קרדיט לתמונה הראשית: ברוקלין נטס

שאלה לי אליכם: אתם מכירים את האח הקטן המעצבן שמנסה בכוח להכניס את עצמו לקבוצת חברים של אח שלו, ונותנים לו להישאר שם כי אין לאף אחד את הלב להעיף אותו? ובכן, התיאור הזה די תופס עבור הברוקלין נטס. רוב ההיסטוריה שלהם, למעט כמה עונות שהם היו הקבוצה המרגשת בניו-יורק, לנטס היה את המוניטין של האח הקטן של הניו-יורק ניקס, וכמעט לעולם לא נלקחו ברצינות על ידי אוהד ה-NBA הממוצע. הטרנד הזה המשיך גם בעונה שעברה: בזמן שהניקס זכו באליפות הראשונה שלהם מזה 53 שנה, הנטס גירדו רק 20 ניצחונות. מייקל פורטר ג'וניור הודיע בפודקאסט שהוא מאמין שביחד עם ג'וליוס רנדל, שניהם יכולים להוביל את ברוקלין ל-50 ניצחונות העונה (אני לא יודע מה הוא עישן כדי להגיע לסטלה הזאת, אבל תרחיקו את זה ממני כמה שאפשר). האם הם יצליחו להחזיר לנטס חלק מהכבוד האבוד שלהם? בואו נראה לאיפה הרוח נושבת.

הסיבה העיקרית שההצהרה של פורטר ג'וניור נשמעת הזויה היא בגלל המצב של ברוקלין בקבוצה. למעט כמה וטרנים, רוב הסגל מורכב משחקנים צעירים המנסים למצוא את מקומם בליגה, ולהוכיח שמגיע להם להישאר בברוקלין לעתיד הרחוק. מבין השחקנים הללו נמנים גם שני השחקנים הישראלים הממשיכים מהעונה שעברה, דני וולף ובן שרף, שיצטרכו להתחרות על דקות גם עם שחקנים צעירים נוספים שנבחרו גבוה יותר מהם בדראפטים האחרונים וגם עם הווטרנים של הקבוצה. לא ברור לי אם הקבוצה מצפה להתחרות למיקום בפלייאוף ביחד עם צמד החמד של פורטר ג'וניור ורנדל, או שהם רוצים לתת כמה שיותר הזדמנויות לשחקנים הצעירים כדי לראות על מי שווה להמר, אבל האופציה השנייה נשמעת יותר טובה לטווח הארוך של הקבוצה. לפני שאני אדבר על הילדודס, בואו נסתכל על שני השחקנים הכי בכירים בסגל.

Ben Saraf ➡️ Danny Wolf https://t.co/PHmgHSjm8A

— Brooklyn Netcast (@BrooklynNetcast) October 12, 2025

נתחיל בלדבר על הרכש המרכזי שלהם בקיץ: ג'וליוס רנדל. רנדל הוא שחקן שאני אישית לעולם לא התרשמתי ממנו יותר מדי. לטעמי, לשחקני הכדורסל הטובים ביותר יש כישורים בארסנל שלהם שיכולים לעזור להם להשתלב עם כמה שיותר שחקנים בלי לדרוך על אף אחד (כגון קליעה מעולה או מסירה מרשימות), או יכולות הגנתיות יוצאות דופן – לעתים גם שילוב של השניים. לרנדל כן יש יכולת מרשימה לשים את הכדור בסל מדי פעם (ב-5 מ-6 העונות האחרונות שלו, רשם ממוצעים של יותר מ-20 נקודות למשחק בעונה הסדירה), אבל זה הדבר העיקרי שהוא מביא לשולחן, ללא תרומה מסיבית באספקט אחר של המשחק. תוסיפו לזה את העובדה שברוב סדרות הפלייאוף ששיחק, הממוצעים שלו ירדו מהתפוקה שלו בעונה הסדירה, ויש לכם כוכב משני חד-ממדי שקל לנטרל בפלייאוף. רנדל בעצם הוא גרסת המנבו של המייקל פורטר ג'וניור שראינו עונה שעברה – סגנון משחק דומה, רק עם כ-80% מהאפקטיביות שלו.

