‏

קרדיט לתמונה הראשית: https://miamiredhawks.com/

תמר זינגר היא אחת הישראליות הבכירות שמשחקות במכללות. הרכזת בת ה-22 (1.64 מטרים), שגדלה במכבי חיפה ובלטה בנבחרות הצעירות של ישראל, משחקת כבר עונה שנייה במיאמי אוהיו, שתפגוש את ווסט וירג'יניה בטורניר המכללות בשבת (23:00 שעון ישראל). זינגר נבחרה לחמישיית טורניר ה-MAC, חמישיית ההגנה של הטורניר והחמישייה השלישית של העונה, כאשר היא קולעת 10.9 נקודות בממוצע למשחק ומוסרת 7.1 אסיסטים. רגע לפני, זינגר ערכה ראיון מיוחד בזום עם רינת זלץ לוין. ציטוטים מרתקים רבים של זינגר על מסע המכללות מצורפים לקריאה. הכתבה בשיתוף רינת זלץ לוין – מאמנת מנטלית לספורטאים/יות.

על ההחלטה להגיע לכדורסל המכללות: "וואו. זה מעניין, האמת. כל חיי לא חשבתי שאני אחת של קולג', זה היה חלום של אבא שלי, הוא תמיד דיבר איתי על זה, אבל אמרתי לעצמי, 'מה אני צריכה את זה, רחוק מהמשפחה, אני מאוד ילדה של בית' וקצת ירד מהפרק כאילו לכמה שנים, ואז ירדן גרזון, שהיא חברה מאוד טובה שלי, החליטה לצאת לקולג' ותוך כדי העונה הראשונה שלה שיתפה אותי בכל החוויות, הראתה לי כמה זה מגניב ופתחה אותי לעולם הזה כי לא באמת ידעתי איך זה עובד. מה שהיה לי בראש זה 'אוקיי, אני רחוקה מהבית, אז זה לא קורה', ואז פתאום אמרתי לעצמי, 'וואלה, אולי כן שווה לבדוק ולנסות', והתחלתי לחקור את זה ולראות איך זה עובד, וממש-ממש התלהבתי ואהבתי את המסגרת. התחלתי לחפש את זה וכשנדלקתי על זה אז פשוט הייתי ברבאק".

הרגע שבו הבינה שזה הכיוון שלה: "אני חושבת שאחרי השיחה הראשונה עם המאמן, הוא דיבר איתי והייתי בלחץ ובהתרגשות ולא ידעתי מה לעשות, ואז מישהי אמרה לי, 'אם את מתרגשת, סימן שזה נכון'. ואז אמרתי לעצמי, 'וואלה, כנראה שזה באמת מה שאני רוצה לעשות', וזה פשוט הרגיש נכון".

מה הכי הפתיע אותה בתהליך הגיוס לקולג': "אולי הדאגה של המאמנים. קיבלתי מלא הודעות וממש יום אחרי יום כל אחד מהמאמנים שאל אותי אפילו סתם שאלות על היומיום ואיך הולך וממש התחייבו לתהליך, ישר נתנו לי להרגיש בבית, שזה משהו מדהים, וזה קנה אותי. זה ממש ריגש, ותמיד כיף ככה".

איך הגיעה דווקא לקולג' הספציפי הזה: "המאמן הראשי שלי כאן היה עוזר מאמן של ירדן גרזון באינדיאנה. אני חושבת שזה היה בקיץ 2022, היינו ביחד בנבחרת העתודה, עלינו דרג והוא ראה אותה, ותוך כדי הוא גם ראה אותי, אבל הוא ידע בזמן הזה שלא ממש רציתי לצאת לקולג'. כשירדן סיפרה לו שאני כן יוצאת אז הוא יצר קשר וככה זה התחיל".

