המאמן דאיניוס אדומייטיס סיים את דרכו בהפועל ירושלים, כשעל הקווים צפוי להחליף אותו עד לסיום העונה העוזר יונתן אלון. בעקבות החדשות המרעישות בנוגע למאמן הליטאי שהצטרף לקבוצה רק לפני פחות מ-3 חודשים, ניגשנו לנתח את האכזבה העצומה של ירושלים בתקופת אדומייטיס, ולשם סיכום הקדנציה מנינו את 5 הסיבות המרכזיות לכישלון הגדול.

1. קטשטרופה
העזיבה של עודד קטש לפנאתינייקוס בתחילת ינואר 2021 הפתיעה את הפועל ירושלים, הרי אף אחד לא דמיין בפתיחת העונה שהמאמן המוערך יקבל תוך חודשים ספורים הצעה מהיורוליג ועוד מקבוצת הפאר היוונית. קטש היה אוטוריטה, ממש בדרך להיות “הפרגוסון של ירושלים” כפי שהבעלים אייל חומסקי חלם בקול. מבין מאמני ליגת העל בתקופה שקטש עזב, אף מאמן לא אימן את הקבוצה שלו במשך יותר זמן ברציפות מזה שבו קטש בילה בקדנציה השנייה שלו בעיר הבירה (כמעט 3 שנים). תחילת העונה של קטש הייתה סבירה עם ירושלים, כאשר הקבוצה הציגה מאזן 7:13 בכל המסגרות למרות יכולת לא מרשימה במיוחד שהחלה כבר בפתיחת תקופת הקורונה. קטש היה יותר מרק מאמן עבור השחקנים, והיה ניתן לשמוע זאת מהם עצמם בכל מסיבת עיתונאים, כשמוביל החבורה הוא הקפטן ג’ייקובן בראון.

כולם בירושלים הבינו שהעזיבה של קטש תפגע בקבוצה, וראוי להיזכר גם בפרצופים של האנשים בהיכל הפיס ארנה בטקס המיוחד שנערך בערב שנפרדו ממנו. הבעיה היא שהם לא הבינו עד כמה העזיבה תפגע בקבוצה, ומהרגע הראשון נעשו בעיקר טעויות שניתן היה למנוע, ככל הנראה מתוך פאניקה.

הטעות המרכזית היא העמידה של קטש על הקווים במשחק הביתי מול טורק טלקום בליגת האלופות. ירושלים הייתה אז במאזן 2:2 בשלב הבתים הראשון של המפעל כשכולם כבר ידעו שזה משחקו האחרון של קטש, אך בכל זאת הוא עמד משום מה על הקווים ואיבד יתרון של 19 נקודות בדרך להפסד קריטי וכואב, כאשר הקבוצה הודחה מאירופה באופן רשמי עם הפסד במשחק הבא מול לימוז’ בצרפת. סביר להניח שהראש של השחקנים לא היה לגמרי במשחק וכך גם בנוגע לקטש עצמו שטס ליוון מספר שעות אחר כך, כשבתווך נערך הטקס המדובר. האם עוזר המאמן דאז, יונתן אלון, היה צריך להיות המאמן הראשי לפחות באותו משחק? בהחלט יכול להיות. שאלה נוספת שצריכה להישאל היא האם היה מקום לסרב לבקשתו של קטש לעזוב בעקבות העובדה שהוא היה חתום על חוזה בירושלים, עם כל ההערכה אליו? ההנהלה בחרה לא לעמוד על הרגליים האחוריות בנושא, על אף שכשכריס קרמר רצה לעבור לקבוצת יורוליג ירושלים סירבה שהוא יעזוב.

2. אי מינויו של יונתן אלון למאמן הראשי ברגע עזיבת קטש
אחרי שקטש עזב באופן לא טבעי את הקבוצה, שכן למרות ההדחות בפיינל פור הליגה הוא זכה בגביעים ונחשב להצלחה גדולה, ירושלים עמדה בצומת דרכים: האם היא צריכה למנות מאמן זר או ללכת דווקא עם העוזר יונתן אלון?

