קרדיט לתמונה הראשית: מרילנד

ירדן גרזון היא ללא ספק אחת הכדורסלניות הישראליות הטובות ביותר שגדלו פה. הגארדית בת ה-22 (1.86 מטרים), במקור מרעננה, כיכבה בשנים האחרונות במכללות – תחילה באינדיאנה, שם שיחקה 3 שנים, ולאחר מכן במרילנד, שם שיחקה שנה אחת. על פי התחזיות, גרזון יועדה להפוך לישראלית השנייה שמשחקת ב-WNBA, אלא שבסופו של דבר היא לא נבחרה בדראפט שנערך לפני מספר חודשים. גרזון עוד זכתה לחוזה רוקי בפניקס מרקורי מהליגה הטובה בעולם, אך הקבוצה בחרה שלא להמשיך את הדרך ביחד. כעת, כשהיא מסתכלת עם הפנים קדימה לצעד הבא, גרזון ערכה ראיון מיוחד עם אתר "ספורטס רבי", שבו היא דיברה על הכל.

קודם כל, ספרי מה שלומך בימים אלה מבחינת כדורסל ובכלל?

"אני בסדר גמור. אני עובדת פה לקראת העונה הבאה. בקרוב ייצאו עדכונים לאיפה אני אשחק בעונה הבאה ומה המטרות הבאות. מתרגשת לסיים את הקריירה בקולג'ים. ציפיתי שזה יהיה קצת שונה, אבל מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו.
מתחילה את הדרך שלי בקריירה המקצוענית".

את שיחקת שנים בארצות הברית. כמה יש געגועים הביתה בתקופה הזאת?

"ברור שיש המון-המון געגועים. אני בן אדם שמאוד-מאוד קרוב למשפחה שלו. הם גם באו לבקר אותי כל שנה. כן, זה קשה. אני יכולה להגיד שעם הזמן סוג של מתרגלים לזה. יותר התחלתי לבנות לעצמי באמת את האנשים שלי פה, הקבוצה של האנשים שאני מאוד קרובה אליהם. באמת אנשים שאפשר להגיד 'אימצו' אותי וגרמו לי להרגיש שייכת למשפחה פה וגם באינדיאנה בשנים שלי בכלל. כמובן שעברנו הרבה בשנים האלה, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, אז לעשות אותן מרחוק לא היה קל. אבל זה גם חלק מהדרך, חלק מהלמידה".

נחזור לתחילת הדרך. איך התחלת לשחק כדורסל?

"אני באה ממשפחה מאוד ספורטאית. אבא שלי שיחק כדורסל בנוער של מכבי, אמא שלי שיחקה כדורעף המון שנים. יצאנו ברמה של לצאת למגרש בחוץ ולשחק כדורגל, כדורסל, להיות על האופניים, באמת מה שאפשר. לאט-לאט יום אחד נכנסתי באמת לכדורסל, ומשם זה התחיל, מחוג".

מי הייתה עבורך מודל לחיקוי?

"מבחינת כדורסל אני לא חושבת שהיה לי מודל לחיקוי שאמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות כמוה כשאהיה גדולה' לצערי. לא ממש נחשפתי לזה. אבל אני חושבת שכל שנה רציתי להיות יותר טובה מהבנות שגדולות ממני בשלוש, ארבע, חמש שנים, שהסתכלתי עליהן ואמרתי, 'אוקיי, אני רוצה להיות כזאת, אני רוצה לדעת לעשות סטפ בק כמוה, אני רוצה לדעת לקלוע כמוהו ואני רוצה לדעת לעשות המון דברים, למסור כמוה. אז אני חושבת שבמהלך הדרך באמת הסתכלתי כל פעם שניים, שלושה צעדים קדימה לאיך אני רוצה להיראות, ומשם לקחתי את המודלים שלי".

כמה זה מיוחד שגם אחותך ליאור כדורסלנית בכירה?

"אני חושבת שזה באמת בא מהבית וזה מאוד כיף שיש לנו עכשיו אחת את השנייה, אנחנו מבינות מה אחת השנייה עוברת. היא יצאה לפניי לקולג'ים, ככה שכשאני עברתי לארה"ב היא עזרה לי מאוד עם מה לעשות, איך לעשות והכל. זה כיף שיש מישהי שבאמת מבינה אותי ועוברת חוויות דומות שאנחנו יכולות לשתף אחת את השנייה".

מה את לוקחת מהשנים שלך באינדיאנה?

"אני חושבת שבסופו של דבר הגעתי לאינדיאנה כילדה בת 18 שלא יודעת הרבה והתפתחתי מאוד, למדתי, כמובן על המגרש התפתחתי, אבל אני חושבת שגם מבחינת הבן אדם שאני התעצבתי. שנים של בין 18 ל-21 הן שנים מאוד משמעותיות שלומדים בהן הרבה ומתעצבים כבני אדם בוגרים. אני חושבת שלמדתי הרבה על עצמי, לגדול בבית לא בבית, זה בעיקר התבגרות".

מה הסיבה שעזבת?

"אני חושבת שהייתי צריכה הזדמנויות חדשות, אולי מערכת קצת שונה, לבחון את עצמי במקום אחר".

ספרי על הבחירה במרילנד, ואיך את מרגישה שהשתלבת שם?

"הבחירה במרילנד הייתה בעיקר בשביל ללמוד מהמאמנת הראשית פה, ברנדה פריז, שהיא באמת ידועה בזה שהיא מפתחת שחקניות להיות שחקניות מקצועניות משמעותיות. אני חושבת שהשתלבתי די טוב, מהר התחברתי לצוות מאמנים, לבנות. לצערי היו לנו הרבה ups and downs בעונה הזאת, היא לא הייתה בדיוק איך שרצינו שהיא תהיה. הרבה פציעות, הרבה תהפוכות, אבל זה חלק מהחיים".

בדיעבד היית עושה את אותה בחירה?

"אני לא בן אדם שיותר מדי חושב על זה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם הייתי הולכת למקום אחר. יכול להיות שהיה יותר טוב, יכול להיות שהיה הרבה יותר גרוע. אני שלמה עם הבחירה הזאת".

כמה האירוע של מארץ' מאדנס מיוחד?

"אני חושבת שמי שלא היה שם או לא באמת פה באמריקה בתוך הקולג'ים, קשה להסביר את זה – כל העיניים עליך, זה האירוע הכי גדול בשנה. זה באמת משודר למיליוני אנשים. אני שמחה שיצא לי להיות חלק ממנו ארבע שנים. הרמה של הארגון, האיכות של השחקניות, האיכות של הפסיליטיז, אין אפילו איך להשוות את זה".

היית ממליצה לשחקניות ולשחקנים ישראלים לצאת למכללות? ובכלל, מה דעתך על חוקי ה-NIL?

"כן, חד משמעית. אני חושבת שגם בלי NIL, כשאני יצאתי זה לא היה דבר עוד ממש. אני חושבת שזה בהחלט עוזר ה-NIL, אבל ללא קשר ל-NIL זו חוויה של פעם בחיים. אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה מקומות, אם המטרות להיות שחקנית מקצוענית או שחקן מקצועני, או ללמוד אנגלית, יש תואר וחוויות מטורפות. אז כן, הייתי אומרת לכל אחד שרוצה חוויה שונה, רוצה גם להתפתח בכדורסל וגם להתפתח כבן אדם – הייתי ממליצה לעשות את הצעד הזה".

היית קרובה להיבחר בדראפט ה-WNBA, אבל זה לא קרה. מה היו התחושות?

"אני חושבת שאין איך יותר מדי ליפייף את זה. זו הייתה באסה גדולה, הייתה ציפייה גדולה. הייתי פרוג'קטד להיות בכל המוק דראפטים. היו כמה שעות שזה היה יותר קשה לקבל את זה, אבל אני חושבת שזה מה שיפה, לכל שחקן יש לו את הדרך שלו. אני עוד אגיע ל-WNBA, אני בטוחה בזה. פשוט זה יהיה בדרך קצת אחרת".

את מרגישה שאולי הקבוצות חששו לבחור ישראלית בעקבות המלחמות האחרונות?

"אני באמת לא יודעת. אני מקווה שלא היה לזה קשר. אבל אין לדעת עם מה שקורה היום בעולם, ומה שקורה היום מסביבנו, לכולנו – יש כל כך הרבה אתלטים ישראלים, בהייטק, באמת בכל תחום בחיים, ש'נפגעים' מזה, מהישראליות שלנו. אבל אני הכי גאה בעולם להיות ישראלית ולייצג אותנו. אני באמת מקווה שזה לא בגלל זה".

חתמת על חוזה רוקי בפיניקס מרקורי. איך הייתה החוויה שם? האם הרגשת שתצליחי להיכנס משם לליגה?

"הייתה חוויה מעולה. באמת התחלתי את המחנה ממש טוב והיו פידבקים מאוד-מאוד טובים, זה היה נראה שזה הולך לכיוון הזה. לצערי נפצעתי באמצע המחנה, ככה שלא יצא לי באמת לתת את הכל ולהוכיח את עצמי עד סוף המחנה, שזה היה מאוד מבאס. אבל כן, אני חושבת שאני לגמרי ברמה של הליגה הזאת. אני לגמרי יכולה לשחק ולתרום לקבוצות, ואני מאמינה שאני אגיע לשם".

התאכזבת כשפיניקס בחרו לא להמשיך איתך?

"מצד אחד מאוד התאכזבתי, כמובן. רציתי להיכנס השנה ל-WNBA. מצד שני, מאוד הבנתי אותם, כי באמת בגלל הפציעה היה קשה להמשיך את זה, שאותו מתחילים עונה ואני לא יכולה להיות על המגרש. מצד אחד זה היה מאוד מבאס, בעיקר בגלל הפציעה. הם באמת נתנו לי את כל הזמן שהם יכלו מצידם לנסות לחזור למגרש ולהגיע לשם, אבל אין מה לעשות, פציעות זה חלק מהקריירה של ספורטאים, וצריך להתמודד איתן".

