קרדיט לתמונה הראשית: ויקיפדיה

אי שם, בעיצומו של היורובאסקט, דירגתי את הסנטרים הישראלים הגדולים אי פעם. ישראל אינה מדינה שידועה באנשיה הגבוהים, ודירוג שכזה דרש העמקה במציאת עשרת השחקנים הטובים ששיחקו באותה עמדה.
בהמשך לכתבה ההיא, היום אדרג את עשרת הרכזים הישראלים הגדולים בכל הזמנים. בניגוד לעמדת הסנטר, הפעם אנחנו נתקלים כמאמר הקלישאה – ב"כאב ראש חיובי". אולמות הכדורסל ברחבי הארץ הצמיחו כמות מרשימה של מובילי כדור שהפכו לאגדות מקומיות ואף הצליחו להטביע חותם מעבר לים.

לפני שנתחיל, הערה: עבור שחקנים רבים המעבר בין עמדת הרכז (1) לקלע (2) הוא טבעי. שחקנים שאינם מנהלי משחק באופן טבעי מצאו את עצמם נוטלים את התפקיד הזה לפרקים, ומנגד רכזים טהורים לפעמים שיחקו אחד לצד השני, כך שאחד מהם היה צריך לשחק גם בלי הכדור. כדי לקבוע אחידות בדירוג זה, נשתמש בנתוני מנהלת הליגה לקביעת העמדה של אותם שחקני ביניים, מה שאומר שמועמדים כמו טל ברודי, דרק שארפ, יותם הלפרין וטל בורשטיין לא ייכנסו לרשימה.

10 הגדולים – בואו נצא לדרך:

מקום 10: יוגב אוחיון

בשנים בהן מעבר של שחקן ישראלי בולט למכבי ת"א הוא בסבירות גבוהה מתכון לעונה של חלוקת מגבות וצעד מקצועי אחורה בקריירה, יוגב אוחיון עשה מה שלא רבים הצליחו. אחרי שנתיים בהפועל ירושלים, הוא עבר לצהובים ומילא שם תפקיד משמעותי במשך שש עונות, שהסתיימו עם שתי צלחות אליפות – באחת מהן הוא מצטיין הפיינל פור, שישה גביעים, ומעל הכל אליפות אירופה אחת תחת שרביטו של דיוויד בלאט. באותו גמר מול ריאל מדריד – אוחיון פתח בחמישייה. מאוחר יותר חזר לבירה, הוסיף לרזומה גביע נוסף, ובשנים האחרונות עבר ליהנות מהמשחק בליגת המשנה.

מקום 9: חיים חזן

הוותיק שבשחקני הרשימה הוא מאגדותיה הגדולות – והראשונות – של הפועל ת"א. במעל לעשור באדום, הוביל את קבוצתו במאבק הכדורסל הדו ראשי של שנות השישים, כשהוא שותף לארבע אליפויות וגם גביע אחד.

מקום 8: גיא גודס

המיקום הזה הוא אפילו לא פסגת הפוטנציאל של גודס, שחווה פעם אחר פעם פציעות גדולות שמנעו התקדמות משמעותית יותר. ובכל זאת – לאחר פריצה מוקדמת בהפועל חיפה, גודס בלט במדי מכבי ת"א במשך שש עונות (ועוד עונה בה נפצע בשלב מוקדם) עם אחוזים גבוהים מחוץ לקשת וממוצעי אסיסטים טובים, במהלכן זכה ב-7 אליפויות ו-3 גביעי מדינה.

מקום 7: דורון שפר

הקריירה של שפר היא אולי המגוונת והמיוחדת ברשימה זו. אנחנו יכולים לדבר על דורון שפר הילד, שהוביל את גליל עליון לאליפות היסטורית בעונת הדודבנים עם חוצפה וביטחון של שחקן ותיק. אנחנו יכולים לדבר על דורון שפר הצעיר, אגדת המכללות, שעד היום שמו זכור ביציעי אולם הכדורסל של אוניברסיטת קונטיקט – ועל כך פירטנו יותר כאן. אנחנו יכולים לדבר על שפר של שנות השיא, שהרכיב חצי מהצמד האייקוני "קטשפר" שזכה ב-4 אליפויות נוספות. ואנחנו יכולים לדבר על שפר של אחרי ההפסקה וההחלמה, שהוביל את הפועל ירושלים לגביע יול"ב.

