‏

קרדיט לתמונה הראשית: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

כשאני שומע את המילה סלוניקי עולה לי שם אחד בראש, כזה שחגג לפני שבועיים יום הולדת 75 ואחד הזמרים הגדולים ביותר בישראל יהודה פוליקר. אז כשהפועל ירושלים מגיעה לסלוניקי, אין יותר מתאים מלהסביר את המשחק שלה דרך מילותיו של פוליקר.

הצל ואני

לאורך השנים, יונתן אלון עבד תחת לא מעט מאמנים, מכל אחד הוא למד משהו, אבל די ברור שהמאמן שממנו הוא למד הכי הרבה הוא עודד קטש, זה בא לידי ביטוי בלא מעט אספקטים של המשחק, לחיוב ולשלילה, אבל לפחות לי נדמה שהדבר שאותו הוא ירש בצורה המובהקת ביותר הוא חוסר היציבות של הקבוצה, כמו אצל קטש, זה או סקנדל או פסטיבל, כשהקבוצה טובה, תוכנית המשחק עובדת והמשחק זורם – אין דבר יפה ומלהיב מזה, אבל כשמשהו נתקע או לא עובד – זה הופך ללא נעים. כזו היא הפועל ירושלים של העונה, מפסידה לבאר שבע – ואז יוצאת לרצף ניצחונות מרשים על הפועל ת"א, מנרסה ושלאסק ורצלב. מגיעה בטוחה בעצמה למשחק מול מכבי ת"א, וחוטפת סטירה. סוג של "מאניה-דיפרסיה" תמידית, אתמול, בניצחון 77:96 על אריס, זה היה התור של המאניה.

עיניים שלי

ברוב הפעמים כששחקן מתפוצץ – רואים את זה מייד. כשהארפר בשיאו, זה בא לידי ביטוי בנקודות, באסיסטים ובתחושה שאי אפשר לעצור אותו. אבל יש שחקנים שצריך לפתוח עליהם זוג עיניים כדי להבין את הקסם שלהם. אחד מהם הוא יובל זוסמן. את המשחק אתמול הוא סיים עם 10 נקודות סולידיות, מספרים שלא מצליחים לספר את הסיפור האמיתי. אני ממליץ בחום לכל מאמן ילדים: תראו שידור חוזר של המחצית הראשונה אתמול, ואל תורידו את העיניים מיובל זוסמן. בדקות שהיה על המגרש הוא כמעט שלא טעה. הוא שמר בצורה מדויקת ומתסכלת, "קרא" את היריב במבט, וחיפה על כולם בהגנה קבוצתית שקטה. זוסמן "התפוצץ" אתמול, אבל זה היה פיצוץ פנימי, בשקט.

Photo Credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

פרח

כבר מפתיחת המשחק, הפועל ירושלים הלכה, כהחלטה, על ריבאונד התקפה, סמית', מובלי, לאמב, כולם שינו מטבעם ובמקום לחזור להגנה כששחקן באדום זרק – הם רצו הישר ליער הידיים בצבע וניסו לקחת את הכדור. שלושתם יחד לקחו 6 כאלו. לעומתם, אוסטין וויילי לא ממש שינה משהו, הוא פשוט המשיך בשלו וסיים את הערב עם 8 ריבאונדים בסך הכל, 7(!) מתוכם בהתקפה. נראה שבתקופה האחרונה הפועל ירושלים הבינה שהיא לא תשנה את וויילי, הוא כנראה כבר לא יהיה שחקן פוסט-אפ אימתני או שמנהל את ההתקפה מתוך הצבע, זה הגיע למצב שבתחילת הרבע השלישי הוא היה כמעט לבד בצבע אחרי שסטיבן אינוח איחר להגיע אליו ובמקום למסור לו – הארפר, שראה אותו, זרק שלשה שנכנסה. אבל דווקא כשהאדומים הבינו את זה – וויילי התחיל להשתפר, הוא שואב ריבאונדים, מייצר מצ'אפים בחסימות טובות, שומר מעולה ומצלים לאסוף לעצמו נקודות בעיקר מהזדמנות שנייה.

מה יהיה כשתגדל

כבר עונה רביעית שקאדין קרינגטון משחק כדורסל בהפועל ירושלים, אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה, אבל בשלב מסוים הקבוצה ניסתה להדביק לו את הכינוי "מיקרוגל" כזה שמתחמם במהירות, מייצר רצף נקודות בכמה דקות ממוקדות ובגלים קצרים, ואז מתקרר. חלק מזה היה ממש בהגדרת התפקיד שלו, עד העונה קרינגטון היה עולה מהספסל, שחקן שישי קלאסי שמטרתו לשנות מומנטומים. השנה, עם השינוי בתפקיד כשהפך לשחקן חמישייה וגם עם ההתבגרות הטבעית, קרינגטון הבין שאוכל טוב באמת לא מגיע במהירות של מיקרוגל, אלא בבישול ארוך ואיטי, מ"מיקרוגל" הוא הפך לתבשיל קדירה איכותי. כזה שמתבשל על אש קטנה, בלי דרמות או סערות גדולות. פה נקודה, שם שלשה, ופתאום, בלי ששמת לב, אתה אוכל שלוש קערות של טשולנט ונופל לשנ"צ.

Photo Credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem