‏
אומרים שניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שחשוב, וככה התנהלה הפועל תל-אביב מפתיחת העונה. מדלגת מניצחון לניצחון, מי מרשים יותר, קבוצתי יותר, ישראלי יותר, ומי פחות. הניצחונות תמכו בהתעלמות הכמעט מוחלטת מבעיות הכדורסל, האגו, הזהות, המוטיבציה וכן, גם הבעיות בסגל. הבעלים, המאמן והתקשורת היו בטוחים שכל עוד מנצחים, זה לא משנה מה קורה על הפרקט או על הקווים. מה מזג האוויר ביציעים הקירחים או בשורות הראשונות שמהן מצלמים מאמנים של היריבה דורכים על הקו. כל עוד מנצחים, אז הכל טוב. אבל באחרונה המודל הזה של הפועל תל-אביב הפך לפגיע, ושני ההפסדים הרצופים והמזעזעים ביורוליג, בתוספת ההדחה מהגביע אמש מול הירושלמים, מציפה את כל הבעיות שפסגות היורוליג וליגת העל הצליחו לגמד. הקשה והאקוטית שבהן, אם כל הבעיות אם תרצו; הפועל תל-אביב הזו לא יודעת להפסיד.

קפיצה לבלומפילד מוכיחה לנו שהקונספט הזה שנקרא ׳הפועל תל-אביב׳ יודע להפסיד, לסבול ולחכות בסבלנות. 12 שנים של המתנה היו שוות לאוהדים האדומים את 15 דקות התהילה שמתוקות כל כך בזכות כל ההפסדים שקדמו להן. תאהבו את זה או לא, הקהל האדום מוכיח שזה המוצר שהוא אוהב לרכוש. לראייה, אתמול היה לו פוטנציאל לשבת אדומה מהחלומות אך מתוך 23,000 אוהדים אדומים שמילאו את בלומפילד, 4,600 בלבד המשיכו את המסיבה ליד-אליהו כדי לראות את קבוצת הכוכבים באדום. גם אלו שהגיעו ואפילו עודדו, ראו אמש את כל מה שהם לא רוצים לראות בהפועל תל-אביב.

סלים טועמה ברגע הסיום

📸 ⁦@ymacgfx⁩ pic.twitter.com/bCu8TsTTlR

— Sports Rabbi (@thesportsrabbi) January 26, 2026

אחרי סאגת עתמאן ביד אליהו, הפעם זה היה תורו של עופר ינאי להופיע במנורה. אירוע הצילום של יונתן אלון היה הרבה דברים, אבל בעיקרם זה חוסר קלאס של בחור שרגיל לנצח ולא יקבל הפסד. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שינאי הולך לעשות רעש, הרי ככה הוא הגיע לאן שהגיע, אבל בכל פעם שהרעש הזה קורה על הפרקט, זה לא מועיל לאף אחד. אני לא אהיה זה שישכנע אתכם להצטרף לרשת X, אבל אם אתם רוצים מזה עוד, אתם תמצאו את זה שם.

רבות החמאתי על הדרך שבה איטודיס משתמש בסגל שלו מתחילת העונה, אתמול הפועל ירושלים הוכיחה שהיא עלתה על נקודת התורפה של האדומים, במיוחד בליגה, במיוחד בלי אלייז׳ה וטיילר אניס הפצועים. לתל-אביביים אין יותר מדי איומים התקפיים אמינים על הפרקט. יש לה כוכבים מובהקים ויש לה כאלה שלמרבה הצער הולכים ומתנוונים לכדי נערי פוסטר. כאשר גינת/בלייזר/פלטין נמצאים על המגרש יחד עם בלייקני/מיציץ׳/ג׳ונס, ברור לגמרי על מי הירושלמים יעשו דאבל אפ ומי יישאר קר בפינה וגם אם יקבל את הכדור זריקה שלו היא ניצחון הגנתי. בצד השני, רועי הובר ויובל זוסמן הם חלק אינטגרלי ואיום לגיטימי לרגעים בהם ההארפרים, הווינסטונים והסמית׳ים לא פוגעים, או צריכים איזה רגע. אתמול לא היו הרבה רגעים כאלו.

Yonatan Alon and Ofer Yannay – Photo Credit: Yehuda Halickman

המודל של הסגל האדום, שבו לפחות שני שחקנים (גם ביורוליג עם וויינרייט ומלקולם) על הפרקט הם כמעט לא פקטור התקפי, לא עובד בתקופות משבר כאשר בראיינט בחוץ ומיציץ׳ וג׳ונס לא יציבים. ההקפאה של הישראלים הגיעה לנקודה שבה היא לא מוכיחה את עצמה, כי היא הופכת את הקבוצה עם הסגל הכי עמוק מחוץ למטרופולין של אתונה לקבוצה התקפית מוגבלת שנשענת על הבידודים לבלייקני, שמגיע לסוף שעון כאשר יש לו יותר אצבעות בפנים מסרטונים של יונתן אלון בגלריה של הבוס שלו.

ביורוליג, הפועל תל-אביב שמטה שני משחקים שיכלו לתת לה המון שקט נפשי לקראת הבטחת החוזה בעונה הבאה, ובאופן פרדוקסלי זה אפילו מחריף את תאוות הניצחונות שמשחקת תפקיד במשבר הנוכחי. כרגע בראיינט עדיין בחוץ, והשבוע הכפול הזה מתפתח לכדי צומת דרכים בעונה של האדומים. כדי להצליח להפתיע יריבות לא רעות (הכוכב האדום (חוץ) ו-ולנסיה (בית), איטודיס יצטרך למצוא סלים גם מחוץ לאזור הנוחות שלו. אם אנחנו נראה אותו נותן יותר אחריות לשחקנים חדשים, אז ייתכן שגם אם האדומים לא ייצאו עם שני הניצחונות, אולי הם יוכיחו שהם מסוגלים להצמיח משהו משני ההפסדים.

Dimitrios Itoudis – Photo credit: Yehuda Halickman