לכבוד תוכנית מספר 100 בפודקאסט של ה”ספורטס רבי” (להאזנה מלאה מצורף הפודקאסט), הגיע לדבר אורח מיוחד בשם מארק סטיין. סטיין, עיתונאי הכדורסל של ה”ניו יורק טיימס”, עבד בעבר באי.אס.פי.אן ונחשב לאחד מעיתונאי הספורט הבכירים בעולם, כשבין השאר הוא מתחזק חשבון טוויטר פעיל עם יותר ממיליון עוקבים. סטיין דיבר בפודקאבט המיוחד בין השאר על הנושאים הלוהטים בעולם הכדורסל, דני אבדיה, לוקה דונצ’יץ’, וגם על הקשר שלו לישראל והדרך שבה עשה אביו ז”ל אחרי ששרד את השואה.

על החזרה הצפויה של האן.בי.איי לפרקט בזמן הקורונה, וההכנות שעשו בליגה הטובה בעולם:
“אין שאלה בכלל שהאן.בי.איי למדו את הליגה הגרמנית וכל ליגה שחוזרת, גם את ליגת הבונדסליגה הגרמנית בכדורגל. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות ברורים כאן ולהכיר בכך שגרמניה היא מדינה שטיפלה בווירוס הקורונה בצורה יותר אפקטיבית מאשר ארצות הברית. הגרמנים עשו טורניר של 10 קבוצות, 36 משחקים ובסך הכל אורך זמן של 3 שבועות, זה הרבה יותר קטן ופשוט יותר להצליח מאשר מה שהאן.בי.איי מנסים לעשות, כי שם הם ינסו לשחק 88 משחקים לפני שבכלל נגיע לפלייאוף. הקבוצות שיגיעו לגמר יהיו במתחם למשך זמן מצטבר של 3 חודשים. זה קשה להשוות, יש דברים שאפשר ללמוד מהמודל הגרמני. הבועה של האן.בי.איי תהיה הרבה יותר גדולה”.

תחילת האהבה שלו לספורט והכניסה לתחום עד שנהיה עיתונאי:
“זה קשה להסביר כי במשפחה שלי אף אחד לא היה מעורב בספורט חוץ מאבא שלי ששיחק בתיכון ברומניה הקומוניסטית בה הוא גדל, והוא עבר לישראל ב1961. אפילו הוא לא היה בוודאי פנאט של ספורט כמו שאני הייתי. כמו שאני עכשיו כך הייתי גם בגיל 5 ובגיל 6. הייתי מדמיין את עצמי כמנג’ר בייסבול וכשחקן בייסבול. אני לא יודע מאיפה זה בא ואני לא מסוגל להסביר את זה, אבל ברגע שעיתונאות הייתה מתחת לרדאר שלי זה היה דרך הקבוצות הגדולות של היאנקיז בשנות ה70, כי העיתונאים שסיקרו את הקבוצות הללו לא היו מפורסמים כמו השחקנים, אבל בתחום שלנו הם היו מפורסמים בדרך שבה הם עשו את העבודה שלהם. כבר בגיל 8-9 הייתי מודע מה זה להיות כתב שמסקר באופן קבוע את היאנקיז. כמובן שהחלום שלי היה לשחק ספורט אבל כבר אז ידעתי שאני לא מספיק טוב כדי להיות מקצוען. בשלב מוקדם ידעתי מה אני רוצה לעשות, לרוב זה לא ככה בגיל צעיר אבל אם היית מכיר אותי אז לא היית מופתע שהפכתי להיות מה שאני היום. אם להגיד את האמת טניס היה הדבר הכי אהוב עליי בגיל 13, הגעתי למשחק בשלב מאוחר אז ידעתי שאני לא אגיע להישגים כשחקן, החלום שלי כנער היה לשחק בגביע דייויס עם ישראל אבל ידעתי שהחלום שלי לא יתגשם אז החלטתי לעשות את הסבב כעיתונאי. עבדתי כדי להגיע לאן.בי.איי אבל כנער זאת הייתה המטרה הראשונה שלי”.

המסע של אביו ז”ל, שהיה ניצול שואה:
“הנאצים דפקו על הדלת שלו כשהוא היה בן 9 חודשים וחצי, הוא בילה את 6 השנים הראשונות שלו או בטרנסיניסטריה או בניסיונות לחזור לרומניה, וכשהוא חזר לרומניה בגיל 6 הוא נשאר 14 שנים במדינה קומוניסטית. אני מנסה לזכור את הדברים האלה כשאני מתלונן על מצבים לא נוחים שיש לי, כי בנוסף לתחילת החיים שלו הוא התמודד ב8 השנים האחרונות לחייו עם מחלת הסרטן. השנים הראשונות והאחרונות בחייו היו מאוד קשים, והשיעור שנלמד מכך הוא שאני לא יכול להתלונן אף פעם על שום דבר”.

הקשר לישראל והפיכתו לעיתונאי:
“כילד היינו מגיעים לישראל בכל שנה שנייה לישראל כי ההורים שלי הגיעו לארה”ב בשנות השישים למורת רוחם של ההורים שלהם שנשארו בישראל. המעבר הזה נתן הזדמנות שלא יכולתי לדמיין, הזדמנות שלא היו לאבא שלי בוודאות כילד, אני הצלחתי להתחיל כעיתונאי בגיל 16 וידעתי מה אני רוצה לעשות בגיל כל כך צעיר. היו לי הזדמנויות מסוימות בחיים בזכות העובדה שהוא שרד את כל הדברים שנזרקו לעברו”.

