הגלקטיקוס המוצלח בהיסטוריה? חלק א'

על ידי Yoav Cohen

אני אפתח את דבריי עם עצה חשובה לחיים – תדאגו תמיד שהכסף הוא האמצעי ולא המטרה שלכם. אל תחשבו שהגעתם לכתבה על מיינפולדנס או בודהיזם, באתי לדבר על כדורסל, בין היתר. אינני בקיא, מתעניין או שואל לגבי שאר הפעילות הכלכלית והרוחנית של הנזיר עופר ינאי, זו שמחוץ לגבולות הספורט עם הקרש והחישוק. על הפרקט לפחות, עם סיומה של עונה ראשונה ביורוליג, אפשר להגיד שעל הקבוצה האדומה הוא שפך המון אמצעים, והשיג המון מטרות.

אם לספורט היה איזה מילון מלא בהגדרות, אז די בטבעיות היינו מוצאים שם איזושהי מילה שתתיישב עם התהליך שעוברת הפועל תל-אביב בשנתיים האחרונות. תהליך שבו מוותרים על תהליך. זונחים בנייה איטית ומאוזנת, כימייה, שחקני בית, אידיאולוגיה ספורטיבית, זונחים את הרומנטיקה ומאמצים את הכאן ועכשיו. יש לכם כבר את המילה בראש?

אם חשבתם על ״גלקטיקוס״, זכיתם בפרס מתנת [..]. פרויקט כזה לפעמים מגיע עם בעלות חדשה ואמביציוזית, לפעמים בא כדי לבנות מותג, לפעמים פונים אליו כדי לנצל הזדמנות עסקית או ספורטיבית ולפעמים הוא בא כדי לנסות לייצר הגמוניה חדשה. לפעמים, כמו במקרה של האדומים, זה הכל ביחד.

Ofer Yannay – Photo credit: Yehuda Halickman

אחרי הפסד שני רצוף ליריבה העירונית בגמר הליגה בעונת 23/24, העמיק ינאי את האחיזה שלו במועדון האדום ויצא במסע רכש, מסע יח״צ ומסע רכש שהוא יח״צ (פט בוורלי, אני מדבר אליך). המטרה הייתה ברורה, זכייה ביורוקאפ ששווה כרטיס לליגה של הגדולות ובהמשך להעמיד קבוצת יורוליג לגיטימית ואפילו הגעה לפיינל-פור ״תוך 5 שנים״, תוך כדי הניסיון לדחוק את מכבי תל אביב מקדמת הבמה העירונית, הלאומית והאירופית.

לקבוצת היורוקאפ הוא הנחית כוכבים בהמון כסף דוגמת מוטלי, וויינרייט, בלייקני, מדר. הוא הביא את איטודיס שיוליך אותם, בשכר של מעל 1.5 מ׳ אירו לעונה. ראה כי טוב, ועונה לאחר מכן שידרג את הסגל עם ג׳ונס, בראיינט, מלקולם, אוטורו ו-ואסה מיציץ׳ בחוזה שמוערך ב-6 מ׳ דולר לעונה. הדולרים, היורואים (יו ניים איט) זרמו כמים, אבל לא נשפכו לשווא. הכל נכון, הפועל ת״א הזו היא נטולת רומנטיקה, נטולת ישראליות ואי לכך גם נטולת חלק גדול מהקהל שלה. אבל במבחן התוצאה, שנתיים בלבד לאחר ששינתה את פניה, ועל אף מלחמות, הגליות ולאחרונה גם קנסות, הפועל תל אביב נמצאת עם גביע יורוקאפ ביד, עם חוזה יורוליג לעונה הבאה, ואם שכחתם, במרחק שלושה ניצחונות בלבד מפיינל-פור בעונת הבכורה שלה.

Vasilije Micic – Photo Credit: Yehuda Halickman

״גלקטיקוס״ היא נוסחה שמי שפועל על פיה מצפה שהרבה כסף יהפוך להרבה כישרון, שיתורגם להרבה תארים במעט מאוד זמן, האמנם? ההיסטוריה הלא רחוקה מוכיחה לנו שהכוכבים לא תמיד מסתדרים, תרתי משמע. כסף לא תמיד קונה הצלחה מקצועית, בטח שלא מביא אותה במהירות האור. כל אלו מובילים אותי לשאלה הפרובוקטיבית שעומדת במרכז הטור הזה, האם במונחים (יחסיים) של הישגים ספורטיביים על פני זמן וכסף, הגלקטיקוס של הפועל ת״א הוא הגדול ביותר שראינו? בואו נצלול.