הקבוצה בחרה להמר על מאמן זר. אני מוכרח להודות שלא התלהבתי יתר על המידה בהתחלה מהאפשרות שאלון ימונה למאמן הראשי לראשונה בקריירה, בניגוד למייסד האתר (הספורטס רבי ג’וש הליקמן), הרבה בעקבות המקרה הקודם עם מודי מאור בעונת 2017/18. אלא שבמבט לאחור, מסתבר שירושלים הייתה צריכה ללכת עם אלון, שאותו השחקנים מכירים היטב ויהיו מוכנים להילחם עבורו בכל משחק. הדבר קרה רק כעת באיחור רב אחרי פיטוריו של אדומייטיס, והמחיר היה כואב במיוחד עבור ירושלים: היא רשמה הדחות מביכות מאירופה (ליגת האלופות והליגה הבלקנית), הודחה מגביע המדינה (מול מכבי ראשל”צ) וסיפקה תוצאות רעות ולא יציבות בליגת העל.

3. מבצע “תן כתף” שנכשל
ג’ייקובן בראון הוא קפטן הפועל ירושלים וקונצנזוס עבור האוהדים, למרות העזיבה שלו לארצות הברית לפני “ליגת הקורונה” בעונה שעברה. אלא שבעונה הנוכחית כלום לא הולך בשבילו: הוא נפצע בתחילת העונה, מה שגרם לירושלים להנחית מחליפים במקומו. כשבראון חזר לשחק והוא עדיין לא היה במיטבו, הוא נתן את הכל בעיקר בשביל קטש במקום לעבור ניתוח, אך כשאדומייטיס הגיע זה כבר היה סיפור אחר. בראון לא החזיק הרבה זמן ונאבק בכאבים, וגם אחרי ניצחון ביתי בליגה על מכבי ראשל”צ ניתן היה לחוש בין השורות שהוא לא בדיוק מרוצה מהמצב. בראון הדגיש שהאינטרסים של השחקנים ואדומייטיס הם דומים כי הפועל ירושלים חייבת להצליח, אך הוא לא הוסיף הרבה מעבר לכך על מאמנו החדש. ועדיין, כל עוד בראון היה זמין לירושלים הייתה מנהיגות חיובית והוא ניסה לגרום לכך שהדברים יסתדרו עם אדומייטיס, כאשר אחרי הבכורה של המאמן על הקווים (בהדחה מהליגה הבלקנית מול מכבי ראשל”צ, מי אם לא היא) הקפטן הדגיש שצריך לצאת לדרך חדשה.

אדומייטיס עצמו הגדיר כבר אחרי הבכורה את בראון כמנהיג הבולט של הקבוצה, אך כשלאחרונה הקפטן הושבת שוב חדר ההלבשה נותר כמו עדר ללא רועה. בראון חזר כעת לארצות הברית כדי להמשיך בהליך השיקום, וההיעדרות שלו לאחרונה מהקבוצה גרמה לבור מנהיגותי.

4. משבר א(י)מון
אין ספק שחלק לא מבוטל משחקני הפועל ירושלים לא היה מרוצה מאדומייטיס במהלך תקופתו במועדון. הם היו רחוקים מלהכחיש שהם לא שמחים מהמצב, כשהיה ברור שאין יחסי אמון אמיתיים בין הצדדים והרחשים העידו על צעקות מצד אדומייטיס באימונים גם אחרי שהשחקנים ביצעו את הדברים שהמאמן ביקש מהם. השחקנים לא הצליחו להסתגל למנטאליות השונה שמביא עימו מאמן זר ביחד עם שיטה חדשה, ובעיקר לא ראינו שהם עשו הכל כדי שהקשר יצלח, וזה עוד בלשון המעטה. השחקנים נזהרו בכבוד המאמן בתקשורת אך לא מיהרו לגבות אותו והדבר הוכח בדברים שאמר עידן זלמנסון אחרי התבוסה האחרונה ב-31 הפרש בחוץ מול מכבי ראשל”צ, ובעוד שהמאמן טען בכל הזדמנות שהאימונים היו מצוינים ושיש שיתוף פעולה נהדר השחקנים לא בדיוק הסכימו עם זה בתוך תוכם והרגישו שההספק דל מדי, מה שהוביל לתוצאות חלשות בצד המקצועי למועדון בקנה המידה של הפועל ירושלים. אחרי ההפסד להפועל תל אביב אוהדים אף ניסו לעודד את השחקנים ואמרו שהם נראים יותר טוב ושהמצב ישתפר, אך השחקנים עצמם הרגישו שאין סיכוי שזה יקרה. חוץ מהסתכלות במראה, רוב השחקנים לא עשו חשבון נפש עמוק יותר.

