קרדיט לתמונה הראשית: פיב"א
אלחנן הכהן הוא שליח אתר "ספורטס רבי" לקטוביץ
שירת "התקווה", ההמנון הלאומי, היא מעשה די שגרתי עבורי, כל משחק בארץ נפתח בהמנון, תוסיפו לזה טקסים צבאיים, טקסי זיכרון ועצמאות ותקבלו עשרות, אם לא מאות פעמים בשנה שהמילים "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" נשמעות בזיוף אופייני מגרוני. תכלס, זה נעשה סוג של הרגל. אבל דווקא השבוע, בשלוש הזדמנויות שונות, שרתי את ההמנון עם עיניים רטובות. זה התחיל במשחק נגד פולין כאשר שריקות בוז רמות נשמעות מכל עבר. וזה לא משנה כמה ציני תהיה או כמה ביקורת יש לך על הממשלה, אין ישראלי אחד שהיה באולם באותו הרגע והלב שלו לא התכווץ. שחקנים, עיתונאים ואוהדים כולם הרגישו את אותה תחושה והגיבו באותו האופן – "התחלנו פשוט לצרוח את ההמנון" כמו שאמר תומר גינת מייד בסיום המשחק.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
בין 200 האוהדים הישראלים שצרחו את התקווה בגרון ניחר ובתחושה שנעה בין עלבון לזעם, הייתה קבוצה שקרובה לליבי, משלחת של 14 פצועי צה"ל מבית הלוחם ירושלים. אנשים שהקריבו, ועדיין מקריבים, למען המדינה, מי בגופו בפציעה פיזית ומי בנפשו, בפציעה שקופה. הקבוצה הזאת, שהוטסה ביוזמת איגוד הכדורסל שגם נושא בעלויות הטיול, מורכבת מכל חלקי החברה הישראלית, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, צעירים שנפצעו במלחמה האחרונה ומבוגרים יותר שנפצעו במלחמת לבנון השנייה. וכולם הגיעו לפה למטרה אחת – לעודד את נבחרת ישראל ולייצג את המדינה בכבוד.
כמה שעות לאחר אותו ההפסד שובר הלב לפולין האוהדים הישראלים, בהובלות חברי המשלחת, שרו שוב פעם את התקווה, הפעם זה קרה מייד אחרי הניצחון המדהים של ישראל על נבחרת צרפת. בזמן שקפטן הנבחרת, תומר גינת, הכריז בשידור חי ש"אף אחד לא ישרוק בוז בהמנון של נבחרת ישראל" החלו האוהדים לשיר בקולי קולות ובעיניים דומעות, בסגנון א-קפלה את ההמנון וחתמו בכך ערב מרגש ובלתי נשכח.
שלושה ימים לאחר מכן, כשבתווך ישראל מנצחת גם את בלגיה ושומרת לעצמה סיכוי לסיים במקום הראשון בבית, יצאתי יחד עם חברי המשלחת לסיור באושוויץ-בירקנאו. האמת, לא ממש ידעתי למה לצפות, בניגוד לרוב הישראלים בגילי לא טסתי בתיכון לטיול המסורתי. יש גם משהו מוזר להתעסק שבוע שלם בחגיגה של כדורסל ופתאום לשנות את האווירה לחלוטין. סוג של ניגודיות שרק בישראל אפשר להכיל. ניגודיות שבמידה מסוימת נותנת לך פרופורציה, אך מצד שני מדגישה עד כמה העובדה שישראלים מסתובבים בפולין, שרים את ההמנון, מעודדים נבחרת כדורסל טובה ומדברים בעברית היא לא מובנת מאליה.
בתחילת הסיור, המדריך רועי פלד-חנני, מהוותיקים והמנוסים שבמדריכי הטיולים בפולין שמלווה את המשלחת בפולין, נשמע נרגש: "כל קבוצה היא מיוחדת, אבל במיוחד החבר'ה האלו שבאים לכאן גם עם אלמנט של ייצוג של המדינה וגם עם הסיפור האישי שלהם, זה אנשים שבגופם הקריבו בשביל המדינה, בשביל העם היהודי, אז ברור שזה נותן איזשהו היבט אחר ורובד נוסף".
יוסי זקן, אחד מחברי המשלחת שגם משחק איתי כדורסל כיסאות גלגלים, סיפר לי במהלך ההליכה בין הביתנים של אושוויץ: "המעבר בין השמחה בכדורסל לתחושות בסיור פה זה כמו on-off, אתמול לחצו לי על כפתור האון ושמחתי ונהניתי, ברגע שנכנסתי פה בשער – כאילו מישהו כיבה אותי ואין חיוך, אין שמחת חיים, זה כמו יום הזיכרון ויום העצמאות, רק אצלנו בעם יש את זה, רק מי שחי ת'דבר הזה יבין על מה אני מדבר".
אחת התמונות המרגשות בטורניר הזה היא תמונה שלך, עם הקביים, מנופף בדגל בהמנון. מה הרגשת כששרקו לנו את הבוז הזה?
"הרגשתי שזה מלחמה, שאני בא להילחם ושבהמנון הזה אני נותן את הלב למען השחקנים שלנו, למען הלוחמים שלנו שנמצאים כרגע בעזה, למען החטופים שלנו, למען כולם. אמנם היום אני פצוע ואני לא יכול לעשות כלום, אבל אני יכול לצעוק? אני יכול להשתולל? אני יכול להרים דגל ענק עם הקביים שלי ולהראות להם שגם כשאנחנו שבורים אנחנו חזקים? אז זה מה שאני אעשה".
Photo Credit: FIBA
יוני חי, ראש המשלחת ומנהל תחום הספורט בבית הלוחם ירושלים סיכם: "היה יום מאוד מרגש, אחרי מה שהחבר'ה פה עברו בחאן יונס וכל מיני מקומות ומלחמות הם באו לפה ובאמת הייתה התרגשות גדולה. למרות שהיה יום קשה – אנחנו תמיד רואים תקווה ותמיד עם אור בעיניים".
וכך, צמודים למקום הנורא ביותר, תאי הגזים של בירקנאו, וכשהם עטופים בדגלי ישראל, סיים רועי את ההדרכה. רגע לפני שהמשיכו לפגישה מרגשת עם שחקני הנבחרת ביקש חבר המשלחת דורון גולן לומר קדיש במקום בו נרצחו מעל למיליון יהודים, והמשלחת כולה שרה פעם נוספת את ההמנון, כשמייד אחריו המשיכו ל"אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם ויושיעם מצרה ומשביה, השתא בעגלה ובזמן קריב".
הכי מרגש שיש.
משלחת פצועי צה"ל מבית הלוחם ירושלים בתפילה להשבת החטופים על אדמת מחנה ההשמדה בירקנאו@thesportsrabbi pic.twitter.com/ZKuXYfkSHR— Elchanan Hacohen (@elchnanhc) September 3, 2025
לא ראיתי שדיברו על זה אבל קטוביץ היא עיר מאוד חשובה בהסטוריה של ישראל ובציונות מה שבשיעורי ההסטוריה יקרא ועידת קטוביץ