על התהליך: "המון פרוצדורה, הרבה ניירת, דברים שאתה לא בכלל חושב עליהם. אני יכולה להגיד שההורים שלי מאוד עזרו לי וגם נעזרנו באנשי מקצוע, זה משהו שמאוד קשה לעשות לבד, אבל בסוף מצליחים. אני יכולה להגיד גם שהקולג'ים מאוד-מאוד עוזרים, בעיקר עם שחקנים בינלאומיים, יודעים שזה תהליך ארוך, אבל מלווים לאורך כל הדרך".

אם משחקנית בת 16 שואלת אותה מה הצעד הראשון שהיא צריכה לעשות כבר מחר כדי להגיע לקולג' עוד שנתיים, מה היא הייתה אומרת לה: "קודם כל להיכנס לוויז'ן של 'אני הולכת להיות שחקנית קולג", כי ברגע שאת מתחילה לדמיין את זה ולראות את עצמך שם זה הרבה יותר קל. אבל רגע להסתכל ולחשוב, 'אוקיי, מה אני צריכה לשפר במשחק שלי כדי לראות את עצמי משחקת שם?'. הקליעה שלי לא מספיק טובה? אז אני אעבוד על הקליעה. אני לא מספיק אגרסיבית כי פה זה משחק מאוד-מאוד אגרסיבי? לעבוד על זה. ממש לראות כל קטגוריה מה אני יכולה לעשות יותר טוב כדי להתאים את עצמי למשחק הזה".

מה היא הייתה צריכה לעשות מבחינת פרוצדורה: "הכנתי סרטון היילייט, היה הרבה ניירת על הלימודים, כל מיני תעודות של בית ספר, פתאום לתרגם, דברים שנראים על הנייר פשוטים אבל זה לא, וצריך טיסות לדוגמא, ויזה. המון ניירת בגדול".

חשיבות של סוכן/ת: "לי היה מישהו שעבדתי איתו. לא חייבים, אבל ברור שאם יש מישהו שדואג לך ומראה אותך לאנשים ולמאמנים זה הרבה יותר קל. אני חושבת שהיום כן, בעיקר כשאתה בינלאומי שאתה לא מארצות הברית אתה צריך איזושהי חשיפה".

איך נראה יום טיפוסי שלה בקולג': "קודם כל אני אגיד שבאמת הכל סובב סביב הכדורסל, ואני בהתחלה גם קצת נלחצתי מזה כי אמרתי לעצמי 'אני כן רוצה את החופש שלי', אבל כשאתה מתמסר לתהליך זה הכי כיף בעולם. יום טיפוסי אצלי? קמה בבוקר, בדרך כלל שבע וחצי, חדר כושר שמונה וחצי-תשע, שעה בחדר כושר, הולכים ורואים וידאו כל הקבוצה, אימון קבוצה של שעה וחצי. אחרי אימון הקבוצה יש אימון אישי, אחרי האימון האישי בדרך כלל אני נשארת לזרוק. מקלחת, אוכל אנחנו אוכלות כל הקבוצה ביחד, ואחרי זה מתחיל יום לימודים, לפעמים יש לי שיעור אחד ולפעמים שניים עד חמש בערך, מסיימת את היום שלי".

כמה זמן נמשך האימון של הכדורסל: "וואו. אני חושבת שאני באולם בסביבות השש-שבע שעות ביום כולל חדר כושר ו-וידאו, לפעמים יש וידאו אישי, לפעמים אני זורקת לפני האימון ולפעמים אחרי. אני הרבה שעות באולם".

כמה זמן נמשכים וידאו קבוצתי ו-וידאו אישי: "חצי שעה". אימון הקבוצה: "שעה וחצי, לפעמים שעתיים. אבל אתה מגיע ומקבל טיפול לפני, חבישות, עולים למעלה ורואים וידאו ביחד. אתם עושים חימום, אימון ואחרי האימון נשארים לזרוק, ואז יש אימון אישי ואוכלים כל הקבוצה. ברוב הימים אני נכנסת לאולם בשמונה בבוקר ויוצאת בשתיים-שלוש. זה ממש יום עבודה".