האווירה השלילית התבטאה גם בתוצאות. בשונה מתקופת קטש שבה ירושלים הייתה עולה כמעט לכל משחק כפייבוריטית ברורה, בתקופת אדומייטיס הקבוצה הפכה לאנדרדוג המובהק בחלק מהמקרים. למרות חזרת הקהל המבצר בדמות היכל הפיס ארנה התערער, ולראיה 3 הפסדים ביתיים רצופים. ביחד עם השחקנים החדשים שאדומייטיס הביא, סטנטון קיד וריי מקאלום, השחקן היחיד שלקח אחריות על המצב הוא כריס קרמר, כשאחרי שחזר מפציעה בניצחון החוץ על בני הרצליה הוא הדגיש שכשחקנים הם צריכים להבין שזאת הפרנסה שלהם ושהם חייבים להיראות הרבה יותר מכובד על הפרקט כדי לא לפגוע במועדון ובסובבים אותו. קרמר שיחק בעבר תחת אדומייטיס בריטאס וילנה הליטאית, אך הוא לא הצליח לבדו לקרב את שאר השחקנים אל המאמן. בסך הכל רשמה ירושלים מאזן 6:6 בליגה תחת אדומייטיס, רחוק מכפי שהיא מורגלת, בדרך למקום החמישי בלבד בטבלה.

5. צריך שניים לטנגו
בסיכומו של דבר, לאדומייטיס לא היה סיכוי להצליח כנראה מלכתחילה בסיטואציה הסבוכה. רוב השחקנים היו רחוקים ממנו, ובהיעדר המנהיג בראון בסיום התבוסה האחרונה טיישון תומאס שלא נראה טוב לאחרונה היה זה שנשא נאום מול חבריו לקבוצה על הפרקט בבית מכבי. המאמן הליטאי לא קיבל צ’אנס ראוי, והשחקנים לא היו מוכנים לירוק דם בשבילו (והאמת היא, גם בשבילם). אדומייטיס מחזיק בקריירת אימון מצוינת שכוללת בין השאר את אימון נבחרת ליטא, אך השחקנים התקבעו על קטש ולא היו מוכנים לקבל בלב שלם מישהו אחר. המאמן נכשל באתגר הגדול ביותר שלו מחוץ לליטא, הרבה בעקבות הקצר בתקשורת. כך, לדוגמא, עדי כהן סבן הציל את הספסל של ירושלים מעבירה טכנית כשכמעט שיתפה 5 זרים ברגע אחד על המגרש בתבוסה האחרונה. לזכותו של אדומייטיס חשוב לזקוף את העובדה שהוא מעולם לא הפיל את האשמה על שחקניו ותמיד הדגיש שהוא צריך לתת יותר מעצמו ולמצוא פתרונות למצב. אדומייטיס היה ג’נטלמן, ולא ברור אם הוא לא ידע בתוך תוכו מה חלק מהשחקנים חושבים עליו או שהוא פשוט העדיף להיות מקצוען בעצמו ולא לחפש אשמים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב, אבל נדמה שאדומייטיס הגיע לסף שבירה לפני הקלאסיקו הישראלי מול מכבי תל אביב, כשהתבוסה מול ראשל”צ הייתה הקש ששבר את גב הגמל, בעיקר בעקבות העובדה שהתוצאה הרעה הגיעה דווקא אחרי הניצחון בנס ציונה. “מאמן פצצה שיביא אליפות”, התפרץ הבעלים חומסקי לראיון של המנהל הספורטיבי יותם הלפרין ופרגן לאדומייטיס אחרי חתימתו בקבוצה. בצער רב עבור חומסקי וירושלים, ההגעה של אדומייטיס הייתה פצצה מתקתקת, בטח לא כזאת שתביא אליפות. מה בדיוק אדומייטיס היה יכול לעשות אחרת? לא הרבה למען האמת. כל חטאו היה שהוא לא היה קוסם. או יותר נכון, נסיך.