אלון ספיר הגיע לראיון מיוחד עם אתר "ספורטס רבי" לקראת היורובאסקט, כשהיום (חמישי, 15:00) נבחרת ישראל תחל את דרכה במשחק מול איסלנד. המאמן המנטאלי, שבין השאר כיהן בעברו כקפטן הפועל גליל עליון, דיבר על עבודתו הייחודית והתייחס גם ללחץ הגדול שיש על הנבחרת. הראיון שנערך ביוטיוב מצורף כמובן לצפייה גם כאן, בנוסף לתמלול הכתוב.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
ספר על הדרך שעשית בעולם הכדורסל, ממשחק ועד אימון מנטאלי.
"אני התחלתי לשחק כדורסל מגיל מאוד צעיר, 4, מאוד אהבתי את המשחק. אף פעם לא הייתי שחקן כדורסל מוכשר או טוב יותר מדי, גם הייתי ילד מאוד שמנמן ולא באתי מבית של ספורט בכלל. בגיל מאוד חטפתי 'כאפה' רצינית – ההורים שלי התגרשו ואבא שלי עזב את הבית, ונאלצתי להתמודד עם המון אתגרים מנטאליים כבר מגיל מאוד צעיר, 13-14, אז גם אני יצאתי מהבית ועברתי לפנימייה בווינגייט עם ספורטאים נוספים. לאחר מכן המשכתי לשלוש שנים באקדמיה ברוסיה, שיחקתי בקור כלבים והיה מאוד מאתגר. זה היה המסלול שלי בגיל נוער, ואחרי שסיימתי שלוש שנים ברוסיה חזרתי למדינת ישראל והפכתי להיות שחקן גם בליגת העל וגם בליגה הלאומית, והייתי קפטן של כל מיני קבוצות.
"נקודת השיא שלי הגיעה בגיל 25 כשזכיתי באליפות עם גליל, הייתי הקפטן והייתה עונה מדהימה. הכל הלך לי ממש טוב, זה היה רגע לפני שהקריירה אמורה ממש לפרוץ למעלה, ואז נפצעתי, עברתי פציעה לא נעימה בכלל, ושם כבר גם מהעבר שלי וגם מהאתגר המנטאלי הזה של להתמודד עם פציעה מאוד קשה שדי מסיימת לך את השיא שלך – לא היה לי ספק שהשליחות שלי היא להגיע לעולם המנטאלי ולעזור לספורטאים בגלל כל הקשיים, ההתמודדויות והמשברים שאני עברתי, וגם בגלל שהייתי ילד שמנמן וחסר ביטחון, וכן הצלחתי להגשים את החלום למרות שלא הייתי הכי מוכשר ומדהים. הבנתי שיש איזשהו כלי נשק סודי שנקרא הכוח המנטאלי שלנו".
Alon Sapir – Photo Credit: Hapoel Galil Elyon
תעשה לנו סדר. מהו תפקיד המאמן המנטאלי לספורטאים?
"היום ספורטאים מתאמנים המון שעות. ספורטאים שרוצים להצליח מתאמנים בשבוע בערך 12 שעות על היכולת המקצועית שלהם, שזה בחודש כמעט 50 שעות של אימון על היכולת המקצועית, עוד 4-5 שעות בשבוע על היכולת הפיזית שלהם, שבחודש זה יוצא 20 שעות. בסך הכל הם מתאמנים קרוב ל-70-80 שעות רק על היכולת הפיזית והמקצועית שלהם בחודש, אבל הבסיס להכל זה היכולת המנטאלית. כשאני שואל הרבה ספורטאים שמגיעים בהתחלה, 'כמה שעות אתם מתאמנים על היכולת המנטאלית?', לרוב התשובה תהיה '0'. לכן אני אומר, על מנת להצליח בתור ספורטאי, גם אם אתה תהיה הכי מוכשר, חזק ומדהים ויהיה לך את כל היכולות שבעולם, בסוף אם מנטאלית אתה לא תהיה בשל ומספיק חזק כדי לבוא במאני טיים, לספק את הסחורה ולהביא את היכולות שלך לידי ביטוי, אז זה לא שווה, כי אתה לא תצליח להגשים את החלומות שלך אם אתה תהיה טוב רק באימונים כשאין לחץ, או רק בספורטק, בפארק לבד, כשאף אחד לא מסתכל עליך.