אם כמה שאני אמביוולנטי לרנדל, אני כן אציין שהוא שחקן שיכול לעזור להרים קבוצות גרועות לרלוונטיות (למשל כמו שעשה בניקס ב-2021), אבל הוכיח כמה וכמה פעמים שהוא לא בנוי להיות המספר 1 או מספר 2 של קבוצה עם שאיפה רצינית לזכות באליפות, הן מבחינת ביצועים במאני טיים והן מבחינת יציבות רגשית. למזלו, אני לא חושב שיותר מדי אנשים מצפים להרבה מהנטס העונה, וזה יהיה נס אם הקבוצה הזאת תצליח להתגנב לפלייאוף איכשהו מלכתחילה. לפחות יש לו חוזה יחסית זול – רק 33 מיליון דולר העונה, ושנה הבאה זו אופציית שחקן ב-35 מיליון דולר, אז לפחות הקבוצה לא תפשוט את הרגל אם הוא אוהב את הווייב בברוקלין ורוצה להישאר.

JULIUS RANDLE, BROOKLYN NET. https://t.co/Oy4oNaYkYY

— Brooklyn Nets (@BrooklynNets) July 10, 2026

מלבד לרנדל, חשוב לדבר גם על הכוכב השני שהוא יחלוק איתו את הפרקט – מייקל "לכו לקחת את הריבאונד" פורטר ג'וניור. כפי שציינתי, פורטר ג'וניור הוא הגרסה היותר טובה של ג'וליוס רנדל (24.2 נקודות למשחק ב-46% מהשדה ו-36% משלוש לפורטר לעומת ה-21.1 נקודות למשחק ב-48% מהשדה ו-31% משלוש של רנדל) – שחקן שבראש ובראשונה מנסה לקלוע כמה שיותר בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זה לא בטבע של שניהם למסור, אבל לעיתים נדירות הם יכולים לתת מסירה נחמדה. ההבדל המרכזי ביניהם היא יכולת הקליעה מבחוץ: פורטר ג'וניור הוא אחד מהקלעים הקטלניים בליגה מחוץ לקשת (במיוחד כשמשאירים אותו פנוי – 45% משלוש כשהוא פנוי בשלוש השנים האחרונות), וזה הוביל לכך שלעיתים ברוקלין הריצה אותו מסביב למגרש עם חסימות באופן שמזכיר את קליי תומפסון על מנת ליצור לו מצבי קליעה מעולים. רנדל, לעומת זאת, לא יכול לשאוף להגיע לאחוזים הללו, ולכן אין לו את המימד הזה.

ההתקפה תסתמך בעיקר על היכולות של שני הכוכבים הללו לשים את הכדור בסל, על אף החפיפה הגדולה שיש בסגנונות המשחק שלהם. יש בזה יתרון וחיסרון – מצד אחד, אפשר להריץ התקפה די דומה גם כשאחד הכוכבים נח על הספסל, ככה שתמיד אחד מהם יכול להיות על המגרש כדי לשמש כמנוע התקפי. מצד שני, השחקנים הללו לא כל כך משלימים אחד את השני, או יכולים ליצור זריקות קלות לשאר הסגל.

Michael Porter Jr. is standing on his 50-win prediction for the Nets 😤

“Why not shoot for the stars? A lot of NBA players are where they are because of delusional confidence. People can clown that answer all they want.”

You buying MPJ’s confidence? 👀 https://t.co/0mk70kDM5l

— SleeperNets (@SleeperNets) September 28, 2026

אזי, אתם בטח שואלים: מי עוד יכול לשים את הכדור בסל בקבוצה הזאת? ובכן, הווטרנים הנוספים שנמצאים בסגל – טרנס מן ומו וגנר – לא יכולים לייצר יותר מדי התקפה בעצמם. כאן נכנסים השחקנים הצעירים לתמונה, אז בואו נדבר גם עליהם רגע. כפי שרמזתי בפתיחה, ברוקלין היא בעיקר קבוצת פיתוח כרגע – כלומר, הם מנסים לראות מי כדאי להשאיר מהשחקנים הצעירים שלהם, וממי אפשר להיפטר. זה כולל כמובן את בן שרף ודני וולף, שינסו להוכיח את עצמם מעל השחקנים הצעירים הנוספים בעמדות שלהם שברוקלין מנסה לפתח. האינטרס שלנו כמובן הוא לראות את השניים הללו מקבלים כמה שיותר דקות ולקפוץ מדרגה מבחינת היכולות שלהם, אבל זה יהיה די קשה.

