‏

הכתוב הינו טור דעה

אני מודה, את הטור הזה לא תכננתי לכתוב, לא כי אין על מה לכתוב, אלא כי בפועל הליגה הישראלית נמצאת במצב מוזר. מבחינת הכושר הגופני, הכימיה וה"הייפ" – כולם, מהשחקנים, דרך המאמנים והשופטים ועד האוהדים, נמצאים בסוג של קדם עונה. אבל הפעם, אלה לא משחקי שלב הבתים בגביע ווינר, אלא משחקים אמיתיים, עם דופק גבוה ומשמעות אמיתית. את הטור הראשון של אחרי פגרת המלחמה הכפויה תכננתי לכתוב רק ביום ראשון בערב, אחרי המשחק של הפועל ירושלים נגד מכבי תלאביב. אבל שלושת המשחקים של הפועל ירושלים נגד בני הרצליה, מכבי רעננה והפועל חולון השאירו אותי עם הרבה יותר מדי שאלות, מסקנות ותובנות.

רגע לפני תחילת המשחק בין הפועל ירושלים לבני הרצליה רשמתי לעצמי את השורה הבאה: "אם יש משהו שהקבוצה הזאת תוכל להרוויח מחסרונו של אוסטין וויילי – זה את דימה סקפינצב". באמת ובתמים חשבתי שאם יש לסנטר האוקראיני הענק הזדמנות כזאת להוכיח את עצמו – הוא לא יפספס אותה. ובכן, טעיתי, בענק. עם כל 216 הסנטימטרים שלו, סקפינצב מתקשה לתפוס ריבאונדים, להפריע לזריקות בהגנה או אפילו לסגור את הצבע בפוסט אפ או לפנות אותו לחדירה של גארד. אבל אם להגיד את האמת, לא בטוח שהבעיה היא לגמרי רק בו, במשחק מול רעננה, קבוצה שאין לה ממש סנטר, או משהו שדומה לזה, סקפינצב תפס לא מעט פעמים עמדה בצבע על שחקנים נמוכים וחלשים ממנו בהרבה, ובכל זאת, לכל אורך המחצית הראשונה הוא נגע בכדור פעם אחת או שתיים בנגיעה שאינה דיפלקשן מקרי. זאת כבר לא בעיה של שחקן, זאת בעיה של אימון.

Yonatan Alon – Photo credit: Dov Halickman and Yehuda Halickman

אז את המשחק ההוא מול הרצליה, קבוצה שאיבדה את כל השחקנים המובילים שלה, ושאוון ברונסמה, השחקן שפתח את המשחק הכי טוב מבחינתה יצא מהמגרש בעקבות פציעה אחרי 6 דקות ו-8 נקודות, חניכיו של יונתן אלון הצליחו לנצח די בקלות, בעיקר בזכות משחק ענק של ג'סטין סמית׳. במשחק נגד רעננה זה הלך קשה, הרבה יותר. רעננה היא, במילים עדינות, לא קבוצה טובה. למעשה, השחקן הישראלי הכי טוב של רעננה העונה – משחק היום במדי הפועל ירושלים. ובכל זאת, הפועל ירושלים הצליחה לנצח במשחק הזה רק בזכות סל ניצחון בשנייה האחרונה של קשיוס ווינסטון.

אבל מעבר להכל – זה בעיה של מועדון, כי מועדון כמו הפועל ירושלים לא יכול להגיע למצב שסקפינצב, שלא הראה כלום מתחילת העונה, הוא הסנטר הפותח שלו. וכן, היו סנטרים בשוק. לראיה, רק השבוע ג'אקורי וויליאמס חתם באותה מכבי רעננה. הוא לא יכול להגיע למצב שאנתוני לאמב עדיין בקבוצה ללא אף מחליף. הוא לא יכול להגיע למצב שחלק גדול מהאוהדים שלו כבר לא כועסים עליו, הם פשוט אדישים.

ואחרי כל זה, הגענו למשחק אמש נגד הפועל חולון, כן, היו הפגנות חרדים בכניסה לעיר, וכן, קבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים שיחקה במשחק קריטי במקביל, ובכל זאת, בימים רגילים, מפגש בין הפועל ירושלים להפועל חולון מושך אליו אוהדים רבים ועניין ציבורי גדול, אתמול לא היה לא את זה ולא את זה. 2700 אוהדים בלבד הגיעו לארנה, וצפו בהפועל חולון, עם 6 וחצי שחקנים, שולטת במשחק לכל אורכו.

בדרך כלל, במשחק נגד קבוצה כל כך קצרה, נהוג להתחיל בצורה אגרסיבית במיוחד על מנת להכניס אותה לבעיית עבירות מוקדמת. במקום זאת, הפועל ירושלים לא ביצעה אפילו עבירה אחת לאורך כל הרבע הראשון (מלבד עבירה טכנית שנשרקה ליונתן אלון). מי שיביט רק בדף הסטטיסטיקה יוכל לטעות ולחשוב שאולי השופטים פשוט "נתנו לשחק" אבל זה ממש לא היההמצב, במקרה הטוב, שחקני הפועל ירושלים ליוו במבט את שחקני חולון בדרכם אל הסל, במקרה הגרוע, הם פשוט לא היו באזור שלהם. זה היה מופע מרהיב של רכות הגנתית. כבר מתחילת הרבע הרביעי ועד לסיום ההארכה, אחרי שהאדומים כבר ביצעו קאמבק, 5 מתוך השחקנים הכשירים של חולון היו כבר עם 4 עבירות. רק אחד מהם, עידן זלמנסון, יצא ב-5 עבירות, וגם זה קרה שניות ספורות לסיום המשחק.

ככה לא נראה מועדון שרוצה לנצח. ככה לא נראית קבוצה שרוצה בכלל לשחק.