קרדיט לתמונה הראשית:
אוקיי, אז בוא נתחיל ונוציא את זה מהמערכת: העובדה שהפועל ירושלים לא שיחקה משחק אחד כמעט חודש, הבית המנוכר בבלגרד, החיסרון (המוצדק לחלוטין, מצד השחקן ומצד הקבוצה) של קרינגטון (מזל טוב!), השיפוט ה… איך לומר את זה, הזוי. כל אלו תירוצים, חלקם אפילו טובים, אבל בסופו של דבר, הם לא משנים כלום, לא חשובים, לא מעניינים. כי בשורה התחתונה, הפועל ירושלים נכשלה, שוב, ובגדול. ולזה, אין שום סיבה.
בשכבה התחתונה, כמעט כל שחקן שדרך אתמול על הפרקט בבלגרד נכשל, אולי למעט יובל זוסמן ואוסטין וויילי. כן, כולל ג'ארד הארפר. כי כשאתה המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, והשחקן היחיד שמצליח לשים נקודות, אתה לא יכול לאבד את הראש, לעשות שתי עבירות מיותרות לחלוטין ולהשאיר את הגורל לידי, ובכן, הגורל. על קשיוס ווינסטון וחמש עבירותיו, שרובן היו מיותרות, כמו גם על לאמב, סמית', ג'וזאיה וכו' אין הרבה מה לכתוב.
הארפר אולי נכשל, אבל היה מי שיכול היה למנוע את הסיטואציה אליה הוא נקלע, קוראים לו יונתן אלון. לאלון היו לא מעט אופציות להגיב ברגע שווינסטון יצא בחמש עבירות, הוא היה יכול לקחת פסק זמן, להרגיע קצת את כולם, או אפילו להוריד את הארפר לספסל ולתת לו לנשום. במקום זה, הוא בחר להכניס את רועי הובר ולתת למשחק להמשיך לרוץ. זה הוביל לשלוש עבירות מהירות להחריד של הארפר. לאלון הייתה הזדמנות להוריד את הכוכב הגדול שלו אחרי העבירה השלישית, הוא בחר לא לעשות את זה, גם אחרי העבירה הרביעית – הארפר נשאר על המגרש. פחות מדקה אחר כך, בעבירה החמישית, המשחק נגמר.
Yonatan Alon – Photo Credit: Dov Halickman
האמת, זה די קל לנתח פליי-ביי-פליי את הטעויות האלו, לצד מהלכים טובים שאלון עשה לאורך המשחק. אבל להסתפק בזה זה לחטוא לאמת. כי המשחק הזה, או יותר נכון, דקות ההכרעה האלה, הם רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר. כי קבוצה שרוצה להגיע ליורוליג, ומצהירה על זה שוב ושוב, לא יכולה להסתפק בזרים 7-8 כמו ג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס ודימה סקפינצב. היא לא יכולה לבנות, שוב, על נמרוד לוי, שבילה בשלוש השנים האחרונות יותר זמן על מיטת הטיפולים מעל הפרקט, כשחקן ישראלי מוביל וכ-4 היחיד שלה. היא לא יכולה לראות את היכולת של אנתוני לאמב לאורך העונה – ולצפות ממנו להיכנס לנעליים של קרינגטון כספק נקודות עיקרי ברגע הכי חשוב של העונה. היא לא יכולה להסתפק בג'סטין סמית', על חוסר היכולת שלו בהגנה, כסנטר מחליף. והטעויות האלו, כולן, הם על יונתן אלון, דן שמיר, גל מקל ומתן אדלסון.
הפועל ירושלים בעידן מתן אדלסון אוהבת "לסמוך על הדרך" והאמת? אני בעד, ולאורך הזמן נעשו לא מעט צעדים טובים וחשובים שקידמו את הקבוצה, מאחורי הקלעים וגם על הבמה עצמה. (ע"ע הטרייד על רועי הובר, ההחתמה של זוסמן והארפר על חוזים ארוכי טווח ועוד) אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בשיעורי הניווטים המעטים שעשיתי בטירונות בשיזפון זה: כשמתברברים בדרך ומאבדים אותה – צריך לחזור אחורה, לנקודה האחרונה בה היית בטוח בדיוק איפה אתה נמצא, ומשם להמשיך, תוך כדי למידה מהטעויות שעשית בדרך. כי אם תלך ראש בקיר, תתעקש על הטעות שלך ותנסה להתאים את המפה והמציאות אליה – אתה תמשיך להתברבר וכנראה לא תגיע אל היעד.
Matan Adelson – Photo credit: Yehuda Halickman
מה הלאה?
עד לפני המלחמה, סליחה, עד לפני החלק הנוכחי במלחמה הקרוי גם "שאגת הארי", הפועל ירושלים ניהלה שיחות עם הנהלת היורוליג על כניסה למפעל גם במקרה של הדחה מוקדמת, הסיכויים לכך לא היו קטנים בכלל, כעת, לא ברור בכלל מה צופן העתיד בגזרה הזאת, ונראה שכמו לא מעט דברים – מי שיקבע בסופו של דבר הוא אחד, דונלד טראמפ.
לסיום.
הפסקה הבאה נכתבה עוד לפני המשחק: האמת, התגעגעתי. התגעגעתי להתרגש מכדורסל, התגעגעתי לצפות למשחק. התגעגעתי לא להצליח להתרכז ביום שלפני. התגעגעתי לצעוק אחרי סל גדול. לצעוק על שחקנים שלא סוגרים לריבאונד. התגעגתי לדופק מואץ בגלל משחק מותח ולא בגלל טיל בליסטי שעושה את דרכו אליי. ות'אמת, לא משנה איך ייגמר המשחק, אני עדיין אתגעגע.
Photo Credit: Michal Ben Gigi
הארפר הותש. כל משחק יונתן אלון סוחט אותו והוא לא מצליח לנוח. גם ויילי.
אדלסון דן שמיר וגל מקל טובים יותר מידי במובן הרע של זה עם יש בי אהבה והיא תנצח סגנון עדי גורדון לא הולכים למכולת במאני טיים.ההיצמה ההזויההשל מרוד לוי מנכ״ל משרד הבריאות. החתמות שחקני חילוש כמו לאמב קסםינצב ג׳סטין סמית ( בינוני במקרה. טוב ) והזר הנוסף שהוא זר לנו מהווים הוכחה לחוסר יכולת מנטלית לנהל מועדון עם שאיפות גדולות. דני קליין ושו״ת ברבע תקציב היו מביאים תוצאות טובות יותר