חדר הכושר: "יש לנו מאמן כושר, יש לנו קלסר שכל שבוע אנחנו מקבלות דף עבודה, אנחנו עושות את אותם תרגילים אבל משקלים שונים, והמאמן ממש עובר ומסביר לנו כל תרגיל איך עושים, דקויות ודברים, ואנחנו יוצאות לעבוד. הוא עובר בינינו, מדייק ומחדד".

כמה מאמנים יש: "יש לנו מאמן ראשי, עוזר מאמן ראשי, שני עוזרי מאמן ואחת שהיא אחראית על כל הסידורים, אם זה להזמין אוכל או טיסות, מנג'רית כזאת".

האם יש להן פסיכולוג ספורט, מאמן מנטאלי ותזונאי: "יש לנו גם פיזיו ששייך אלינו, אבל מאמן מנטאלי ותזונאי יש לנו של האוניברסיטה, שאם אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות אנחנו יכולות לפנות. אני חושבת שהם גם מגיעים אלינו במהלך העונה פעמיים-שלוש כקבוצה לבדוק ולהציג את עצמם".

איך היא משלבת את הלימודים עם הכדורסל כשאנגלית זה לא שפת האם שלה: "קשה מאוד, בהתחלה כשהגעתי לכאן גם נכנסתי לשיעור הראשון, התיישבתי עם המחשב, הסתכלתי על המורה ואמרתי לעצמי, 'אלוהים ישמור, לאן הגעתי?'. זה מאוד קשה. אני הצלחתי למצוא את הכיף בזה, זה היה כמו אתגר – 'אוקיי, הצלחת להבין 10%? שיעור הבא 15%'. זה לא פשוט, אבל אני יכולה להגיד שכשאתה סובב אנגלית כל היום בסוף זה נתפס ונקלט, ואין ברירה, אתה חי את זה. במהלך העונה קשה מאוד, אני יכולה לצאת דוגמא הכי טרייה בעולם – היום היו לי שני מבחנים, ממש אחד אחרי השני, ובעשרה הימים האחרונים בכלל לא הייתי באוניברסיטה, היינו בשבוע טורניר אליפות, אז היה קשה, ואתמול אני חושבת שישבתי בערך שש שעות אשכרה ללמוד את שני המבחנים האלה וזה היה חתיכת דבר, פספסתי את כל השיעורים שהיו לי, אבל אין מה לעשות. אני כן אגיד שמאוד עוזרים ומאוד תומכים, ואם אני צריכה עזרה אז הפרופסורים הכי תומכים והכי מבינים, אבל זה לא פשוט, זה איזשהו מכשול שאני חושבת שכולם עוברים וצריך איכשהו להתגבר עליו".

האם היום כשהיא נכנסת לשיעור היא מבינה את כולו: "מבינה, ואני גם יכולה להגיד שאני לא מתביישת לשאול. אני חושבת שבהתחלה מאוד חששתי, אבל אז חשבתי לעצמי ואמרתי, 'אני רוצה לראות האנשים האלה הולכים לארץ ומנסים לעשות תואר בעברית', ואני לא מתביישת בזה. אם אני לא יודעת משהו אז אני אשאל ואתייעץ, וזה בסדר גמור. זה משהו שלמדתי עם הזמן פה".

האם יש לה שיעורים פרטיים: "כן, בדרך כלל אם אני לא מצליחה משהו מבחינת שיעורי בית אני ישר כותבת לפרופסור, יש לו אשעת קבלה, הוא מגיע ומתקתקים את זה. הם מאוד-מאוד מבינים ותומכים, וזו באמת גדולה. זה כיף".

