חמש וחצי שנים אחורה, בערב החגיגי של דראפט הנ.ב.א שנדחה אז בגלל המגפה ההיא, נזרק לחלל האוויר באולם הריק מאדם שמו של שחקן מכבי תל-אביב (אחרת) דני אבדיה. לאחר שלושים ושמונה שמות נוספים, הגיע גם תורו של חברו הטוב, כוכבה הצעיר של הפועל תל-אביב (יותר אחרת) להיבחר על-ידי בוסטון סלטיקס במקום ה-47 וחלם בבוא היום להצטרף לדני באמריקה הגדולה. נקפוץ חזרה לימינו אנו, ימים בהם הרכז המוכשר בעל התספורת הקצוצה צפוי בקרוב להגשים, בערך, את החלום האמריקאי בדרך עקלקלה שמסמלת אולי באופן הכי מובהק מבחינתנו, את ״בריחת המוחות״ מהפרקטים של אירופה, היישר לידיה הפרושות של ליגת המכללות האמריקאית.
אומרים על ארצות הברית שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לפחות בהקשרי כדורסל המשפט הזה לא היה נכון עד לשנים האחרונות. מנגנון הטריידים, הגרלת בחירות הדראפט, ותקרות השכר בליגה הטובה בעולם הן גבולות גזרה שמשאירות מרחב תמרון לא גדול עבור המועדונים ודורשות יצרתיות ותכנון לאורך זמן על פני השקעה כספית. בליגת המכללות היה הסיפור מורכב לא פחות. מעבר להגבלת הגיל, לשחקני המכללות עד לשנת 2021 היה סטטוס דומה לזה של שחקנים חובבים. ככאלה, הם לא יכלו לקבל שכר מעבר למלגות לימודים ומחייה. בשנים האחרונות הרגולציה השתנתה, ושחקני הקולג׳ים היום יכולים לחתום על הסכמים כספיים עם מכללותיהם שיכולים להגיע לסכומים גבוהים אפילו יותר מחוזה רוקי של בחירה בסיבוב הראשון של דראפט הנ.ב.א.
Yam Madar – Photo Credit: Dov Halickman
השינוי משך ומושך שחקנים מכל רחבי אירופה להגיע ולהישאר ב-NCAA. כי מעבר לעובדה שהם משחקים תחת עיניהם הבוחנות של הסקאוטים של קבוצת הליגה של אדם סילבר, ונהנים מאווירת קולג׳ים אמריקאית שרובנו מכירים מסרטי ׳אמריקן פאי׳, היום הם גם יכולים להרוויח ׳בוכטות׳ לא רעות על הדרך. השנה ראינו המון ישראלים צעירים שבחרו לצאת ליבשת החדשה ולהרוויח סכומים יפים מאוד. עומר מאייר השתדרג ממשכורת חייל לשכר שנתי של כ-500 אלף דולר בפרדו, רון ציפר עזב את באר-שבע לטובת לואיזיאנה ומרוויח כ-600 אלף ירוקים. גם בורג ויובל לוין הם חלק מהשמות שירדו מהארץ בשביל עלייה בשכר בקיץ שעבר, והשנה מצטרף למדר גם נועם יעקב שהעדיף להתכונן לדראפט הבא ביוטה, ולא ביורוליג. נזכיר ששחקן יכול לשחק במכללות חמש שנים לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, אך עבור הישראלים ישנה החרגה שכוללת את השירות הצבאי, שהופכת את אופציית המכללות לריאלית במיוחד.
על פי דיווחים שונים ים הולך בדרכו של ציפר, וגם של מרסיו סנטוס, ל-LSU, אוניברסיטת לואיזיאנה. הוא הולך להרוויח בסביבות ה-5 מיליון דולר (!) לעונה אחת שנותרה לו תחת מגבלת הגיל. העובדה הזאת מציפה את הסוגייה המקצועית, בבחירה של הישראלים במכללות. בחירה כלכלית, חווייתית, מעניינת, אבל כזאת שכוללת סיכון מקצועי רציני. כל השמות היהודים שציינתי נסעו מערבה, ועברו מסטטוס של כוכבים פוטנציאלים בליגה שלנו למחממי ספסלים שלא מקבלים יותר מדי הזדמנויות ממאמניהם. מלבד עומר מאייר, שכנראה גם הוא ציפה לקבל נתח דקות משמעותי יותר מזה שקיבל השנה, הישראלים דוגמת ציפר, בורג, דוברת ואחרים הזיעו בעיקר בבגדי האימון שלהם, צברו אבק וחלודה במקום להזניק את הקריירה שלהם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מה כל זה אומר על ים מדר, שיחגוג בדצמבר 26 שנים? אחרי עונה של פציעות, ספסולים ופרצופים, הוא בוודאי לא מגיע כדי לשבת על הספסל בלואיזיאנה. אבל עדיין, הוא מגיע לטריטוריה לא מוכרת, לכדורסל אחר, ושוב אזכיר, לשנה אחת בלבד שלאחריה הוא צפוי לחזור ליורוליג. ים יחפש למצוא מחדש את הקצב שלו, את הביטחון ואת החוצפה הישראלית שכל כך מאפיינת את המשחק שלו. אם נשפוט לגבי השנה שעברה על יתר הצברים במכללות, התרחיש שמדר יצא נשכר מהשנה הזאת ללא קשר לחשבון הבנק שלו, הוא ממש לא מובן מאליו.
אם בשנת 2020 ים חלם לחצות את האוקיינוס ולהגיע דרך הדלת הראשית, הוא נכנס היום מהדלת האחורית, למוד קרבות, אכזבות ופציעות. יש לו שנה לנסות ולהגשים איזה חלום אמריקאי שתפס כיוון שונה לגמרי מזה של חברו לנבחרת העתודה: לחזור לעצמו, כדי שיוכל להגשים חלומות אירופיים.
בהצלחה ים! הצלחתך, הצלחתנו.
Deni Avdija and Yam Madar – Photo credit: Yehuda Halickman
0 תגובות