אתחיל עם שרף, כי העמדה שלו מלאה ביותר תחרות מבחינת דקות. מלבד לשרף, לברוקלין יש עוד 3 רכזים שיקבלו הרבה דקות – איגור דמין, מיקל בראון ג'וניור ונולאן טראורה. השחקנים שכנראה יקבלו הכי הרבה דקות מהארבעה האלה הם דמין ובראון ג'וניור: דמין היה השחקן עם הממוצעים הכי טובים מבחינת הרוקיז של שנה שעברה, ובראון ג'וניור הוא בחירת דראפט גבוהה שברוקלין מאמינה שיש לו פוטנציאל לפרוח לכוכב. כנראה שהשניים האלה יהיו בהרכב הפותח של הנטס, מה שמשאיר את משרת הרכז המחליף פתוחה לשרף או טראורה. אף אחד מהם לא היה הכי מרשים בחודשים הראשונים של העונה, אבל לקראת הסוף זה היה שרף שקיבל יותר דקות בהשוואה לטראורה – שרף שיחק 31.1 דקות למשחק בחודש אפריל לעומת ה-20.8 דקות של טראורה. אני מקווה שהטרנד הזה ימשיך בתחילת העונה, ושרף ימצא את מקומו בקבוצה בתור הרכז המחליף שעולה מהספסל כדי להתניע את ההתקפה לכ-25 דקות למשחק. לחילופין, הסיטואציה הכי גרועה שיכולה לקרות היא שג'ורדי פרננדס, המאמן, יחליט לתת את התפקיד הזה לטראורה ולהעלות מהספסל גארד אחר (או וטרן כמו טרנס מן; או שחקן צעיר שינסה להוכיח את עצמו כמו דרייק פאוול) במקומו של שרף, מה שידחף אותו מחוץ לרוטציה לחלוטין, למעט דקות בגארבג' טיים.

במקרה של וולף, אני כן רואה פוטנציאל שהוא דווקא יפתח חלק מהמשחקים העונה. לברוקלין יש רק סנטר אחד על-מלא בסגל כרגע: דיירון שארפ. בגלל שלוולף כן יש את היכולת לשחק כסנטר בהרכבים נמוכים לסירוגין, ייתכן שהוא לפעמים יקבל את הזכות לפתוח אם שארפ יחמיץ משחקים. במידה ששארפ לא זמין וג'ורדי פרננדס יחליט לפתוח עם שחקן כמו וגנר בחמישייה, אז וולף יוכל למלא את תפקיד הסנטר המחליף. אבל במידה ששארפ משחק, המשוואה הזאת לא כל כך עובדת. אם וולף עומד לשחק כפאוור-פורוורד העונה, הוא יצטרך להתחרות לדקות מהספסל עם ג'וש מיינוט ונואה קלאוני. מהשלושה האלו, קלאוני היה השחקן שקיבל הכי הרבה דקות למשחק: 27 בממוצע מנגד ל-20.8 דקות למשחק שוולף קיבל, ואחרי שניהם מינוט עם 19.3 אחרי שהגיע לקראת סוף העונה שעברה לנטס מבוסטון. מכיוון שמינוט הוא הכי מבוגר משלושתם, כנראה שהוא הכי פחות חשוב לנטס מהאספקט של לתת לו דקות להתפתח. זה משאיר את הדו-קרב בין קלאוני לוולף. אני חושב שמי שינצח ביניהם בקרב על עמדת הפאוור-פורוורד המחליף בסוף יוכרע על ידי מי שישפר את יכולות הקליעה שלו קודם: ככל שאתה יותר אפקטיבי בהתקפה, אתה נותן למאמן יותר סיבות להשאיר אותך על המגרש. וולף קלע ב-40% מהשדה ו-32% מחוץ לקשת לעומת ה-39% מהשדה ו-33% משלוש של קלאוני. בעצם, וולף נמצא באותה הסיטואציה כמו שרף – אם הכל עובד לטובתו, הוא יכול לרכוב על הנישה של הג'מבו-פורוורד המסוגל לעשות קצת מהכל, ומוצא דרכים לתרום מהספסל לכ-25 דקות למשחק. אבל אם לא, הוא עלול לאבד את מקומו ברוטציה לגמרי ולקבל דקות רק הרבה אחרי שהמשחקים הוכרעו.

