קרדיט לתמונה הראשית: דב הליקמן

דושאן מיליטיץ', הסנטר החדש של הפועל ירושלים, הוא אדם שקשה לפספס. גם ביחס לשחקני כדורסל רגילים, 2.15 מטר נחשב גבוה. אבל למרות הגובה המרשים, הספורט הראשון שלו לא היה כדורסל.

"אני לא יודע איך אתה יודע את זה, אבל כן, שיחקתי טניס עד גיל 14. אחרי שסיימתי את זה ראיתי את אח שלי משחק כדורסל והתחלתי לשחק גם. אבל לא הייתה קבוצה של ילדים בגיל שלי, אז אפשר להגיד שפרשתי. כשסיימתי את התיכון התלבטתי מה לעשות. אמרתי לעצמי "בוא ניתן לזה צ'אנס של שנה-שנתיים ונראה מה יהיה". מהר מאוד גיליתי שזה הדבר שגורם לי לרצות לקום בבוקר".

מאז, הקריירה שלו התקדמה בצורה לא שגרתית. בגיל צעיר הוא הוחתם בחוזה ארוך טווח בפרטיזן בלגרד, אך מיעט לשחק והושאל לג'ירונה ולשלאסק ורוצלב, מאז הספיק לשחק גם בקלוז' נאפוקה ובלבנון. רגע לפני פתיחת העונה תפסנו אותו לראיון מיוחד.

איך הולך לך בינתיים בישראל?

עד עכשיו הכול טוב. אני אוהב את ירושלים. יש פה המון מקומות יפים ומסעדות טובות.

ספר לי קצת על הילדות שלך. נולדת וגדלת במיטרוביצה, מקום שנמצא היום בקוסובו. יש לך זיכרון כלשהו מהמלחמה?

לא, כי המלחמה הייתה ב-1999, ואני נולדתי ב-1998, אז למזלי לא הרגשתי את המלחמה. אבל זה היה רע. בזמן המלחמה המצב היה די קשה, אבל היום המצב שונה לגמרי. מבחינתי, קוסובו עדיין חלק מסרביה, אז היא לא מדינה עצמאית. המצב שם נחמד, אבל הדבר הרע הוא כמובן הפוליטיקה, וכל הדברים שעדיין קורים שם. אני מקווה שיום אחד הכל יהיה נורמלי, כי באמת נחמד לחיות שם.

אתה סרבי, ופרטיזן זה אחד המועדונים הגדולים בסרביה. כמה מרגש זה כשהם מתקשרים אליך?

זה מדהים. ברור שכאשר אתה נולד בסרביה, יש לך שתי אפשרויות: לשחק עבור הכוכב האדום או פרטיזן וכמובן גם עבור הנבחרת הלאומית. אם אתה עושה אחד משלושת הדברים האלה, אתה יכול להגיד שהצלחת בכדורסל, אז זה באמת נחמד. כשאתה משחק שם אתה יכול להרגיש את הלחץ, את המתח, את המנטליות של האנשים. זה מדהים. זו זכות לשחק מול האוהדים האלה ולשחק באווירה הזאת.

איך סשה אוברדוביץ' שיכנע אותך להגיע להפועל ירושלים?

קודם כול הוא סיפר לי מה הציפיות של המועדון, מה החזון, איך הוא הולך לבנות את הקבוצה ומה יהיה התפקיד שלי. אהבתי את כל הדברים האלה. ואני אוהב את זה שירושלים היא פרויקט. אני מאמין שיש לה פוטנציאל גדול מאוד. זה מועדון גדול, אבל יש לו פוטנציאל להפוך למועדון אפילו גדול יותר. אז למה לא להיות חלק ממשהו שיכול להשתפר? אני מאמין שזה גם יכול לשפר אותי כשחקן.

בעונה שלך בג'ירונה שיחקת עם מארק גאסול. איך זה היה?

זה היה מדהים. השנה הזאת עזרה לי מאוד, במיוחד כי היה לי מאמן נהדר, אאיטו גרסיה. לשחק עם מארק ולהתאמן איתו במשך כל השנה זו הייתה חוויה מאוד משמעותית, הוא עזר לי מאוד לראות את הכדורסל ברמה גבוהה ובצורה שונה. אחרי אותה שנה שיניתי לחלוטין את תפיסת הכדורסל שלי.

יצא לך להתאמן תחת מאמנים גדולים כמו אנדראה טרינקיירי וסבטיסלב פשיץ', מה למדת מהם?