מה ההבדל הכי גדול בין הכדורסל בארץ לבין הכדורסל בקולג': "וואו. אני אגיד הדקויות, כי זה באמת הדברים הקטנים. פה האימון, בין אם הוא 60 דקות, 90 או 120 – יישבו עלייך ולא ייתנו לך להרפות, את תעשי את ההכי טוב שלך והם ידאגו שאת תיתני את ההכי טוב שלך. אם את חותכת אז את תחתכי עד הסוף, ואם את מבקשת הכדור אז את תצעקי ותבקשי את הכדור. הכל פה צריך להיות מה שנקרא on point והם ממש גורמים לך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך. זה משהו שכן חוויתי אבל לא ברמה כזאת, ואני חושבת שזו ממש שאיפה למצוינות שאם אתה לא אוהב כדורסל זה מאוד קשה, ואם אתה לא בתוך זה זה הכי קשה בעולם. אבל כשאתה כן רוצה אתה מבין שאתה פה כדי להיות הגרסה הכי טובה של עצמך, וזה כיף ומספק. הם יושבים עליך, ואני יכולה להגיד שבסוף זה קורה. לפני זה אמרתי, 'אוקיי אני יכולה לשמור, יש לי את היכולת הזאת', ואז הגעתי לפה ואחרי כמה חודשים אני אומרת לעצמי, 'וואו לא ידעתי שאני ככה יכולה לשמור'. זה ממש דברים קטנים שעושים הבדל גדול בעיניי".

הדבר שאף אחד לא סיפר לה לפני שהגיעה לקולג' והיא הייתה חייבת לגלות בעצמה: "אולי באמת כמה זה אינטנסיבי. כן ידעתי שהכל סובב סביב הכדורסל והייתי בלחץ מזה, אבל זה באמת הכל. אני הולכת בקמפוס ואנשים מזהים אותי, ואנשים מגיעים למשחקים וצועקים את השם שלי. אני חושבת שהכל באמת סובב סביב הכדורסל. עוד משהו שלא ידעתי זה שבאוניברסיטה כולם מזהים אותך. אנחנו קבוצה של אוניברסיטה, וזה לא כמו מועדון שיש לו אוהדים. כולם פה האוהדים שלנו, ואנחנו ממש מייצגים. האמת שזה כיף, אני מאוד נהנית מזה".

הקושי המנטאלי הכי גדול בשנה הראשונה: "שלא היו לי את הבריחות האלה שהייתי צריכה את הבריחות האלה שהייתי צריכה, אם זה סופ"ש עם ההורים או החברות שלי מהארץ שאני צריכה והן הכי מכירות אותי, או זה העובדה שאני לא יכולה להתקשר לארץ מתי שאני רוצה כי יש שבע שעות הפרש. כמו שאמרתי, הדברים הקטנים שבסוף זה משמעות גדולה. פעם, סתם לדוגמא, לא הערכתי לשבת בסלון עם ההורים ועם המשפחה ולראות המרוץ למיליון, והיום מבחינתי אני משלמת בשביל לעשות את זה. זה באמת הדברים הקטנים האלה שכל כך חסרים עכשיו, והלוואי שהיה לי אותם".

על כך שגם השנה אין לה את זה: "אני חושבת שעם הזמן פה מצאתי לי את האנשים שלי וגם בניתי לי משפחה קטנה. אני יכולה להגיד שאנחנו בקמפוס מאוד משפחתי, כל העיירה הזאת היא עשרים אלף אנשים ואנחנו 17 אלף סטודנטים, אז זה מאוד קטן וחמוד, ואני יכולה להגיד שהמאמנים הכי מבינים בעולם, יש לנו הרבה שחקנות בינלאומיות פה, שזה מאוד משמעותי, והן הפכו להיות המשפחה שלנו. אם זה אומר להזמין אותנו בערב לאכול פיצה עם הילדים שלהם ולשחק באקסבוקס ומבחינתי זה ערב משפחתי שזה הדבר שאני הכי צריכה בעולם, וזה הדברים הקטנים. פתאום שיש לי חברות יותר קרובות, יש לי פה חברות שאני יכולה להגיד שהן משפחה שלי, אז עם הזמן באמת אתה מייצר לעצמך את זה. אבל בהתחלה זה משהו שלא קיים ומאוד-מאוד חסר".

