אז בחלק א׳ עברנו על כל מיני פרויקטים שאפתניים בספורט של מסי ורונאלדו, וראינו שלא כל-כך פשוט לבנות איזו קבוצת כוכבים שתכבוש את אירופה ברגע. בחלק ב׳ נתחיל להתקרב לפרויקטים שמזכירים יותר את התופעה שנדדה מהדרייב-אין על נהרות של כסף דרך מיטב אולמותיה של בולגריה ועוד לסדרת פלייאוף יורוליג בעונת הבכורה שלה. הפועל תל אביב אם שכחתם.
קיימות לא מעט סיבות לעובדה שבכדורסל התמונה נראית הרבה פחות קודרת מאשר בכדורגל, והסיכוי שהכסף הגדול יהיה מתורגם להישגים ספורטיביים עולה משמעותית. לפני הכל, סגל בסיסי של קבוצת כדורגל מונה לפחות 25 שחקנים, קבוצת כדורסל בת 15 נפשות נחשבת עמוקה בצורה בלתי רגילה. זה אומר שכמות השחקנים שצריך לרכוש נמוכה משמעותית, וכל רכישה בעלת השפעה יחסית גדולה יותר על הנעשה בפרקט מאשר על הדשא, שלא לדבר על האפקטיביות המוגברת שיש לספסל בכדורסל. חשובה מאוד היא גם העובדה שביורוליג וב-NBA- לעומת מפעלי הכדורגל, הקבוצות מושפעות הרבה פחות מביצועיהן הגרועים בעונות קודמות, גם מקצועית וגם כלכלית, ויותר קל להן לבצע Bounce Back. וכמובן, כוחות השוק אחרים לגמרי; הסכומים בכדורסל נמוכים משמעותית, החוזים קצרים יותר והחלונות ארוכים יותר. שוק השחקנים (במיוחד באירופה) הוא פלואידי הרבה יותר בכדורסל, מה שמקל על קבוצות להיבנות מחדש בכל עונה. בוודאי ישנן עוד סיבות (לנחמת הקורא לוני הרציקוביץ׳) ועדיין, גם באירופה וביתר שאת ב-NBA, בניית סגל מנצח זו משימה לא פשוטה. זה תהליך שבדרך כלל דורש יותר תכנון אסטרטגי, ולא רק משאבים פיננסיים. תשאלו את מכבי ת״א. תשאלו את אוקלהומה סיטי ת׳אנדר.
Claudio Coldebella – Photo Credit: Yehuda Halickman
תשאלו את ברוקלין נטס, שמכרה את העתיד שלה כדי להביא את דוראנט, קיירי והארדן שיושיעו אותה משנים מנומנמות מאוד. אמנם אי אפשר לדעת מה היה קורה אם הסולייה של KD הייתה שני סנטימטרים אחורה בסוף משחק מס׳ 7 נגד הבאקס (שרצו משם לאליפות) בחצי גמר המזרח, אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שהנטס פלרטטו ויפלרטטו עם תחרותיות כלשהי, לפחות עד שבן שרף ודני וולף ייקחו אותה עד הסוף, במהרה בימינו. לא חסרות דוגמאות נוספות לקבוצות כוכבים שנבנו לטווח הקצר, והתאדו תוך זמן קצר: פיניקס מודל 2023 (דוראנט, בוקר וביל), אוקלהומה מודל 2017 (ווסטברוק, מלו ופול ג׳ורג׳) והלייקרס מודל 2012 (נאש והאוורד עם פאו וקובי).
הגלקטיקוס הכי מפורסם ב-NBA- היה כנראה גם הכי מוצלח. אני לא מדבר על גולדן סטייט עם קווין דוראנט, בעיקר כי הווריורס זכו באליפות ורשמו את העונה הסדירה הטובה בהיסטוריה בלעדיו. אני מדבר על ״הביג 3״ של מיאמי היט. בקיץ 2010 פט ריילי הצליח לחבר בין כריס בוש, דוויין ווייד ולברון ג׳יימס. כאשר כל אחד מהם נמצא בשיא הקריירה, השלושה מיד יצרו מפלצת שאיימה לשלוט בליגה למשך שנים ארוכות. למרות שבמשך ארבעת עונותיו הטריו הגיע כל שנה לגמר ה-NBA והביא שתי טבעות רצופות (12׳ ו-13׳), מיאמי לא הצליחה לעמוד בציפיות האדירות שתלו בה כוכביה. לברון הבטיח ״לא אחת, לא שתיים, […], לא שש ולא שבע״ אבל בפועל קבוצת העל הפסידה שתי סדרות גמר, האחת לדירק נוביצקי בתפקיד האנדרדוג האולטימטיבי. השנייה לקבוצה הוותיקה של פופוביץ׳ מסן אנטוניו, שהיא האנטיתזה של כל מה שדומה לגלקטיקוס.