מטרינקיירי למדתי איך להיות מקצוען, להבין את הריווח, להבין את ההגנה, את ההתקפה, את הרוטציות. בעצם, את כל הדברים האלה שעזרו לי לאורך הקריירה. ומפשיץ' למדתי הרבה, הוא אדם מאוד חכם ויש לו ניסיון מטורף. לא רק על המגרש. למדתי ממנו המון גם מחוץ לכדורסל. דבר אחד שאני זוכר במיוחד זה שהוא אמר ש"אתה לא יכול להיות טוב רק על המגרש, אתה צריך להיות טוב גם מחוץ למגרש". הוא אמר שהדברים שמפרידים בין שחקנים כשהם מגיעים לרמה הגבוהה זה לא האיכות או הכישרון, כי כולם יכולים לקפוץ ולהטביע, אלא מה שמפריד ביניהם הוא איך הם כבני אדם. שני הדברים האלה צריכים ללכת ביחד.

בשנה שעברה בקלוז' שיחקת עם בן אלטיט. דיברת איתו לפני שחתמת בירושלים?

בן הוא אח שלי. הוא היה השותף שלי לחדר רוב הזמן. שנינו היינו שם לבד אז בילינו הרבה זמן ביחד. הוא בחור מדהים. כשהוא גילה שאני עומד לחתום בירושלים הוא ממש שמח ואמר לי בעברית "יאללה!".

בסוף העונה שעברה עברת לשחק בלבנון. ספר לי על החיים שם?

החיים שם מדהימים. הייתי קצת ספקן, שאלתי את עצמי אם כדאי לי לנסוע לשם או לא, ובהתחלה באמת אמרתי להם לא, אבל אחרי זה השתכנעתי. מבחינתי זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים שלי. לא בגלל המצב או בגלל הכדורסל, אלא כי זה פתח לי את הראש. מעולם לא הייתי במזרח התיכון, ולא ידעתי למה לצפות. ואז הכרתי כל כך הרבה חברים נהדרים. זכינו באליפות, המועדון מדהים, העיר, האוכל, המסעדות, התרבות. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי משהו כזה. בלבנון הכדורסל זה ממש מסורת, במובן העמוק של זה. זה לא רק האוהדים. זה כולם. בשבילם זה עניין של גאווה. אז אם אתה מנצח או אם אתה מפסיד הם ממש מסתכלים עליך אחרת.

אני מאמין שאפשר להשתמש בספורט בדרך שתעזור לעשות שלום, לחבר בין מדינות. אני מאמין שספורט יכול להביא הרבה דברים, לא רק בידור, צפייה והנאה. אני מאמין שאפשר להשתמש בספורט כדי לחבר בין אנשים.

אתה מרגיש את המלחמה כשאתה מגיע לשם?

לא. כלומר, קראתי הרבה כתבות והרבה ידיעות חדשותיות. ככל שקראתי יותר, אמרתי לעצמי: "אני לא רוצה לנסוע לשם". אבל ברגע שהגעתי – לא הרגשתי כלום. גם בזמן שהייתי שם, הם חתמו על הפסקת אש. אז באמת לא הרגשתי כלום. שום דבר. ביירות היא עיר בטוחה מאוד. הרבה אנשים עברו מהדרום לשם בגלל המצב, אבל מבחינת המצב הביטחוני, אני לא הרגשתי כלום. לא היו אזעקות, לא צבא.

הפועל ירושלים דיברה איתך כשהיית שם, זה לא קצת מפחיד?

אתה יודע, החיים הם לא סרט, ולפעמים אתה לא מצפה למה שעומד לקרות. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לקבל את הדברים ולהפיק מהם את המיטב. אז כשהם התקשרו אליי, כן, הייתי בלבנון, וידעתי את המצב. בגלל זה גם לא דיברתי עם הרבה שחקנים שם. בעצם לא סיפרתי לאף אחד שיש לי חוזה לעונה הבאה או שיש התעניינות בי. כי לא רציתי להיות, כאילו, לא מנומס. כי אני מכבד כל דת וכל אומה, ואתה יודע, תמיד יש שני צדדים בכל דבר. אבל בסופו של דבר זה היה ממש מגניב. זה היה כמו חלום.

יום אחרי שלקחת אליפות בלבנון חתמת רשמית בהפועל ירושלים. איך השחקנים והאנשים באל-ריאדי הגיבו?

כן, כן, הם דיברו איתי. אנחנו צוחקים הרבה על הדברים האלה. בהתחלה הם אמרו לי בצחוק: "לא, אל תלך לשם. אנחנו כבר לא חברים". אבל עכשיו אנחנו עדיין מדברים. יש לי הרבה חברים שם. כמו שאמרתי לך, הכרתי אותם, ואנחנו עדיין בקשר. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לשם, אתה יודע, רק כדי לראות שוב את העיר בעיניים אחרות.

לסיום. מה המטרות שלך ושל הפועל ירושלים העונה?

המטרה היא לזכות בכל התארים. ברור. אני חושב שהקבוצה הזאת תחרותית ואני מאמין שתהיה לנו עונה טובה. עבורי באופן אישי המטרה היא דבר ראשון לעזור לקבוצה, להגיד להם תודה על שהאמינו בי ולהוכיח להם שההזדמנות שהם נתנו לי הייתה טובה. ודבר שני להשתפר כשחקן וכאדם.