‏

קרדיט לתמונה הראשית: אלעד גולדשטיין, מכבי תל אביב

הפועל ת״א רוצה להביס את מכבי במגרש שלה, בכל המובנים האפשריים. בשני היא מארחת את הצהובים במגרש ״שלהם״ ביד-אליהו לדרבי לוהט שאחריו תישאר רק מושלמת אחת בליגת ווינר-סל!

שתיהן מגיעות לדרבי במאזן מושלם בליגה (0:4 ו-0:5), לאחר שבוע בו ניצחו את באסקוניה והפסידו לפנרבחצ׳ה ביורוליג. מעבר לעובדות הנסיבתיות הללו, קשה לחשוב על שתי קבוצות, על שני מועדונים, יותר שונים מאלו. הפועל ומכבי ת״א מודל 25/26 שיעלו לדרבי הראשון לעונה בליגת ווינר-סל באולם ביד אליהו (שני 20:50).

מאז ומעולם היוו האדומים והצהובים הפכים, אנטיתזות האחד של השני. במהלך רוב שנות קיומן, שתי התל-אביביות היו נבדלות זו מזו בתפיסת העולם הספורטיבית, באופיים של אוהדיה, במודל ניהולי, במורשת ובתדמית. מכבי הייתה חוד החנית של הספורט הישראלי בעולם עוד משנות השבעים, שם נרדף לתארים, ׳הקבוצה של המדינה׳. הפועל הייתה האנדרדוג הנצחי, עם בצורת שנמשכת 56 שנים בלי תואר האליפות, בהן הספיקה לצלול למעמקי הליגה החמישית בלי בית, בלי בעלים, ובלי עתיד, תקווה וחלום. למכבי היו הישראלים הכי טובים והזרים הכי טובים איתם היא תילחם על כל התארים. והפועל, כבר שנים רבות שניצחון מול הנמסיס בדרבי הוא סנסציוני כמו הנפת איזה גביע. על הנרטיב הזה קורא תיגר בשנתיים האחרונות עופר ינאי בעזרת הרבה רעש, כסף, כוח וציוצים. אם לשפוט לבינתיים הולך לו לא רע, אוהדי הקבוצה שלפני 15 שנה עוד ביכו את הריסת אוסישקין בליגה הארצית, חגגו זכייה סנסציונית ביורוקאפ, ועדים מדי שבוע לניצחונות בליגה הטובה באירופה. אלו שנתיים של היפוך תפקידים היסטורי כאשר רואים את ההנהלה המכבית המפוצלת, שקופצת את ידה שוב ושוב אל מול הצורך העז בחיזוק הסגל הלא תחרותי שמדשדש כבר שנים ביורוליג. ינאי לעומת זאת, עושה בצד האדום של העיר כבשלו והקבוצה האדומה לעונה הנוכחית גובשה כבר לפני היורובאסקט במטרה ללכת הכי רחוק שאפשר. ואכן, עם החתמות העתק של מיציץ׳, ברייאנט, מלקולם, אוטורו ושות׳, הפועל ת״א נראית כמו אחת הקבוצות החזקות באירופה, בעוד הצהובים נלחמים בתחתית הטבלה והסיכויים שלהם להתקדם לאנשהו במפעל קלושים בערך כמו הסיכויים לחורף אירופי בדובאי. הבדלי הגישות הללו בין האימפריה הוותיקה בצהוב לבין הכוח העולה באדום מולידות שתי קבוצות עם הבדליים תהומיים שיתנפצו האחת מול השנייה בכל הכוח ביום שני ביד אליהו, מול אולם מלא באדום.

Photo credit: Elad Goldstein, Maccabi Tel Aviv

יורדים לפרקט. זה ברור כשמש חורפית של נובמבר שהמארחים מגיעים לדרבי כפייבוריטים מובהקים, אך תחת מגבלות החוק הרוסי, הפערים המקצועיים שנמתחים מסופיה ועוד לבלגרד מצטמצמים משמעותית. ההסתמכות הכמעט מוחלטת של הפועל ת״א על השחקנים הזרים שלה ביורוליג יוצרת את ״הפועל ב׳״, וזו קבוצה שמכבי ת״א יכולה להרגיש איתה יותר בנוח משני טעמים. הראשון הוא מצבת זרים פחות איכותית במשחקי הליגה. נכון לעכשיו מיציץ׳ ואוטורו עוד לא שיחקו דקה של כדורסל בליגה שלנו, וייתכן שאחד מהם או שניהם לא יהיו זמינים בדרבי, כאשר עוד לא ברור איך ומתי תנצל הפועל את שני המקומות האחרונים לזרים בסגל שלה. כמובן שגם כרגע הזרים האדומים בליגה איכותיים יותר מאלו הצהובים; אלייז׳ה ברייאנט מוכיח בשבועות האחרונים שהוא אולי הגארד הכי שלם ביורוליג. בלייקני זה החייזר הזה שאתה לא רוצה לפגוש, אניס וג׳ונס יודעים לטפל בכדור טוב בהרבה מדאוטין ולוני ווקר. וויינרייט ומלקולם הם שחקני D&3 ברמת טופ יורוליג ומוטלי פלוס אודיאסי מביאים את ה-size שחסר כל כך בצבע הצהוב. אבל למרות כל השמות והמספרים לא כולם יתלבשו לדרבי הגדול וכמו כן, על המגרש יוכלו להיות עד 4 מהם בכל רגע נתון, מה שמצמצם משמעותית את פערי הרמות על הפרקט בינם לבין הורד, סנטוס, קלארק, ווקר ושות׳.