"בסוף, היכולת המנטאלית זו יכולת שבאה להשלים את הפאזל הזה שנקרא ספורטאי שלם, ומבחינתי, איך שאני רואה יכולת מנטאלית, זו היכולת שלי לנהל את הרגשות שלי בתור ספורטאי. אני לא יכול לשלוט על הרגשות שלי – לכולנו יהיו עצבים, כעסים, תסכולים, עצבות, זה דברים שאנחנו נרגיש. אני לא רובוט. אבל כן אני יכול לנהל את הרגשות שלי, לבוא ובמאני טיים במקום להיות משותק מהלחץ אני יכול להפוך את זה ל'וואי, כיף לי לשחק. נעים לי לשחק', או המאמן צועק עליי, ובמקום להתצבן ולהחזיר לו, אני יכול להגיד, 'בוא'נה, איזה כיף. הוא עוזר לי, מקדם אותי'. בעזרת השכל שלי אני לומד להבין איך אני מנהל את הרגשות שלי ומייצר לי את הרגשות שהכי נכונים לי לאותו הרגע. זה בגדול המהות של יכולת מנטאלית, לנהל את הרגשות שלי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כמה זה מצרך חיוני לכדורסלן צעיר כיום?
"מעבר למצרך חיוני, אני חושב שהיום המודעות עולה ואני כל כך שמח על כך, אני רואה המון מאמנים מנטאליים שמתחילים ומצטרפים למעגל הזה. בסוף, כמו שאמרתי, ספורטאי מתאמן שעתיים או שלוש ביום אם הגזמתי. רוב היום שלו – לפני האימון, אחרי האימון, לפני המשחק, אחרי המשחק – הוא נמצא עם המחשבות שלו בתוך הראש שלו. זאת אומרת שהראש שלו עובד 24/7, גם כשהוא ישן הראש שלו עובד. ואני אומר, במהלך היום, כשהראש שלך עובד, אז הוא יכול להיות כלי נשק שיהרוס לך או כלי נשק שיבנה אותך, ולכן השריר הזה שנקרא מנטאליות זה ממש שריר, כמו שיש שרירים בכתפיים ובידיים. מי שידע לנהל אותו ולהשתמש בו, כי רוב היום זה מה שקורה, אתה לא נמצא על המגרש ומשתמש ביכולת המקצועית שלך אלא ביכולת המנטאלית שלך, כמה אתה מתאושש טוב, מה הדיבור הפנימי שאתה מדבר לעצמך אחרי משחק לא טוב, איך אתה מתנהל מול החברים וההורים שלך, כמה קשה אתה עובד, כמה אתה מצליח להקריב ולשמור על התזונה שלך. בסוף, הכל מתחבר. המשמעת שלך מתחברת ליכולת המנטאלית. הספורטאי שיש לו את היכולת המנטאלית הזאת ויודע להשתמש בה זה ספורטאי שיכול לייצר לעצמו יתרון סופר משמעותי".
ספר על התוכנית "לחץ כחבר"
"פיתחתי את התוכנית במשך כמה שנים. זו ממש שפה שאני יצרתי, שהמטרה שלה היא ללמוד להפוך את הלחץ מדבר נורא מפחיד לחבר הכי טוב שלנו. במקום שהוא ישתק אותנו על המגרש אנחנו הופכים אותו לחבר הכי טוב שלנו, למנוע שלנו שדוחף אותנו ועוזר לנו לככב גם על המגרש וגם בחיים ולהרגיש תחושת ביטחון, כי בסוף יש שני סוגי לחץ – יש לחץ שהוא שלילי, שמפרק אותי, שאני כל הזמן בלחץ מה יגידו עליי ומה יחשבו עליי, 'אם אני אחטיא יכתבו עליי דברים כאלה', לחץ חיצוני, כל הזמן לרצות את הסביבה ולקבל אישורים ופידבקים. 'אסור לי להפסיד', 'חייב שיאהבו אותי', ויש לחץ פנימי, לחץ שנולדנו איתו, שתינוק נולד איתו.
