קרדיט לתמונה הראשית: פיב"א
הכתוב הינו טור דעה
יש אינספור תיאורים לשלוף כדי להסביר איך נראתה נבחרת ישראל בכדורסל בחלון הראשון של מוקדמות גביע העולם 2027 – ואף אחד מהם ממש לא מחמיא.
הקבוצה של המאמן אריאל בית הלחמי נראתה כמו צל של הסגל ששיחק ביורובאסקט האחרון, בעיקר משום שדני אבדיה, תומר גינת וים מדר לא היו זמינים למשחקים בגרמניה ונגד קרואטיה.
אבל אפילו להשתמש במילים כמו רע, גרוע, נורא, איום, עלוב או מביך – לא מצליח לעשות צדק עם איך שהנבחרת נראתה.
הם היו פשוט בושה.
Photo credit: FIBA
להפסיד ב־20 נקודות לגרמניה – אלופת העולם ואלופת אירופה – זה דבר אחד. אבל לבוא כמה ימים לאחר מכן ולנסות "לשחק" (והמילה הזו נאמרת בעדינות) מול קרואטיה, לרדת לפיגור 12:0 בתוך פחות משלוש דקות, ולהרוס לעצמך את כל המשחק – זה כבר משהו אחר לגמרי.
לנבחרת לא היה שום שטף, שום רעיון, שום תכנית משחק. המילה "הגנה" נשמעה כמו מושג זר. פשוט וקל: בית הלחמי לא הכין את הקבוצה שלו אפילו לנסות להתחרות מול שתי היריבות. מלמעלה ועד למטה הכול היה קטסטרופלי. השחקנים נראו כאילו היו מעדיפים לראות צבע מתייבש על קיר מאשר לייצג את המדינה עם טיפת גאווה.
אלו מילים קשות – אבל כל מי שצפה במשחקים מסכים איתן לחלוטין. המאמן לא השפיע על שחקניו ולא סיפק פתרונות, במיוחד במחצית השנייה מול קרואטיה – מחצית שהם רוצים לשכוח מהר ככל האפשר.
Photo credit: FIBA
כן, היו הרבה שחקנים חדשים: גור לביא, ליאור קררה, יאיר קרביץ, תמיר בלאט, עידן זלמנסון, נתנאל ארצי ורועי הובר –שלא שיחקו ביורובאסקט, וזה כמובן משפיע. אבל הוותיקים – יובל זוסמן, קאדין קרינגטון, איתי שגב, בר טימור – ואפילו רומן סורקין שהיה היחיד שהציג משחק סביר – היו חייבים לתת הרבה יותר.
עם סגל שכולל שמונה שחקני יורוליג ויורוקאפ, ישראל הייתה חייבת להיראות אחרת. בלי תירוצים. מריו הזוניה, שהשבוע טרף את הפועל תל אביב עם ריאל מדריד, עשה בדיוק אותו דבר גם לנבחרת – יחד עם מייקל רוזיץ'.
והסטטיסטיקה? היא מספרת הכול בצורה מושלמת: ריבאונדים 27:38 לקרואטיה, אסיסטים 18:29 לקרואטיה. ומה לגבי סלים לשתיים? 35/25 (71.4%) לקרואטיה מול 41/20 (48.8%) לישראל. מה קורה פה?
הנתונים היו דומים גם בהפסד לגרמניה. אין דרך להתחבא. המספרים אף פעם לא משקרים – ואומרים שישראל הובסה בכל היבט אפשרי בשני המשחקים.
Photo credit: FIBA
בית הלחמי אמר לאחר המשחק שהוא לא רוצה להשתמש בתירוצים, אבל שלקבוצה היה מעט מאוד זמן להתאמן. זה תירוץ – וכל הקבוצות היו באותו מצב. גם העובדה שהמשחק "הביתי" שוחק בריגה אינה אידיאלית, אבל ישראל משחקת שם מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. זה לא חדש, וזה משהו שהמאמן, הצוות ורוב השחקנים כבר התמודדו איתו בעבר.
בפברואר 2026, ישראל תחזור לשחק בסדרה של בית־חוץ מול קפריסין – שני משחקים שהיא אמורה לנצח, ואוי ואבוי אם לא. אבל הנזק למוקדמות כבר נעשה.
ביולי 2026 ישראל תפגוש שוב את קרואטיה וגרמניה. תיאורטית, שחקני NBA יוכלו להצטרף – דני אבדיה, בן שרף ודני וולף – אך זה תלוי בהחלטת הקבוצות שלהם. וגם אם הם ישחקו, ייתכן שגם גרמניה וקרואטיה יחזקו את עצמן בשחקני NBA.
Photo credit: FIBA
שלוש מארבע הקבוצות בכל בית מעפילות לשלב הבא, וישראל כמעט בוודאות תהיה אחת מהן. אבל המאזנים עוברים איתן. בית E יתמזג עם בית F (פולין, לטביה, הולנד, אוסטריה), ושוב – רק שלוש יעלו לגביע העולם בקטאר.
חלון נוסף יתקיים בסוף אוגוסט, וגם בו ייתכן ששחקני NBA יהיו זמינים – אם יקבלו אישור מקבוצותיהם.
זה לא בלתי אפשרי לעלות אם ישראל תסיים את השלב הראשון עם מאזן 4:2, אבל זה יהיה קשה מאוד. ישראל לא רק צריכה לנצח – אלא גם לקוות שהיריבות יפסידו.
Photo credit: FIBA
בשורה התחתונה: בית הלחמי וישראל יכלו לחסוך לעצמם מסע ייסורים אם רק היו מנצחים את קרואטיה ויוצאים מהחלון עם ניצחון אחד לפחות. הם לא עשו זאת – וכעת הם ניצבים בפני עלייה מאתגרת במיוחד בהמשך הדרך.
דבר אחד בטוח: אם ישראל רוצה להגיע לקטאר כמשתתפת ולא כצופה, היא לעולם, אבל לעולם, לא יכולה להיראות שוב כמו שנראתה בחלון הזה.
0 תגובות