לפני שאני מגיע למסקנה, כן יש עוד שתי נקודות שכדאי לציין – כסף ובחירות דראפט. מבחינת כסף, האמת היא שברוקלין היא אחת מהקבוצות הזולות מבחינת החוזים של השחקנים שלה. זה מעולה עבורם משתי בחינות: היא גם יכולה לשלם סכום די נאה למייקל פורטר ג'וניור וג'וליוס רנדל אם היא רוצה שהם יישארו אצלה (החוזה של פורטר ג'וניור מסתיים אחרי העונה הזאת, וכאמור לרנדל יש אופציית שחקן בקיץ הבא), וגם יש לה מספיק כסף להשאיר כמה מהשחקנים הצעירים שהיא בטוחה שיתרמו להצלחה קבוצתית בשנים הבאות. מבחינת הדראפט, שימו לב שלברוקלין כן יש בחירות בסיבוב הראשון בדראפט הקרוב, אבל אחת תהיה הבחירה הנמוכה מבין הבחירה שלה לבחירה של יוסטון, והשנייה תהיה הבחירה של הניו יורק ניקס. מכיוון שהרוקטס מעוניינים להתחרות לאליפות העונה, הבחירה של הנטס ככ"ה תהיה בשליש האחרון של הסיבוב הראשון, וכך גם בנוגע לאלופה הניקס.

לסיכום, הנטס הם קבוצה שעל פניו, אמורה להמשיך את תהליך הבנייה מחדש של הסגל שלהם, ולתת את הכדור כמה שיותר לחבר'ה הצעירים שיתפתחו. אממה, כנראה שהבחירה שלהם בדראפט לא כל כך תהיה גבוהה השנה, מה שאומר שתכל'ס אין להם סיבה לרצות להפסיד משחקים (אלא אם כן מתחשק להם לפנק את יוסטון בבחירה גבוהה). עקב כך, יהיה לחץ על ג'ורדי פרננדס לנצח כמה שיותר העונה. מכיוון שלתת לשחקנים צעירים ולא מנוסים הרבה דקות לרוב לא מוביל להרבה ניצחונות, אני חושב שפרננדס ייתן לא מעט דקות לווטרנים, וישלב בעיקר את השחקנים הצעירים שיוכיחו שהם מוכנים לאור הזרקורים הכי מהר. חשוב מאוד שבן שרף ודני וולף ימצאו מקומות במשחק הברוטלי הזה של כיסאות מוזיקליים, כי אם לא, ישסיכוי גבוה שהם יתייבשו על הספסל ואולי אפילו יועברו לקבוצת הפיתוח לחלק ניכר מהעונה. ואם זה קורה, זו הסיטואציה הכי עגומה לעתיד של שני השחקנים הללו בברוקלין בפרט ובליגה בכלל. הנחמה הגדולה לטעמי היא שכנראה שהנטס לא ינצחו יותר מדי ויבינו שהעונה שלהם אבודה בסביבות תחילת מרץ. במידה שנגיע לגשר הזה, אולי ההנהלה תיתן לפרננדס פקודה להשבית את הווטרנים ולתת את כל הדקות לצעירים, מה שייתן לשרף ו-וולף עוד הזדמנויות לשחק כמה שיותר, בדומה למה שקרה בעונה שעברה אחרי פגרת האולסטאר. בכל מקרה, העונה הזאת היא הזדמנות מעולה לשני הישראלים להוכיח להנהלה ששווה להשאיר את שניהם לעתיד הרחוק, ושיש להם את היכולת לתרום לקבוצה ששואפת בעיקר לצאת מהצל של האח הגדול המוצלח שלה, ולעשות שם לעצמה.