מקום 6: בארי לייבוביץ'

רבים מאוהדי הפועל ת"א יציבו את בארי כגדול שחקניה. כשהגיע לביקור בישראל בסוף שנות ה-60 והצטרף לאימון הקבוצה, הבינו שבמועדון שהם חייבים להפוך את הביקור הזה לקבוע. לייבוביץ' פתח את העונה הבאה באדום בצורה נפלאה – עד הדרבי, אליו הגיעו אנשי מכבי ת"א עם מכתב מפיב"א, שבו נכתב שחל איסור על לייבוביץ' לשחק בשלוש העונות הקרובות בשל עברו המקצועי. הפועל ת"א המשיכה לדאבל גם בלי לייבוביץ'. הוא חזר כשהותר לו, ועונה אחר עונה קלע בצרורות, אך לא זכה בתואר נוסף. בנבחרת, היה הקפטן באותה אליפות אירופה שבה ישראל הגיעה עד שלב הגמר.

מקום 5: עדי גורדון

ומגדול שחקני הפועל התל אביבית לגדול שחקני הפועל הירושלמית. הוא אמנם לא מעוטר בתארים כמו חלק מהאחרים בכתבה (בעיקר כי מעולם לא שיחק במכבי ת"א), אבל שני הגביעים שהביא לבירה פתחו עידן חדש בכדורסל הישראלי – בראשון הוא קלע את אחד מסלי הניצחון המפורסמים בתולדות המדינה, ובשני היה פשוט בלתי ניתן לעצירה. מעבר לכך, רשם גורדון משחקי ענק רבים ובלתי נשכחים בנבחרת כמו 35 הנקודות נגד יוון ו-38 הנקודות נגד ליטא.

מקום 4: גל מקל

זו עשויה להיות בחירה לא פופולרית. מקל לא הפך לאייקון של אף קבוצה ישראלית, ביצע מעברים רבים בקריירה, כמעט מעולם לא נשאר באותו מקום יותר משנתיים, ואין אף בסיס אוהדים שיתמוך במועמדות שלו בצורה נלהבת. אז למה הוא כל כך גבוה? כי מקל היה פורץ דרך.
הוא זכה באליפות עם גלבוע/גליל, ואז גם באחת עם חיפה – כלומר למקל יש שתי אליפויות עם שני מועדונים שונים שאינם בין שלושת הגדולים של הכדורסל הישראלי. הוא זכה פעמיים בתואר שחקן העונה של הליגה, והיה הראשון להגיע להישג הזה – הישג שרק ליאור אליהו והוא מחזיקים בו עד היום. והוא שיחק בליגה הטובה בעולם – נכון, זו לא הייתה תקופה של הצלחה מסחררת, אבל להיות הישראלי השני ב-NBA – זה לא הישג של מה בכך. נוסף על כל אלו, הוא גם זכה בשני גביעים עם מכבי ת"א – זה אמנם הדבר הכי רחוק מ"פורץ דרך", אבל זה לא רע לקורות החיים במונחים של גדולה היסטורית.

מקום 3: מאיר טפירו

"שחקן העשור" של תחילת המילניום, זכה גם בתואר "שחקן העונה" פעם אחת – הישג לא מובן מאליו לישראלים בליגה. מאיר טפירו היה מלך הסלים של הליגה, מלך האסיסטים יותר מפעם אחת, השיג טריפל דאבל, הגיע לחצאי גמר אירופיים, זכה בגביע, היה מנהיג בכל קבוצה אליה הגיע, והיה אחד הווינרים הגדולים שדרכו על פרקט בארץ הקודש. למאיר טפירו יש כמעט הכל. כמעט – כי חסרה לו אליפות.

מקום 2: מוטי ארואסטי

כל מאלון צריך סטוקטון וכל מיקי צריך מוטי. מוטי ארואסטי חתום על שיא היסטורי שספק אם יישבר בכדורסל הישראלי – 15 אליפויות רצופות. הוא לא היה הכוכב, אבל גם לא חיפש להיות כזה – אלא חיפש את הניצחון. לצידם של כוכבי שנות המונופול של מכבי, הוא זכה גם ב-11 גביעי מדינה, 2 גביעי אירופה לאלופות וגביע בין יבשתי אחד. במדי הנבחרת זכה באליפות אסיה והעפיל לגמר אליפות אירופה.

מקום 1: עודד קטש

מה יותר קל מלהציב את קטש ראשון בדירוג הזה? להציב אותו ראשון בדירוג הזה ביקום בו הוא לא נפצע. הקריירה שלו מסתכמת ב-9 עונות בלבד, והגיעה לסופה בגיל 27, ובכל זאת – הוא זוכה בראש הפודיום. לאחר 3 עונות במכבי ת"א, יכולת הקליעה, החדירה והכדרור שלו כבר הקנו לו סיכום עם ניו יורק ניקס, אלא ששביתת שחקנים החזירה אותו לצהוב. בתום עונה נוספת, ולאחר 4 אליפויות רצופות כשחקן טופ אירופי, ארז את הדברים וטס לאתונה לחתום בפנאתינייקוס, איתה זכה באליפות יוון וביורוליג – כשבגמר הוא פוגש את האקסית בצהוב וממטיר 17 נקודות.