איך התמודדה ברגעים שהיו לה תקופה פחות טובה, משחקים פחות טובים וקצת ירידה בדקות: "אני חושבת שתמיד הזכרתי לעצמי למה אני עושה את זה. אני פה מסיבה מסוימת, אני פה כי אני רוצה להיות השחקנית הכי טובה שאני יכולה להיות ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמי, ואני גם מזכירה לעצמי – הייתה לי בשנה הראשונה תזכורת בטלפון, כתבתי It's your choice ותמיד הזכרתי לעצמי שאני בחרתי לבוא לכאן, אני בחרתי בדרך הקשה, ואם בחרתי בזה סימן שאני מסוגלת לזה ואני לא מתכוונת לוותר לעצמי. אבל גם חשוב לזכור שזה בסדר לפעמים, שיש ירידות, ובאמת לאפשר לעצמך לחוות את זה, כי בסוף אתה תצא יותר חזק מזה".

מה היא עושה אחרי שיש לה משחק לא טוב באופן אישי: "אני אוהבת לקחת שעה-שעתיים ככה מוזיקה, רגע להתכנס, לחשוב עם עצמי מה עשיתי לא בסדר ומה יכולתי לעשות יותר טוב, ואני משתדלת יום אחרי לשכוח מזה כי זה רק משחק ויהיו עוד הרבה. רואה וידאו, ובאמת אני חושבת שהאימון אחרי מאוד-מאוד חשוב, לא לתת לזה להשפיע על האימון אחרי. פשוט לבוא ובאמת נקסט".

מה השתנה השנה אצלה בקבוצה שהן לקחו עדיפות ועלו גם למארץ' מאדנס: "אני חושבת שאנחנו מאוד-מאוד התקרבנו כחברות ואנחנו באמת משחקות אחת בשביל השנייה. אני עכשיו אחדור הכי חזק שאני יכולה כדי לדאוג שלקלעית שלי תהיה את הזריקה הכי טובה שהיא יכולה לקבל, והשחקנית ההיא תשמור הכי טוב שהיא יכולה כדי שאני אחטוף את הכדור ואקלע את הסל. הכדור זז כל הזמן, אנחנו מחויבות לתהליך, ואנחנו גם מבינות שאנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד, זה לא one man show. כל אחת עושה את התפקיד שלה בשביל שאחרת תיהנה".

קפיצה סטטיסטית העונה: "זה מתקשר לשאלה הקודמת, זה שהקבוצה מאוד מוסרת את הכדור ואנחנו משחקות ביחד זה ממש-ממש משפיע, אבל אני גם אגיד שאני הרבה יותר עם ביטחון, ואני חושבת שהכי חשוב זה להגיד 'אני לא מפחדת לטעות'. אם שנה שעברה הייתי מאוד בעמדה של 'אוקיי, שנה ראשונה פרשמנית, לא בא לי לעשות טעויות, בא לי להמשיך לשחק ולקבל את הדקות מהמאמן', השנה זה כבר לא ככה. אני אעשה מה שאני צריכה לעשות ומה שאני חושבת לנכון, וגם אם זה לא יהיה מספיק טוב זה בסדר. גם אם אני עושה טעות על המגרש, אני לא נותנת לזה להשפיע. איבדתי את הכדור? אני אלך להגנה, אעשה את העצירה הזאת ואביא את הכדור הזה בחזרה. קצת המנטאליות השתנה ואני חושבת שאני פשוט יותר חזקה בפן המנטאלי".

האם היא לא מפחדת שתרד לספסל אחרי טעות: "לא, כי זה חלק מהמשחק, ואם הוא חושב שאני צריכה להיות על הספסל אז אני אהיה על הספסל, בסוף הוא המאמן הראשי והוא מחליט. הבנתי את זה שגם אם אני על הספסל זה בסדר, זה חלק מהמשחק, והגדולה היא לחזור מהספסל הרבה יותר טובה".

