‏

קרדיט לתמונות בכתבה: דב הליקמן 

כמו עלי גפן במסעדות של איסטנבול, נקמה היא מנה שמוגשת קרה. מכבי תל אביב חיכתה שנתיים ארוכות כדי לנקום במאמן הטורקי שלקח ממנה את אותו פיינל-פור ב-2024 מבין האצבעות. מאז אותה סדרה קטש לא הצליח לנצח אותו, לא ביוון, לא בבלגרד. אבל איזה מקום יותר טוב מלשבור רצף של 5 הפסדים רצופים ולהשוות את המאזן ההיסטורי ל-29-29 מאשר ההיכל ביד-אליהו? וזה לא היה קל, האיש שקטע את הריצה של הסגל התחרותי ביותר של מכבי מאז הזכייה ההיא ב-2014, שנה שכבר לא עושים איתה אפילו טרנדים ברשת, האיש הזה לא התכוון לוותר בקלות.

זה היה הערב של ארגין עתמאן. הוא התחיל אותו בשיירה מאובטחת ואיים מול המצלמה שהוא ינטוש את הפרקט אם ישמע את הקללות שלמעשה נשמעו מהיציע בכל פעם שלא שיחקו כדורסל ביד-אליהו. זה היה ערב שבו הטורקי, במנוגד לחלוטין מקטש, לא הצליח להוציא טיפת מים מהסלע שלו, כאשר בסלע שלו חסר את קנדריק נאן, מיטוגלו ומתיאס לסור.

המחצית הראשונה נראתה כמו הרבע הראשון במשחק ביום שלישי בפיראוס. עבודה טובה של הגארדים הצהובים (קלארק ואיפה) יחד עם סורקין (23 נק׳ משותפות בחצי הראשון), שעקצו את האתונאים בדיוק איפה שכואב. שורטס היה נקודת התורפה בקו האחורי, אז לונדברג ניהל את המשחק בשוויון נפש, צד אותו בחילוף שאפשר לו ולקלארק להגיע לזריקות טובות שבזמן האחרון גם נכנסות. בקו הקדמי רומן סורקין ניצל את האיטיות של רישון הולמס, משך אותו החוצה וחדר בניחותא פנימה. אפילו בהגנה, מכבי תל אביב ידעה מה היא עושה, וזה לא דבר של מה בכך. קלארק נצמד לטי-ג׳יי שורטס וההתקפות של פאו בחצי הראשון לא הצליחו להגיע פנימה, כך גם הזריקות שנשלחו מהידיים הירוקות. נשמע כמו מתכון לפער נינוח במחצית? אז זהו שלא. מכבי ירדה ביתרון של שלוש נקודות בלבד הודות להפקרות המתמשכת בריבאונד ההתקפה עם 9 כדורים חוזרים ירוקים ב-20 הדקות הראשונות.

עתמאן לא הצליח להצמיח שום דבר שיכריע את הצהובים בעמדות הרכז והסנטר, להזכירכם שהן דווקא נקודות התורפה של מכבי העונה. העמדות לא מאוישות בערך עוד מהימים שאסד היה עדיין נשיא סוריה. שורטס לא הצליח לנהל את המשחק של הירוקים, למעט בדקות שקלארק היה על הספסל בבעיית עבירות. סלוקאס שעלה מהספסל חזר אליו מהר מאוד, וכל המשחק של הירוקים התבסס על חדירות של הגארד הצנום ששיחק 28 דקות (11 יותר מהממוצע העונתי שלו) ועל ריבאונד ההתקפה של רישון הולמס שגם הוא לא ירד מהפרקט (30 דק׳). עתמאן ויתר מהר על קנת׳ פאריד (5 דק׳) ומהר מאוד על יורצבן (4 דק׳) לאחר שלא הבין איך להפעיל אותם מבלי שיש איום משמעותי מחוץ לקשת.

אני יחסית חדש בעסק הזה, אבל אני חושב שגם גדולים ממני יתקשו לנתח את מה שהלך על הפרקט במחצית השנייה הכאוטית הזו, שהייתה מלאה בכל-כך הרבה דברים חוץ מכדורסל. בכל זאת היו מספר דברים שהצלחתי לקלוט בתוך האנדרלמוסיה. תמיר בלאט הוא חתיכת פרסונה. 5 שלשות רצופות, והן היו נחוצות למכבי תל אביב בדקות של המחליפים. אפרופו מחליפים; וויל ריימן זה שחקן שבמשחק כזה צריך להיות שם על המגרש, לסחוט את התוקף מרוקאבופולוס, את הטכנית מהולמס, להרים את ההיכל. דבר נוסף שהבנתי הוא שאושיי בריסט לא מסוגל לעשות סל שדה גם אם הוא יקבל על זה חופשה בתאילנד ומעל הכל, הבנתי שאף אחד לא יכול לגנוב לארגין עתמאן את ההצגה.

לכשהבין הטורקי שקבוצתו במצבה הנוכחי לא תנצח את המשחק בדרכים הקונבנציונליות, הוא החליט לנסות לעצור את הסחף עם הגשת תלונה הזויה קבל עם והיכל והשבית את המשחק לכמעט עשר דקות תמימות. את מה שהתחיל, המשיכו השופטים בסדרת הליכות למוניטור שיצרו כמעט חצי שעה בה כמעט לא היה לנו כדורסל. כאשר השעון כן זז, הרשתות דווקא לא, מפגן החטאות מרשים של שחקניהן הקרים של שתי הקבוצות שיחק לטובת הצהובים. לבסוף המשחק התנקז ל-30 השניות האחרונות, הכדור ירוק ב-73- 71 צהוב. עתמאן שלף את סלוקאס שינצח לו את המשחק אבל הוא החטיא. את ריבאונד ההתקפה מספר 17 ליקט ג׳ריאן גרנט, שהיה אולי המצטיין בשורות פנאתינייקוס. הוא החזיר את הכדור לסלוקאס וקיבל ממנו חזרה לשלשה ׳מול שער ריק׳. אבל גרנט היסס וזריקתו קצרה מלהושיע. מה הפלא שאחרי חצי שעה של המתנה למנת תשומת הלב שהמאמן שלך צריך, ייתכן שלא תהיה חם מספיק כדי לקלוע את הזריקה שהייתה יכולה לגמור יחד עם המשחק גם את השאיפות התחרותית של הקבוצה הביתית. לונדברג לקח את זה משם וסגר עניין מהקו, ובסיומו של ערב שבו ארגין עתמאן ניסה לסחוט את המיץ ל-11 אלף אוהדים ומורעלים ומנחה אחד של הפודקאסט ״מיומנו של מאבטח״, הוא הצליח להוציא את המיץ גם לשחקנים שלו, שהגיעו לדקות ההכרעה קרים, כמו עלי גפן, כמו הנקמה הצהובה.