אז מושג ה״גלקטיקוס״ מגיע מעולם הכדורגל. פלורנטינו פרז, נשיאה החדש והנמרץ של ריאל מדריד בתחילת שנות האלפיים, החליט שהוא קונה כל כוכב שזז, ומה שלא זז, מזיז ואז קונה (מלבד פרנצ׳סקו טוטי שנשאר נאמן לאהובתו רומא). בעזרת עסקה מפוקפקת למכירת מתחם האימונים שלה, ריאל מחקה חובות עתק ומימנה שורה של רכישות שיא בכל קיץ בין השנים 06׳-00׳. פיגו (2000) וזידאן (2001) אמנם הביאו לה זכייה בליגת האלופות, אך היא הייתה הרבה בזכות ליבת הסגל הקיימת של המאמן ויסנטה דל-בוסקה שכללה שחקנים כמו היירו, מקאללה, וסטיב מקמנמן. המדיניות של פרז הובילה לסכסוכים שהובילו לפיטוריו של דל-בוסקה ועזיבה של השחקני סגל שלא קיבלו יחס של ׳גלקטיקוס׳. המועדון המפואר החל לאבד איזון, ורכישותיהם של רונאלדו, בקהאם, אואן, קנאברו, רוביניו ואחרים עזרו בעיקר למכירת חולצות ולבניית המותג ביבשות אחרות, אך לא לזכיות בתארים שנקטפו אחד אחד על ידי היריבה השנואה, ברצלונה. פרז התפטר לאור הכישלון הזה, אך חזר כעבור שלוש שנים לסבב גלקטיקוס שני ומפואר לא פחות.


פרז החתים בקיץ 2009 את קאקה, בנזמה, צ׳אבי אלונסו, וכריסטיאנו רונאלדו. בקיץ שלאחר מכן הוא הוסיף את די-מאריה ומסוט אוזיל ומינה את ז׳וזה מוריניו ישר אחרי הטרבל ההיסטורי עם אינטר. גם במקרה הזה התארים לא מיהרו להגיע לבירת ספרד. הסגל הנוצץ הזה חיכה חמש עונות והחליף שלושה מאמנים עד שזכה בליגת האלופות, 12 שנים ומאות מיליוני אירו לאחר מכן. ריאל שלטה באירופה עם סגל הגלקטיקוס, אך האפקט לא היה מיידי בכלל, כפי שחשבו שיהיה ב-2009.

נשארים בכדורגל, עוד שתי קבוצות שניסו לעשות גלקטיקוס ויצא להם, איך לומר, על הפנים. אחת היא פריס סן-ז׳רמן, שעשור לאחר שנרכשה ע״י השייח׳ים הקטארים, הביאה בקיץ 2021 כוכבים כמו אשרף חכימי, סרחיו ראמוס, ג׳יג׳י דונארומה ולא פחות מליאו מסי שהצטרפו לאמבפה וניימאר במרדף אחר זכייה ראשונה בליגת האלופות. אחת מהקבוצות המבטיחות בהיסטוריה של המשחק אמנם שימחה מאוד את שחקני פיפ״א 22 ו-23 וזכתה בהליכה בליגה הצרפתית. אך בעולם האמיתי נזרקה פעמיים בשלב שמינית הגמר ושינתה את עורה כמעט לגמרי לפני שזכתה לראשונה תחת לואיס אנריקה בעונה שעברה.

Leo Messi – Photo Credit: Yehuda Halickman

השנייה היא משלנו, מכבי תל אביב. גל מחאה שטף את הקהל הצהוב כנגד התנהלות הבעלים, והוביל את דייוויד פדרמן לעשות מעשה. נשמע מוכר, אני יודע, אבל השנה הייתה 2005, והבעלים של מכבי-סל ייעץ לבעלים של מכבי-רגל דווקא להעלות משמעותית את התקציב, ולהנחית כוכבים לרגל ציון 100 שנים למועדון הצהוב. לוני הרציקוביץ׳ פתח את הכיס והצהובים הנחיתו זרים בפרופיל גבוה, בראשם ג׳ובאני רוסו שעשה ״מעשה שלא ייעשה״ ועבר מירוק לצהוב. אייל ברקוביץ׳ חזר מפורטסמות׳ ואבי נמני חזר מבית״ר ירושלים במהלכים שהעיפו את הציפיות ואת מכירות המנויים לשמיים. מול המיקרופונים ברקוביץ׳ ניבא דאבל בטוח, על הדשא לעומת זאת, העונה הייתה אסון מתגלגל שהתחיל עם הדחה מוקדמת מאירופה, התפטרות של קלינגר, תבוסה משפילה לעכו בגביע, ומקום שישי עגום בליגת העל. הגלקטיקוס הישראלי הסתכם בחוזים מנופחים לכוכבים מזדקנים, בלי אף תואר לרפואה.

אז לכל האוליגרכים שמחפשים קבוצת ספורט לפזר בה את מיליוניכם, חכו רגע עם הצ׳קים. נכון, עוד לא דיברנו על הפרויקטים השאפתניים סביב הכדור הכתום, אבל אם עדיין לא הבנתם שלהוציא הון עתק על כישרון בקיץ, לא בדיוק מבטיח לכם שמפניות וקונפטי באביב הקרוב, חכו בציפייה לחלק ב׳, הוא בדרך.

0 תגובות

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות שיעניינו אותך