ההיבט השני והמשלים בו יש למכבי יתרון יחסי על הפרקט הוא בשחקנים הישראלים שלה. בחסרונם של ים מדר ותומר גינת, הפועל כמעט לא משחקת עם הישראלים אלא אם כן היא מחויבת לכך. כך יוצא מצב שלמעט פלטין וטימור שנוסעים עם הקבוצה ומקוששים דקות בודדות (אם בכלל) בכל ערב, הישראלים של ״הפועל ב׳״ הם לא חלק מההיררכיה ומתקשים לייצר כימיה עם הזרים של הקבוצה, שלא משחקים באופן סדיר בליגה ולעיתים אף נשארים בסופיה עד אשר יחזרו המשחקים לישראל במהרה בימינו (דצמבר). בצד הצהוב הישראלים הם הלב הפועם של הקבוצה, גם באירופה (לטוב ולרע). מבין חמשת הקלעים המובילים של הקבוצה בליגה ארבעה הם ישראלים (סורקין, בלאט, דיברתולומיאו וליף), בהשוואה לשניים (גינת [פצוע] ויפתח זיו). אם משווים את התרומה של שני הישראלים הבכירים (והכשירים) של שתי הקבוצות, אז בצד האדום טימור ופלטין יחדיו תורמים עד כה בליגה 13.5 נקודות ו-16 נק׳ במדד היעילות בממוצע למשחק. בצד הצהוב אלה יהיו סורקין ובלאט שרושמים יחד ממוצע של 23.2 נק׳ ו-25.2 נק׳ במדד, ב-9 נק׳ יותר וב-9 דקות פחות למשחק מהצמד האדום.

Vasilije Micic and Tamir Blatt – Photo credit: Elad Goldstein, Maccabi Tel Aviv

על הקווים נראה דו-קרב מעניין בין עודד קטש לדימטריס איטודיס. האחרון ודאי ירצה לנקום בקטש על ההפסד בדרבי הראשון במסגרת היורוליג מול הקהל האדום בסופיה. באותו משחק האדומים נכנעו לערב מדהים של הצהובים מחוץ לקשת, בעיקר במחצית השנייה (8/10), לא ידעו לנצל עד תום את היתרון שלהם בתוך הצבע עם 30 זריקות בלבד. בנוסף, הם איבדו יותר מדי כדורים (16) שעלו להם ב-27 נק׳ באותו ערב שבו דאוטין ג׳וניור קלע את כל 13 הנקודות שלו ברבע הרביעי והכריע את הכף לטובת הצהובים. מאז עברו הרבה מאוד מים עכורים בירקון. הצהובים כבר נגעו בתחתית המפעל האירופי אך נחלצו ממנה לאחר הניצחון בחמישי על באסקוניה (89-83), האדומים נותרו בפסגה על אף ההפסד לפנרבחצ׳ה (74-68). במכבי יכולים לשאוב עידוד מההופעה של הקו הקדמי (ליף, סורקין והורד) שחתך פעם אחר פעם את הגנת הבאסקים ביעילות מרשימה, ובשיתוף פעולה ותיאום שיכול ליצור בעיות בצבע האם. מאידך, על הצהובים להיות מודאגים מהאדישות והשאננות שאפשרו לבאסקים האומללים לחזור פעם אחר פעם מהפיגור שנקלעו אליו במקום לסגור את המשחק ולתת לעודד קטש מעט שקט נפשי. ייתכן שהמצב הבריאותי של לוני ווקר משפיע גם על שפת הגוף שלו, שמשדרת חוסר אכפתיות מוחלט מכל מה שקורה מהרגע שהכדור עוזב את היד שלו, אבל בהחלט נראה כי האדישות היא מחלה מדבקת שפושה בספסל הצהוב ותורמת לא מעט הפסדים למאזן הצהוב העגום.

הפועל תקווה להפיק לקחים משכר הלימוד אותו היא משלמת נגד האימפריות הוותיקות של היבשת הישנה. לצד התצוגות ההתקפיות המושלמות, הפועל תל אביב מוצאת עצמה תקועה לא מעט פעמים, וכשההתקפה פתאום לא עובדת, לא נראה שההגנה תהיה זו שתחלץ את האדומים מהדקות הקשות. ההפסד בגמר לירושלים הדגיש את החולשה ההגנתית של האדומים, שנחשפת רק כשדברים בהתקפה לא מתקתקים כמו תמיד. לתשומת ליבם של המכבים; כל המשחקים שהפועל ת״א הפסידה העונה כללו טירוף, מרפקים וציפורניים. ככה היה בדרבי הקודם, ככה היה באתונה נגד אולימפיאקוס, ככה זה היה בארנה, ככה היה בחמישי נגד פנרבחצ׳ה. החניכים של שאראס הצליחו להוציא את האדומים מהקצב הטבעי שלהם ולכפות עליהם משחק שמוכרע בניצול ההזדמנויות הקטנות ולא בקליעת הזריקות הקשות. הטורקים איינו לגמרי את יכולת הריצה של האדומים ואת היעילות שלהם בריבאונד התקפה, והענישו אותם על כל איבוד, חילוף או עזרה לא מתוזמנת בהגנה. הצהובים-כחולים מאיסטנבול לא יכלו לעשות את את זה בלי רעל בעיניים וסכין בין השיניים, כך גם הצהובים כחולים מתל-אביב. יהיה מרתק.

Lonnie Walker – Photo credit: Elad Goldstein, Maccabi Tel Aviv