דני אבדיה:
“אני חייב להגיד בראש ובראשונה שאני לא מומחה דראפט. אף פעם לא הייתי מומחה, ואחד הדברים שהכי אהבתי כשעבדתי באי.אס.פי.אן זה שצ’אד פורד היה הסנדק של דראפט האן.בי.איי והוא ניהל את זה בצורה מעולה שזה היה מצוין בשבילי, כי אני באמת חושב שלסקר את הדראפט עכשיו זה חייב להיות משהו נפרד, והאנשים שעושים את זה חייבים להתרכז רק בזה כי זה מאוד אינטנסיבי ללמוד את השחקנים האלה. המציאות היא שבגלל שאני אוהב את ישראל ואני עוקב אחרי הספורט הישראלי עד כמה שאני יכול מקרוב למרות שאני רחוק מהנעשה, אבדיה הוא הטופ פרוספקט היחידי שאני באמת מכיר ואני לא יכול להגיד שראיתי המון ממנו, אבל כמובן שכל חבר ישראלי שלי שאוהב את הספורט מספר לי על הילד הזה במשך שנים. כמובן שקבוצות הנוער שהצליחו בתחרות אירופאית וזכו בתארים היו על הרדאר שלי. הוא ילד גדול, חזק, יש לו הרבה ורסטיליות, כולם אומרים שהוא ייפול איפשהו בין מקומות 5-10, הוא אולי יוכל להגיע גבוה עד למקומות 3-4, אני חושב שיש לו הרבה אוהדים והמציאות היא שזה דראפט חלש יותר וזה לא בדיוק ברור מי ייבחר במקום הראשון בשלב הזה, אין שחקני פרנצ’ייז. מאז שהליגה הישראלית חזרה ראיתי שהזריקה שלו השתפרה, זה נראה ברור שהוא עבד על זה בתקופת הפגרה וזאת תהיה השאלה לגביו, האם הוא יכול לזרוק בצורה טובה מספיק באן.בי.איי כדי לשחק בפרימטר כמו שהוא יצטרך. אבל יש לו הרבה אוהדים, הוא ככל הנראה יהיה בחירת הלוטרי הראשונה של ישראל אי פעם וכמובן שאני נפעם מהמחשבה לראות ישראלי שיהיה בחירת לוטרי, ואני מקווה שאני אוכל לסקר אותו פה ושם ולהכיר אותו, אני לא יכול לחכות לראות אותו. אני לא צריך להגיד לך שישראלים באן.בי.איי נפלו באמצע ועכשיו זה הזמן להחזיר את הפירעון”.

ההצלחה של לוקה דונצ’יץ’ למרות ביקורות בתקשורת כשנבחר בדראפט 2018 ועל כך שאבדיה מושווה אליו:
“בוא נהיה כנים, לא משנה איזו ביקורת הייתה בתקשורת, אני לא חושב שהקבוצות התנהלו בדרך הזאת. אפילו לוקה נפל כי הוא רק נבחר במקום השלישי. הוא כנראה היה צריך להיבחר ראשון, אבל זה לא כאילו הוא נפל למקום ה17. אין סודות באן.בי.איי, וזה מאוד נדיר ששחקן מפתיע משום מקום. זה מכשול עבור אבדיה. שוב, הבחירה הצפויה היא בין 5 ל10, האם הוא יכול להגיע אפילו גבוה יותר מזה? כן, זה רק לוקח קבוצה אחת שתאהב אותו עד כדי כך כדי להיבחר גבוה יותר. הוא לא צריך להיות מודאג מהפרספקטיבה הזאת. אני לא חושב שההשוואה לדונצ’יץ’ עושה לו טוב, כי לוקה הוביל את המדינה שלו לזכייה ביורובאסקט והיה השחקן הכי טוב ביורוליג, הוא נמצא הרבה יותר רחוק בקו מאשר דני. אני חושב שההשוואות לדונצ’יץ’ עושות את המשימה שלו ליותר מבהילה, אני לא חושב שזה עושה לו הרבה טוב, אבל המציאות היא שההשוואות האלה מגיעות וזה דבר טבעי, זה מה שאנחנו עושים באן.בי.איי, אנחנו תמיד משווים בחורים. יש להם משחק מאוד שונה. לגבי לוקה זה היה אותו הדבר, הוא היה השחקן שהכי הכרתי בדראפט שלו רק בגלל העין שאני שם על המשחק האירופאי, אבל אני אשקר לך אם הייתי אומר לך שידעתי שבשנה השנייה הוא היה הופך להיות ללא עוררין שחקן טופ 10 באן.בי.איי, ככל הנראה מקום חמישי-שישי במשך כל העונה. אף אחד לא חשב, אפילו אוהדיו הגדולים ביותר של לוקה, שזה אפשרי בשנה השנייה. אז, בדרכים מסוימות, זה יעשה את העבודה של דני קצת קשה יותר”.