הדבר שתמיד מנחם אוהדים בדרכם הביתה מהפסד שגומר קמפיין הוא המחשבה על העתיד הקרוב. "תמיד תהיה לנו העונה הבאה", הם חושבים לעצמם – וצודקים. כעבור כמה ימים, לכל היותר שבועות ספורים, מתמנה מאמן מבטיח או שמגיע זר נוצץ, הכוכב הוותיק מאריך חוזה, ופתאום עולים ניחוחות מנחמים של התחדשות.
בכדורסל נבחרות זה שונה. אם נתחשב בהיסטוריה שאין לישראל בגביע העולם של פיב"א, הרי ש"העונה הבאה" תגיע למעשה רק בעוד ארבע שנים, כשהיורובאסקט ינחת באתונה, מדריד, לובליאנה וטאלין. וזה הרבה, הרבה זמן, שבו כל כך הרבה דברים עומדים להתרחש ולהשתנות.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
הנה, עדות מבפנים: המילים הללו נכתבות בשעת בוקר של יום שני, אחרי שינה קצרה מדי. הטורים הקודמים בקמפיין, בין שאחרי ניצחונות ובין שאחרי הפסדים, נחתו על שולחנו של העורך משה הליקמן (מילים יפות מדי לתיאור שליחת קובץ וורד בווטסאפ) בשעת לילה מאוחרת, זמן לא רב אחרי המשחקים עצמם.
כי כשזה מגיע לנבחרות, כולנו בסופו של דבר אוהדים. וכשהשלשה האחרונה של דני אבדיה נחתה ברשת, וקבעה את תוצאת הסיום – 79:84 ליוון – הגיעה איתה ריקנות של סוף.
Deni Avdija and Giannis Antetokounmpo – Photo Credit: FIBA
***
הריקנות הזו אינה מצביעה על הפתעה מהתוצאה או על אכזבה מכישלון, חלילה. כי כישלון לא היה כאן. ישראל הגיעה בדיוק לאן שהייתה אמורה. לא פחות, אבל גם לא יותר. היה כיף, לפרקים היה מרגש, ובהמשך לכתבת הפתיחה לקראת הטורניר ("רגעים") הרווחנו וואחד רגע שניקח איתנו לערוצי הגולד.
למרות החזרה לשמינית הגמר אחרי עשר שנים, לא באמת ניפצנו את תקרות הזכוכית שרצינו וייחלנו לנפץ. תור הזהב של נבחרת העתודה, שהחל עם העלייה המפתיעה לגמר ב-2017 והגיע לשיא בשתי הזכיות ב-2018 וב-2019, היה אמור לפרוע את השטרות בטורניר הזה. הרי 2022 באה מוקדם מדי, וכשהכוכבים העולים (אבדיה, ים מדר, יובל זוסמן, תמיר בלאט) אולי עוד לא בשלים להוביל ולהנהיג בבמה של הגדולים. חשבנו לעצמנו ש-2025 היא ההזדמנות הנכונה לאקזיט הגדול של הכדורסל הישראלי. ועכשיו אנחנו בטוחים – במידה מסוימת של צדק, כן? – שזה רק הפרומו ל-2029.
Yam Madar and Deni Avdija – Photo Credit: FIBA
התנאים לא הבשילו באופן מלא. אבדיה גדול, ענק ואדיר, אבל קצת בודד בצמרת. למדר יש את הנסיבות המקילות שלו, בגלל הפציעה שמגבילה אותו. ואין כמעט ספק שאם בן שרף ו/או דני וולף היו בקטוביץ', הנבחרת הייתה נשארת לפחות עוד יומיים בריגה, וכוכבי 2003 היו מנדבים ראיונות נוסטלגיים בבוקר זה ומפרגנים ליורשים שסוף סוף הפציעו.
אבל אלה החיים. כמעט לכל נבחרת יש את האילוצים שמונעים ממנה להגיע במצב אידיאלי ואוטופי לטורניר. השאלה היא איך מתגברים על החסרונות הללו. וכאן, צריך להודות, ישראל קצת הגבילה את עצמה מראש ולא הציגה פתרונות יצירתיים ברמת הכדורסל.
המאמן אריאל בית הלחמי החליט מראש ללכת על אסטרטגיה של ליינאפים גבוהים, אבל לא הרוויח את הדיבידנד הגלום בכך. קחו כדוגמה את זוסמן. בגדול, הקריירה שלו התחלקה עד היום לשניים: כשיאניס ספרופולוס השתמש בו כ-3&D שחיכה בפינה לכדורים שלא יגיעו מסקוטי ווילבקין, הוא נותר שדוף ונבול; וכשיונתן אלון ועודד קטש השתמשו בו כמעין פוינט פורוורד יוצר, האיש פרח. בנבחרת הזו הגיע הסוג השלישי: זוס הוצב מראש בעמדת הסקנד גארד, ולא הצליח לבוא לידי ביטוי, בלשון המעטה; מספרים סיפור שגם הקלישאה על "דברים שלא רואים בסטטיסטיקה" לא יכולה להסתיר.
Yovel Zoosman – Photo Credit: FIBA
השאלות שצריכות להישאל היום, ביחס לשורה התחתונה, הן כמעט מובנות מאליהן. אם איתן בורג ורפי מנקו היו שווים יחד 43 דקות מצטברות לאורך שישה משחקים, למה היה דחוף לא לצאת לאליפות עם רכז מחליף אחד לרפואה (ולא, בר טימור הוא לא רכז)? ואם רומן סורקין, שסגר טורניר מצוין ברמה האישית, הוא אחד הפאוור פורוורדים ההתקפיים המגוונים ביורוליג – מדוע השימוש בו נעשה בעמדת הסנטר בלבד? היו ימים שבהם המוביליות שלו הפכה ליתרון אדיר, אבל מול היריבות האיכותיות יותר בלטו גם חסרונותיו במשבצת הזו.
בסופו של דבר, זו הייתה נבחרת של קוורטט. תחת התנאים שנוצרו – אבדיה, מדר, סורקין והקפטן-במלוא-מובן-המילה תומר גינת עשו את שלהם בכל אספקט, ומגיע להם לקבל את מלוא חופן המחמאות הראויות והנדרשות. הם יהיו שם גם בטורניר הבא (טאץ' ווד, בלי עין הרע), אבל כדי להימנות על שמונה הנבחרות המובילות באירופה, צריך כוח מסייע גדול, רחב ובטוח יותר. הספסל, בסופו של דבר, היה קצר מדי. השחקנים המשלימים לא הצליחו להשלים, לא תרמו מספיק ולא היה בטוחים מספיק. ובשביל זה, תמיד תהיה לנו העונה הבאה. אי שם ב-2029.
Ariel Beit Halachmi – Photo credit: FIBA
***
כתבים, כותבים ופרשנים אינם הסיפור. תפקידנו בסך הכל לתווך אותו לקורא. אבל כפי שפתחתי בנימה אישית, עליי לחרוג ממנהגי וגם לסיים בה.
אחרי חודשיים וחצי של הפסקה, שהובילה ללא מעט שינויים מקצועיים (פרטים בקרוב), חזרתי לעשות ביורובאסקט הזה את מה שאני הכי אוהב – או בשתי מילים פשוטות: לכתוב כדורסל. תודה לספורטס רבי ולמשפחת הליקמן על הבמה. לכבוד היה לי להתארח בבמה המכובדת הזו.
סיקור מקיף ומקצועי כרגיל. תודה לך ולכם על הטורניר