איך נראית הכנה מנטאלית שלה לפני משחקים: "אני אוהבת לדמיין את עצמי על המגרש, את המהלך. יש לי את המצבים הכי קיצוניים בראש, משחק שוויון, עשר שניות לסוף לוקחת את הכדור. סטפ-בק, שלשה, קולע, כל הקהל ביציאה עומד, צועק ומריע. הנה הדוגמא הכי קלאסית, בשבוע שעבר היה לנו את הטורניר. משחק ראשון, רבע גמר, ומשחק לפני היה לי משחק נוראי, הפסדנו ב-20, המשחק הכי גרוע שלי העונה. כל הארבעה ימים לפני רבע הגמר, חשבתי לעצמי, את הולכת לדפוק משחק, לשים את המדבקה עם הקבוצה עם השם שלך על הלוח, ופשוט הולך להיות על טורניר מעולה. אני דמיינתי את הרגע הזה שאני קולעת שלשה ומסתובבת. ממש הצלחתי להריח את הפרקט ולשמוע את הנעל. הכל, וזה אשכרה קרה, ואני חושבת שזה היה מדהים. זה היה ממש כיף. אתה מרגיש את זה לפני שזה קורה בכלל".

האם היא מדמיינת רק פעולות שלה או גם תגובות שלה לאחר טעויות, או שפת גוף: "אני יותר מדמיינת פעולות, אבל גם תמיד יושב לי בראש שזה בסדר לטעות, אני תמיד מזכירה את זה לעצמי. אני חייבת להגיד שגם המאמנים פה מאוד עוזרים לי עם זה. פשוט נקסט. כל הזמן להזכיר לעצמי בראש, נקסט, נקסט, פעולה הבאה, כי משחק כדורסל זה משחק של טעויות. ואין מה לעשות, זה חלק מזה. הכי חשוב זה ללמוד איך פשוט לקום מזה".

ברגעים הכי לחוצים על המגרש, מה עובר לה בראש: "אני מזכירה לעצמי שאין, אני הכי טובה שיש ויכולה לעשות את זה, ואני פשוט הופכת את הלחץ הזה ללחץ חיובי. אני חושבת שלחץ אישית מאוד עוזר לי. תמיד להזכיר שאני פה כי אני עושה משהו שאני אוהבת, שאני גם טובה בו ואני לא מתביישת בזה, ואני באה לתת הכי טוב שלי, וליהנות מהרגע, זה הכי חשוב. גם בלחץ, גם כשהכל הולך לא טוב, תיהני הרגע, את משחקת כדורסל, את עושה את מה שאת אוהבת, וזה הכי חשוב. אני עולה, וכמובן שזה לא נכון ואני לא הרכזת הכי טובה בעולם, אבל כשאני על המגרש אני חושבת לעצמי שאני הרכזת הכי טובה בעולם. כשמישהי באה ומנסה לחטוף לי אני מסתכלת עליה ואני אומרת לעצמי, 'אין סיכוי שהיא חוטפת לי עכשיו את הכדור'. אני יודעת מי אני ומה אני שווה, ותמיד מזכירה את זה לעצמי. הפוך על הפוך, אני מחזקת את עצמי".

מה היתרון של שחקנית ישראלית בקולג': "אני אגיד מנקודת המבט שלי, אני חושבת שזה שאני שיחקתי בליגה העל ושיחקתי מול שחקניות אמריקאיות בסייז משמעותי – כל החוויה הזאת זה מה שמכין אותך יותר טוב. אני חושבת שפה שחקניות פרשמניות שבאות לקולג' שיחקו בתיכון, והן לא רגילות לסייז, למהירות ולרמה, ואני בסוף איכשהו כן חוויתי את זה, וכן קיבלתי את השוק שלי כבר בגיל 16, ששחקנית אמריקאית 2 מטר באה לחסום אותי ואני מקבלת פצצה, זה משהו שקרה כבר, ואני כן מוכנה לזה ורגילה לזה. אז אולי הניסיון הזה הוא משהו שמאוד-מאוד משמעותי".

