‏

קרדיט לתמונה הראשית: מיכל בן גיגי, הפועל ירושלים

בסרט "הקול בראש 2" ישנה סצנה שבעיניי היא אחת הסצנות הטובות והמרגשות ביותר שיצרו בפיקסאר מאז ומעולם. בסצנה רואים את ריילי, הדמות הראשית בסרט, מנסה להתקבל לקבוצת ההוקי של התיכון החדש אליו עברה, אחרי כמה טעויות שלה ריילי מתחילה להבין שזה לא יהיה כל כך פשוט, "חרדה" משתלטת לה על המחשבות ומזכירה לה את כל הפעמים בהם היא נכשלה או נפלה, הזיכרונות והמחשבות מציפים את ריילי עד שהיא נכנסת להתקף חרדה חריף. בשלב זה, שאר הרגשות נכנסות לפעולה ומצליחות להרגיע את "חרדה". ריילי מתאפסת על עצמה ומצליחה להתקבל לנבחרת, ובהמשך גם לרכוש חברות חדשות.

ומפינת ביקורת הקולנוע נחזור לדבר שלשמו התכנסנו – ניצחונה של הפועל ירושלים על קלוז' נאפוקה אמש. במידה מסוימת, הניצחון הזה הוא רגע התבגרות של כמה מהשחקנים ה"מושמצים" של הפועל ירושלים ורגע שבו הקבוצה כולה הצליחה לצאת מהתקף חרדה – לניצחון חשוב. נתחיל באנתוני לאמב, אחרי פתיחת עונה קשה במיוחד, לאמב החל להראות ניצוצות בגמר גביע ווינר עם מספר פעולות טובות, משם הוא המשיך למשחק טוב מבחינה מספרית נגד נפטונס, אבל גם שם היו לא מעט טעויות ורגעים בהם הוא היה נראה מנותק מהמשחק. אמש זאת כבר הייתה אופרה אחרת, 17 נקודות (כולל 2 בסיום שזיכו אותו בשריקות בוז), 7 ריבאונדים, ו-4 אסיסטים – הם רק חלק מהסיפור, לאמב כמעט שלא טעה במהלך כל 22 הדקות בהן היה על הפרקט, לא בהגנה ולא בהתקפה, הוא שיחק באחריות שלא אפיינה אותו עד כה ובעיקר היה נראה מחובר, מפוקס וחד.

Anthony Lamb – Photo credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

אבל לאמב לא היה "המושמץ" היחיד שעשה צעד קדימה. ג'וזאיה ג'ורדן ג'יימס סיפק עוד משחק סולידי מבחינת נקודות, אבל הנתון החשוב באמת הוא 7 הכדורים החוזרים אותם קטף (4 מתוכם בהתקפה), ולמה זה חשוב במיוחד? כי עד למשחק אתמול קלוז' נאפוקה הייתה הקבוצה השישית בטיבה בריבאונד התקפה ביורוקאפ, כשהאדומים נמצאים אי שם באזור המקום ה-17. הנתונים בריבאונד ההגנה לא שונים במיוחד, וזה לא במקרה, הרומנים תוקפים שוב ושוב את ריבאונד ההתקפה (מישהו קרא לרמי הדר), ומצליחים לייצר מזה לא מעט נקודות. יונתן אלון והפועל ירושלים כנראה הבינו את הנקודה הזאת והחליטו גם הם לשים דגש על הכדורים החוזרים, טריפל ג'יי, דימיטרו סקפינצב (עוד שחקן "מושמץ", אוסטין ווילי (הנהדר) ושאר השחקנים הפנימו, וזה בא לידי ביטוי ב-19 ריבאונדים בהתקפה (לעומת 9 של קלוז'), 29 בהגנה (16 של קלוז') ובסך הכל ניצחון 25:48 בריבאונד, נוק-אאוט. לכל הטוב הזה אפשר להוסיף את הקפיצה של טריפל ג'יי על כדור אבוד 2:22 לסיום המשחק ביתרון 3, מהלך שנגמר בשלשה של ווינסטון ובמידה מסוימת שינה את המומנטום של המשחק.

אבל לא רק השחקנים "המושמצים" התבגרו במשחק הזה, גם הקבוצה כקבוצה התבגרה. לרגעים מסוימים נראה היה שהחרדה משתלטת עליהם, לא היה אדם אחד שראה את המשחק הזה ולא חשב שהנה, שוב מאבדים יתרון דו-ספרתי בדרך להפסד מביך לקבוצה פחות טובה. התחושות התגברו עוד יותר כשהשרירים של הארפר החליטו שנמאס להם והתכווצו, האמת? ברגעים האלו זה אפילו לגיטימי שהחרדה תרים ראש, אבל כמו בסרט, החוכמה היא לצאת מההתקף הזה, להתגבר ולהתבגר, וזה מה שקרה. הובר, ווינסטון, וויילי, זוסמן וכל שאר השחקנים הצליחו לשמור על פוקוס, לא נכנסו לפאניקה, ואיכשהו, אפילו סיימו את המשחק עם יותר מ-100 נקודות, משחק שני ברציפות.

Dmytro Skapintsev – Photo credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

סבלנות

כן, להפועל ירושלים יש עדיין לא מעט בעיות, איש חכם אולי אמר פעם ש"אדם חכם יודע לצאת מבעיות שאדם פיקח לא היה נכנס אליהם", אבל גם להיות חכם זה חשוב. היורוקאפ חלש השנה, ובשביל לחזק את הסיכויים הגבוהים ממילא לזכות בו – ובשאר התארים – האדומים חייבים להביא עוד שחקן בעמדות 4-5, רצוי כזה שידע לייצר משם נקודות. לפחות לדעתי אפשר להתאזר בסבלנות ולחפש את השחקן המתאים ביותר, אבל אסור להתעכב יותר מדי, אם נגיע לאמצע-סוף ינואר בלי חיזוק הקערה תתהפך וזה יהיה הזמן לשנות גישה ולהביא את השחקן הטוב יותר שיהיה בשוק באותו הרגע, עם התאמה לסגנון נסתדר.

Yonatan Alon and Dan Shamir – Photo credit: Yehuda Halickman

‏