"יש לי תינוק בן שנה וחצי בבית, ואני רואה, הוא בלחץ, אבל הלחץ הוא שונה לגמרי. זה לחץ שהוא כמו דחף, כל הזמן דוחף אותו, הוא כל הזמן רוצה לגלות דברים חדשים, להתפתח ולצמוח. זה הלחץ שאנחנו התחלנו איתו, לחץ של להתפתח, לגלות דברים חדשים, ליהנות ולאהוב את מה שאנחנו עושים. ילד בן 4-5-6 שמתחיל לשחק כדורסל או כדורגל – אין לו שום עניין של להוכיח לאף אחד, הוא לא עושה את זה בשביל אף אחד, אבל לאט-לאט הסביבה מתחילה להכניס לנו המון אמונות לראש. 'אנחנו צריכים לעשות ככה', 'אסור לעשות טעויות', 'אסור להפסיד', 'אסור לאכזב', ואז כל מה שעובר לנו בראש זה 'יואו, מה יחשבו עליי? מה יגידו עליי?', ואז זה משתק ומכווץ אותנו. אנחנו בעצם לא מנסים להיפטר מהלחץ כי אי אפשר, אין דבר כזה. פשוט מנסים להפוך אותו לחבר שלנו, להשתמש בו'".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איך נראית פגישה עם ספורטאי?
"יש לי כל מיני סוגים של ליוויים שאני עושה, הספורטאים הצעירים יותר עובדים בקבוצות והספורטאים הבוגרים יותר עובדים איתי בתהליך אישי ופרטני אחד על אחד, אבל בגדול המהות היא אותה מהות: להבין רגע בספורטאי שמגיע מה הסיפורים בראש שרצים לו ושמגבילים אותו, שחוסמים אותו ושמייצרים לו את תחושת חוסר הביטחון. זה לרוב יהיה סיפורים כמו, 'אה, אני לא מספיק גבוה', 'אני לא מספיק אתלט' או 'המאמן צועק עליי וזה מוריד לי את הביטחון כי הוא לא מאמין בי', 'החבר ההוא ככה ואני ככה'. יש לנו כל מיני אמונות מגבילות שחוסמות אותנו ולא נותנו לנו לפרוץ קדימה, ואנחנו דופקים יותר מדי חשבון לסביבה. אנחנו מנסים להבין קודם כל מה האמונות שמגבילות את אותו ספורטאי, ואז אנחנו מתחילים לעבוד על להחליף אמונות.
"האמונה שהכי בולטת כרגע אצל כל הספורטאים שמגיעים לתהליך זו אמונה שאומרת, 'אם אני מחטיא, או עושה טעות, אני שווה פחות', או 'אם המאמן צועק עליי אני שווה פחות', ו'אם חבר אומר לי משהו שלילי עליי זה אומר שאני שווה פחות'. זאת אומרת שיש חיבור בין תחושת ההערכה העצמית שלכם של ספורטאים בתור בני אדם, לבין ההישגים שלהם בתור ספורטאים. ברגע שיש את החיבור הזה בין הספורטאי לבנאדם, אני כל הזמן מסתובב בסטרס, כי אם אני יודע שאני עושה טעות ושווה פחות, אז מראש אני אעדיף כבר לא לנסות ולא להעז. אני אמנע, ואז הרבה הורים אומרים לי, 'הילד שלי מפחד, הוא נמנע'. זה הכל יושב על איזשהן אמונות שמגבילות, ואז אנחנו מנסים במהלך התהליך להחליף את האמונות האלו ולבחור באמונות כאלו שיקדמו אותנו".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איך אתה רואה את הקיץ של הנבחרות הצעירות? שחקנים שמקבלים הזדמנויות ראשונות, שחקנים שנופו ברגע האחרון.
"זה מורכב. קודם כל, יש כל מיני ספורטאים שגם יש לי את הזכות לעבוד איתם בנבחרות. זה מתחלק לשתיים: יש את השחקנים שמגיעים כשכל הלחץ עליהם והם מרגישים הלחץ עליהם, יש להם איזשהם ציפיות מהם להוביל את הנבחרת ושאסור שהנבחרת לא תרד או הכל תלוי בהם, ויש את השחקנים המשלימים יותר, שהם גם נלחמים מנטאלית אבל ממקום אחר. אני חושב שזה היה ממש ניכר כמה הלחץ יכול לייצר חוסר שקט אצל ספורטאים צעירים בעיקר. לנסות לעשות דברים מהר, לגרום להכל להצליח. חוסר השקט הזה הרבה פעמים מייצר פעולות פחות טובות, וראו את זה בקיץ, כי יש שחקנים סופר מוכשרים, ואני בטוח שהם יצליחו בבוגרים ויפרצו.