איפה השחקניות הישראליות פחות מוכנות כשהן מגיעות לקולג': "למנטאליות של המאמנים אולי, לאיך שהם מתנהגים, איך שהם צועקים. הם מאוד קשוחים, באמת מצפים ממך להיות הכי טוב שאתה יכול כל יום. אין דבר כזה שתבוא לאימון ותיתן חצי כוח, מי את בכלל? אני פה מאמן ואנחנו הולכים הכי קשה כל יום. לי אישית, זה היה מאוד חדש ושונה".

מה מאמנים אמריקאים אוהבים אצל הישראלים: "את החוצפה. לא דופק חשבון. אם יש תרגיל שאני רוצה לעשות, אז אני באמצע פסק הזמן אעצור את המאמן ואגיד לו, 'היי, בוא נעשה את זה ואת זה', והוא יסתכל עליי ויגיד לי לפעמים לא.
80% פעמים זה יהיה לא. אבל ה-20 האלה זה משהו שלבנות אחרות אין. החוצפה הזאת של 10 שניות לסוף אני מסתכלת עליו ואני אומרת לו, 'אל תקריא תרגיל. זה עליי'. מאוד-מאוד אוהבים את זה, מאוד אוהבים להעז. זה פשוט לשחק את המשחק שלך בלי לחשוב פעמיים".

מה החלום הבא שלה: "יש לי פה עוד שנתיים בקולג' ואני לגמרי אעשה אותם, ואחרי זה אני כן מאוד-מאוד רוצה לשחק ביורוליג. אני חושבת שלצאת לאירופה, לחוות ולראות מקומות ובאמת הניסיון הזה שיש לי את ההזדמנות לעשות – אני מאוד-מאוד אשמח אם זה יקרה ובאמת לשחק ברמה הכי גבוהה שאני יכולה, לא לוותר לעצמי. אם אני יודעת שאני יכולה לשחק ברמה X אבל אני צריכה לשחק הכי טוב שלי שאני יכולה ולא לוותר לעצמי – אני רוצה לעשות את זה ולא לוותר לעצמי ולכת למשהו יותר קל רק כי זה נוח".

מה עובר בראש של שחקנית שמגיעה עכשיו לטורניר הארצי: "קודם כל הזדמנות מטורפת להראות לכולם מי אנחנו ומי אני, ואתגר, לדוגמא במשחק הבא יש לי את המצ'אפ עם אחת משחקניות ההגנה הכי טובות במדינה כרגע ובכללי עם קבוצה שמאוד לוחצת, ואני רואה את זה כאתגר שאני כן חושבת שאני יכולה לעמוד בו, ואני הולכת לעשות את הכי טוב שלי ולנצל את ההזדמנות הזאת".

על היריבה ווסט וירג'יניה: "הן לקחו את האליפות של הביג 10 שזה מאוד-מאוד גדול. הם קבוצה מאוד מאוד אתלטית וחזקה, קבוצה שרצה. בשנתיים שאני פה לא חווינו קבוצה שהיא מהירה יותר מאיתנו, הקלף שלנו זה שאנחנו רצות מהר ויודעות לשלוט בקצב, ופתאום פה יש לנו משהו אחר שאנחנו מתמודדות איתו ובשבוע האחרון אנחנו טיפה משנות את המשחק שלנו ולומדות להסתגל למה שאנחנו לא מכירות. זה גם אתגר וזה משהו שאני לא מפחד ממנו, ואני באמת מצפה לו כי אני רוצה להראות מה אנחנו שוות גם מול קבוצות גדולות זה כיף".