חוזרים לאירופה, אולי המקום הכי נכון להשוות את הגלקטיקוס התל-אביבי עם שתי קבוצות שבנו סגל כמעט מאפס, אחת נחלה הצלחה מיידית, והשנייה כישלון נוחלת מתמשך. בקיץ 2023 חזר דימיטריס יאנקופולוס לנהל את פנאתינאיקוס לאחר שנים שחונות ביורוליג ופתח את הארנק בגדול. עתמאן הגיע מאנדולו, וקיבל סגל כמעט חדש לגמרי; סלוקאס הגיע מאולימפיאקוס ומתיאס לסור מפרטיזן יחד עם חואנצ׳ו הרננגומז, וילדוזה, מיטוגלו, פאפאפטרו ג׳ריאן גרנט ואפילו קוסטאס אנטטוקומפו (אח של..). קנדריק נאן השלים את הפאזל, בעונה שכללה מהפך בסדרה מול מכבי של בולדווין בראון וקולסון, והופעה דומיננטית בפיינל-פור שחתמה עונת גלקטיקוס מושלמת, והעלתה כמה ליטרים של שתן לראשם של יאנקופולוס ועתמאן.
שנתיים לפני כן בקיץ 2021, כשפרטיזן בלגרד הייתה על הקרשים, חזר אליה ז׳ליקו אוברדוביץ׳ אחרי 28 שנים של קריירה מיתולוגית. הוא קיבל צ׳ק פתוח ובנה סגל שמטרתו הייתה, כמו הפועל ת״א, זכייה ביורוקאפ וחזרה ליורוליג אחרי 8 שנים. על אף הצטרפותם של כוכבים כמו לסור, זאק לידיי, קווין פאנתר וגם ים מדר, פרטיזן לא עברה את רבע הגמר. למזלה היא זכתה בכרטיס ליורוליג, חיזקה את הסגל בשחקנים נוספים, והייתה רחוקה ניצחון אחד מפיינל-פור בסדרה מול ריאל מדריד, שבמהלכה התפרצה תגרה מטורפת שזעזעה את כל אירופה. בשתי העונות הבאות אוברדוביץ׳ לא הצליח להשיג שום דבר על אף שנהנה מגב כלכלי, והעונה יחד עם ההתפטרות שלו, פרטיזן התפרקה לחלוטין.
אז כמובן שקשה להשוות כדורגל וכדורסל. כמובן שאי אפשר להשוות את כריס ג׳ונס, בלייקני ובראיינט לכריס בוש, ווייד ולברון. נכון, הפועל תל אביב לא זכתה ביורוליג (עדיין), ואולי אפילו מחכה לפרויקט של איטודיס סיום זהה לזה של ז׳ליקו אוברדוביץ׳, אייל ברקוביץ׳ ולוני הרציקוביץ׳. אבל, בנקודת הזמן הנוכחית, רגע לפני סדרה גורלית מול מלכת המפעל הבלתי מעורערת אפשר להגיד דבר אחד ברור. בין אם תשיג כרטיס לפיינל פור ובין אם לאו, סיפור ההצלחה המקצועי של הגלקטיקוס נוסח הפועל תל-אביב, במיוחד בראי ההיסטוריה, הוא לא פחות מפנומנאלי. האם הוא הגדול ביותר? תכתבו לנו בתגובות.
Dimitrios Itoudis – Photo credit: Yehuda Halickman
בכתבות אתה מעלה טיעון מעניין מאוד וסקירה ברמה גבוה! נראה לי שעד שהפועל לא ירוצו רחוק ביורוליג זה עוד לא בדיוק שם. אבל וואלה הם באמת נותנים שואו וכיף לראות שתי קבוצות ישראליות ביורו, בתקווה גם הפרקט יהיה אדום בסוף העונה.