מה הצעד הבא עכשיו? אירופה? ישראל? משהו בארצות הברית?

"אני באמת עכשיו בתהליכים של לסגור מה הצעד הבא. אני מקווה שבכמה ימים הקרובים זה באמת יהיה סגור, ואז אני אוכל לדבר על זה יותר. המטרה הגדולה עדיין נשארה להגיע ל-WNBA, ועכשיו אני צריכה למצוא דרכים להגיע לשם".

נבחרת לאחת מ-30 האנשים המבטיחים בישראל מתחת לגיל 30 של פורבס ישראל. כמה זה מיוחד?

"אני חושבת שזה מאוד מיוחד, זה נותן בוסט שרואים אותי ויודעים מה אני עושה. אני באמת מאוד גאה להיות ישראלית בכל מקום שאני הולכת אליו. זו הרגשה טובה שרואים אותי, שנותנים לי את הכבוד הזה, כבוד באמת ענק, ואני פה רק להמשיך לעבוד".

מה לקחת מהחוויה ביורובאסקט הביתי ב-2023?

"אני חושבת שלשחק בארץ מול החברים והמשפחה שלא באמת יכולים או מצליחים לבוא לראות אותי פה, כמובן זה רחוק, בטח עם כל מה שקורה בארץ. זה היה כיף לשחק מולם, לשחק בארץ. לשחק עם נבחרת ישראל זה תמיד כיף וגאווה גדולה, ואני מקווה שהנבחרת תגיע להישגים כאלה והרבה יותר גבוה".

כמה העתיד של כדורסל הנשים ורוד עם שחקניות כמוך וכמו גל רביב ועוד שחקניות בנבחרות הצעירות?

"אני חושבת שמאוד-מאוד גבוהה, לכל אחת יש את הדרך שלה ואיך היא תבנה את הקריירה שלה. יש המון שחקניות מאוד-מאוד טובות, כמובן גל אחת מהן, בנבחרות הצעירות, שגדלות לאט-לאט ויהיו שחקניות מאוד-מאוד משמעותיות, אני מאמינה שגם יגיעו לליגות הכי גבוהות. אני מקווה שכולן יעשו את העבודה כמו שצריך, יהיו בסביבה של אנשים טובים שרוצים לעזור להם ומכוונים אותם נכון. בסופו של דבר, מקווה שהנבחרת תהיה הרבה יותר הישגית בשנים הבאות".

מה דעתך על מצב הענף והיחס שהוא מקבל כיום בישראל? האם את מרגישה שבארצות הברית כדורסל הנשים מקבל יותר פוקוס?

"אני חושבת שבארצות הברית כדורסל הנשים זה כבר לא ספורט צדדי, זה המיינסטרים. כולם יודעים על ספורט נשים, כולם צופים, כולם עוקבים, האולמות מפוצצים. אני חושבת שזו באמת ברכה להיות היום שחקנית כדורסל ולהיות חלק מהדור הזה, זה לא מובן מאליו. אני מקווה שלכל אחת תהיה את ההזדמנות והיא תוכל לחוות את החוויה של לשחק מול אולם מלא של 15-20 אלף אנשים. זו באמת חוויה אחרת שאי אפשר להסביר, לעלות למגרש וכל כך הרבה עיניים עלייך, וכולם מעודדים וצועקים. זה באמת דבר אחר. אני מקווה שבארץ הדברים ישתפרו, החשיפה תשתפר. אני יודעת שיש הרבה אנשים שמנסים לגרום לזה לקרות, ואני מקווה שזה יצליח בשנים הקרובות".

יש לנו פה קלף מיוחד שלך. כמה זה מגניב להיות בקלפי אספנות בארה"ב?

"זה מאוד מגניב. לדעת שתומכים בי, שיש אוהדים שבאמת נותנים לי את האהבה שלה וגם אוספים קלפים שלי. באמת תרבות משוגעת הספורט פה, וכיף להיות חלק ממנה. אני מקווה שזה לא יהיה האחרון".

גרזון בימים אלה עדיין נמצאת בארה"ב: "כרגע אני עדיין במרילנד. בקרוב אגיע לארץ להמשיך את האימונים. כמו שאמרתי, אני מקווה שבכמה ימים הקרובים אני אסגור את ההמשך ולאן אני הולכת".

מה החלום הכי גדול שלך?

"אני חושבת שבסופו של דבר אני רוצה לסיים את הקריירה ולדעת שעשיתי הכל, שהגעתי לשיא הפוטנציאל שלי, לשחקנית הכי טובה שאני יכולה להיות. חלק מזה זה להגיע ל-WNBA, ולהיות שחקנית משמעותית, שחקנית חמישייה ב-WNBA. אני מאוד מאוד מאמינה שאני יכולה להגיע לשם. להמשיך לעבוד קשה. וזה יגיע, אני מאמינה בזה ב-100%".