דוגמא להתנהלות שלה מחוץ לפרקט שמגיעה בזכות הכדורסל: "אני חושב שיש לי את המנהיגות הזאת שיש לי המגרש גם מחוץ למגרש, הדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים ומצליחה להתחבר אליהם, זה לא היה קורה אם לא הייתי רכזת שצריכה לדבר ולהנחות על המגרש. זה בדברים הקטנים, ההתמדה הזאת. כמו שאמרתי מקודם, אין סיכוי שמישהי תעשה את זה יותר טוב ממני, אני לא אצא מהמגרש עד ש… בשבוע האחרון קיבלנו עבודה להגשה והמורה כתב לי הודעה ואמר, 'תקשיבי, יש שם טעות אם בא לך לתקן'. ישר הרמתי לו טלפון ואמרתי לו, 'אנחנו עושים את זה מושלם, דואגים שזה יהיה מושלם'. זה חלק מזה ומי שאני היום, זה לגמרי מהכדורסל".

מה מאמנים של קולג'ים הכי מחפשים אצל ישראליות: "אופי. לבוא, לעבוד הכי קשה, להראות שאת מוכנה לזה ולא מוותרת לעצמך גם כשקשה".

האם היא הייתה ממליצה לעבור לקולג': "אני הייתי ממליצה, אני חושבת שזו חוויה מדהימה. אני גם כן אגיד שזה מאוד תלוי בבנאדם, לי יש חוויה מאוד-מאוד טובה והמקום שהגעתי אליו הוא מקום טוב בשבילי גם כבנאדם וגם כשחקנית. כל אחד יחווה את זה אחרת וגם אגיד שאתה צריך לבוא עם הגישה הנכונה, אבל אם באמת נותנים עבודה, מנסים לראות מה המקום הכי טוב בשבילך ובעיקר מנסים להבין מה זה קולג' ולא רק הולכים כי זה מגניב וכיף אלא באמת חוקרים את זה – ממליצה מאוד".

דוגמא למשחק שהקטע המנטאלי גרם לה לתפקד בצורה מדהימה: "לפני שלושה שבועות שיחקנו נגד מקום מספר 2 בליגה, אנחנו מקום ראשון, משחק שבאמת אומר המון. התחלתי יחסית טוב, 6 נקודות. לקחתי שלשה ראשונה והחטאתי, שלשה שנייה החטאתי, שלשה שלישית איירבול, שלשה רביעית החטאתי, כל זה ב-7 דקות. אני מסתכלת על לוח התוצאות ורואה שאנחנו מובילות ב-2, ואני אומרת לעצמי, 'את צריכה להתאפס על עצמך ומהר'. החטאתי 0-4, מה אני עושה? שנייה אחרי שהחטאתי את האיירבול הזה לקחתי עוד שלשה וקלעתי. המחצית השנייה מתחילה ושמתי 4-4 לשלוש, סיימתי את המשחק 5-9 אחרי שאת ה-4 הרשונות החטאתי עם איירבול. זה חלק מהמנטאליות הזאת, ואני כל הזמן אמרתי לעצמי בראש, 'Shooters keep shooting. אני קלעית, וזה שהחטאתי ארבע זריקות זה לא מעניין אף אחד. תמשיכי לזרוק'. סיימתי את המשחק עם 25 נקודות, 8 ריבאונדים, 7 אסיסטים, 4 או 6 חטיפות, הכל בראש. עשית את האיירבול הזה – אני לפני 5-6 שנים כנראה לא הייתי זורקת את הזריקה הבאה, אבל הקטע המנטאלי פה סוג של הציל אותי ושינה את כל האירוע. סיימתי 5-9 לשלוש, נראה לי שזה אומר הכל. את לבד, את קלעית – את לבד, את מעיפה. לא מעניין אותך".

משהו שלא יודעים עליה: "למדתי לבשל לאחרונה, זה כיף. אני מכינה פה שניצלים. לא ידעתי להחזיק מחבת לפני שהגעתי, אז זה נחמד".

בשיתוף רינת זלץ לוין – מאמנת מנטלית לספורטאים/יות