"אבל בגדול אני חושב שהיה קיץ מדהים לשחקנים האלה, הם משתפשפים, חווים את הרמה הכי גבוהה באירופה, וזה מדהים, כי זאת הדרך בסוף לקפוץ מדרגה, גם מנטאלית. לשים את עצמך במקומות שפחות נוח לך בהם, כי אותם שחקנים שהם בנבחרת עכשיו השחקנים הכי טובים בארץ פתאום באים לאליפות ולא תמיד הם השחקנים הכי טובים באליפות, ויש שחקנים חזקים יותר, גבוהים יותר או אתלטים יותר, וזה גורם להם רגע להסתכל, כמו ההודעות שהרבה שחקנים שלחו לי – 'בוא'נה, הרמה מטורפת באירופה. זה רק נותן לי מוטיבציה', 'וואו, איזה סטייל, איזה יכולות, איזה גודל', אז אני חושב שבסוף הדבר הכי טוב בכל האליפויות האלו בגילאים הצעירים זה שזה פותח לשחקנים האלה את העיניים ולהבין שאין להם תקרה. זאת אומרת שאם בארץ הם מרגישים שהם מובילים ומנהיגים, אז לא, יש עוד. כמו הסיפור של דני (אבדיה) שיצא והפך להיות מפלצת מטורפת".
Israel U18 National Team – Photo Credit: Yehuda Halickman
כמאמן מנטאלי, איך אתה רואה את הלחץ שיש על שחקני נבחרת ישראל לתת יורובאסקט טוב, במיוחד בתקופה הזאת? או במילים אחרות, לעלות מהבית המוקדם.
"בגדול, הם בלחץ, לאו דווקא שלילי. לחץ יכול להיות גם דבר מאוד חיובי. יצא לי לראות גם אימון שלהם, הם בדריכות מטורפת, השחקנים ממש כמו טייסי קרב, אני רואה את רמת הריכוז שלהם ואת רמת המחויבות שלהם. הם ממש-ממש מוכנים, זה ממש ככה מרגיש שהם מוכנים מבחינה מנטאלית, הם דרוכים ומוכנים. אני חייב לציין שאני באופן אישי מאוד מתחבר למנטאליות של דני. אני גם הייתי כזה כל החיים, כמובן הלוואי שהיה לי רבע מהיכולות של דני אז אולי גם הייתי מגיע לרמות האלו (צוחק), אבל מבחינה מנטאלית הוא מייצר לחץ לנבחרת כי הוא אומר, 'אני רוצה לזכות באליפות, ואני מאמין שאנחנו מספיק טובים לזכות ולהגיע הרבה יותר גבוה ממה שחושבים'. זה שם הרבה לחץ על הנבחרת, אבל אני חושב שהמנטאליות הזאת יכולה להוציא מהנבחרת עוד, לגרום לה להאמין ולחלום בגדול שהכל אפשרי, ואני ממש מאמין שהם לוקחים את הלחץ הזה למקום חיובי, כי הרבה שחקנים מגיעים במקום מאוד בשל בקריירה שלהם עם איזשהו רוגע וביטחון שהם לא עכשיו צריכים להוכיח ולא נלחמים על הקריירה שלהם, הם כבר במקום טוב, עושים ועשו דברים, ואני חושב שהשקט הזה והשילוב והסגנון המנטאלי שדני וים (מדר) מביאים לנבחרת יכול להוציא ממנה דברים מטורפים. בוא נראה".
ספר איזה תגובות מרגשות במיוחד קיבלת על העבודה
"אני כל יום מקבל תגובות שמרגשות אותי, באמת, אני לא יכול להסביר כמה זה מרגש אותי. אפילו ילד שאומר לי, 'אלון, היום הגעתי לאימון והרגשתי ביטחון', זה אולי דבר קטן, אבל זה שינוי משמעותי בשביל אותו ילד שמשקיע כל החיים שלו. היו סיפורים כאלה של שחקנים שהגיעו וכמעט פרשו, מנטאלית כבר לא היה להם כיף והם לא נהנו, והיום הם כבר משחקים ברמה הגבוהה, בליגת העל ובליגה הלאומית, כי הדרך יכולה להיות מאוד קשה לפעמים אם אין לך את הכלים הנכונים. איזשהו סיפור שנורא ריגש אותי היה ילד שעבר חרם בקבוצה ובבית הספר, והוא לא רצה ללכת יותר. במשך כמה חודשים הוא ישב בבית ולא הלך לבית הספר ולקבוצה. הוא נתן בי המון אמון וזה ממש ריגש אותי, והצלחנו לייצר איזשהו תהליך שהוא אחרי זה חזר לקבוצה והפך להיות שחקן מוביל, חזר לבית הספר והשתלב חברתית, וזה מבחינתי היה 'Life Saver'. הוא הציל את עצמו, אני לא עשיתי שום דבר, רק הייתי שם לידו, וזה היה מבחינתי סופר משמעותי, לראות ילד שיושב בבית ואז הוא רגע חוזר חזרה לחיים ובגדול בזכות כלים מנטאליים מאוד פרקטיים. זה היה ממש יפה לראות".
Deni Avdija and Yam Madar – Photo credit: Yehuda Halickman
מה דעתך על הכדורסל הישראלי כיום?
"דעתי היא שכל יום ושנה הרמה של השחקנים והקבוצות עולה, הכסף שנכנס זה פשוט מדהים בעיניי. קצת קשה כי אין הרבה מקומות עבודה, אם אנחנו לוקחים קבוצה שיש בה 12 שחקנים ומתוכם בערך שישה-שבעה אמריקאים ועוד שחקן אחד צעיר או שניים אפילו זה מייצר לך שלושה-ארבעה שחקנים בכירים בקבוצה, אתה עומד על 40-50 שחקנים בליגת העל, וזה קשה. התחרות היא מטורפת, אז זה קצת מבאס אותי, אני לא אשקר, אני כן הייתי רוצה שיפתחו את הליגה ושיהיו קצת יותר מקומות לשחקנים, אבל אני ממש רואה איך השחקנים עובדים קשה ומנסים להגשים את החלום שלהם, אני רואה את רמת המודעות, אני עובד גם עם ארגונים ומועדוני ספורט שעבדתי בעבר, אז אני רואה, בתי הספר לכדורסל מגילאים צעירים גדלים, זאת אומרת שאם הם התחילו ב-200-300-400 כבר היום יש מועדונים פה במרכז שעומדים על 2000 ו-2500 ילד. ילדים מתחילים להתחבר יותר ויותר, אוהבים את זה ושואפים להגיע לרמות הגבוהות. בגלל זה אני אומר, הלוואי שאיכשהו ימצאו דרך לייצר עוד מקומות עבודה לשחקנים האלה".
מה החלום הכי גדול שלך?
"קודם כל, יש לי הרבה חלומות, אבל היום אני נמצא בשלב שפגשתי באזור האלף ילדים פלוס-מינוס שעברתי איתם תהליך ליווי מנטאלי, אז החלום שלי זה שאם נגיד יש 150,000-200,000 ספורטאים במדינת ישראל בערך, אז להגיע לכל ילד. זה החלום שלי, להגיע למצב שהצלחתי להשפיע ולגעת בכל ילד בכל דרך שהיא, אני לא יודע איך, לתת לכל ילד את הכלים המנטאליים כדי שהוא יוכל פשוט לעוף על החיים שלו, ליהנות, לממש את עצמו, לשים את עצמו במקום שהוא באמת מאמין שהוא יכול להגיע, ולתת לו תקווה. תהליך מנטאלי זה תהליך שנותן תקווה, אז להגיע לכמה שיותר ילדים, זה החלום שלי".
יש עוד משהו שתרצה להוסיף?
"אני אגיד שאני מאוד מצפה למה שהולך להגיע בקיץ הזה עכשיו עם אליפות אירופה והנבחרת, יש לי שם גם הרבה חברים, גם שחקנים ששיחקתי איתם וגם שאני מאוד אוהב אותם ובקשר טוב איתם. אני מאוד מצפה לראות איך הנבחרת תגיב ותפעל דווקא ברגעי המשבר וברגעים הקשים, כי היכולת המנטאלית תמיד תימדד לא כשהכל הולך חלק אלא כשהכל הולך קשה והפוך. אני סקרן מאוד, כי יש לי מין תחושה שהולך להיות קיץ מיוחד. אני מקווה שאני צודק".
Roman Sorkin, Yam Madar and Deni Avdija – Photo Credit: FIBA
בשיתוף אלון ספיר
אלון ספיר, שכיהן כקפטן גליל עליון בעבר, משמש כיום כמאמן מנטלי לספורטאים ועוזר להם להפוך את הלחץ מאויב מפחיד שמשתק אותם — לחבר הכי טוב שדוחף אותם על המגרש ובחיים בעזרת התוכנית שפיתח ״לחץ כחבר״.
0 תגובות