כשהכדורסל הישראלי מתקרב לתאריך שבו הוא חוזר לפעילות אחרי הפגרה הכפויה שהייתה עקב משבר הקורונה, ערכנו ראיון מיוחד עם הפורוורד החדש של הפועל באר שבע מוחמד אבו ערישה (22, 2.01 מטר), שחתם לעונה וחצי בקבוצה. אבו ערישה הצטרף לבאר שבע בזכות חוקי ההעברות החדשים, שאפשרו לקבוצות ליגת העל להתחזק בשחקנים חדשים בעקבות העובדה שלא כל השחקנים ששיחקו בישראל לפני משבר הקורונה יכלו לשוב לשחק. אבו ערישה, שגדל במועצה המקומית הערבית-ישראלית פוריידיס הממוקמת במחוז חיפה, חזר לארץ אחרי 5 שנים בארצות הברית, והוא צפוי להיכנס באופן מושלם לתמהיל החברתי האיכותי שיצר המאמן רמי הדר בבירת הנגב. לאורך הראיון השחקן נוהג להדגיש את המשמעות המיוחדת של אימו דליה בקריירת הכדורסל שלו.

עד כמה אתה מתרגש לערוך בכורה בליגת העל?
“זה מאוד מרגש. גדלתי פה, תמיד הסתכלתי על ליגת העל ותמיד ראיתי משחקים והלכתי למשחקים, עקבתי אחרי השחקנים והקבוצות. פתאום, אחרי תהליך ארוך בארה”ב, אני מתרגש לחזור לארץ ולשחק בליגת העל. הרגשה כיפית, מתרגש ושמח מאוד”.

מה הביא להחלטה שלך לחזור לארץ?
“קודם כל זה בית בשבילי. יכולתי להישאר בארה”ב או ללכת לאירופה אבל ישר כשסיימתי אמרתי שאני רוצה לחזור לארץ. קיבלתי כאן הרבה דברים והתקדמתי מאוד וכשהלכתי לארה”ב זה הגיע מכאן, אז אני מאוד רוצה לשחק בליגה, לחוות את הליגה וגם להיות קרוב לבית, לאימא ולמשפחה. 5 שנים לא הייתי באמת לידם, ואני ילד של אימא שבבית כל הזמן עם האחים אז זה מאוד כיף. אימא שלי לא ראתה אותי משחק 5 שנים, ואימא לא פספסה משחק אחד מכיתה ד’ מקטסל ב’, לא משנה לאן נסעתי, אם זה לצפון, לדרום, לוינגייט ולנבחרות, היא באה כשהייתי בחו”ל אז היא לא פספסה משחק אחד. עכשיו פתאום לראות אותה פה לידי מסתכלת עליי ורואה אותי מקרוב, בשבילי זה מעל הכל. היא הסיבה שאני פה היום. האחים ואבא מאוד השקיעו בי, אבל אימא עם הניסיון שלה בחיים עזרה לי מאוד שאני לא אפול בין הכיסאות ולהיות כל הזמן מרוכז וזהיר ולעשות את הדברים הטובים, להמשיך להתקדם, כל הדברים הקטנים שעזרו לי להמשיך את התהליך שלי בארה”ב כשהיה קשה שם ומאתגר. אימא זה הכל בשבילי, ואני מאוד שמח לחזור לשחק ולהמשיך את הקריירה שלי פה”.

מתי טסת בחזרה לארץ? תספר קצת על איך זה היה בתקופת הקורונה וכמה זמן לקחו הטיסות וכל התהליך.
“חזרתי לארץ בעשירי למאי. לקחתי 3 טיסות כדי להגיע הביתה. שדה התעופה היה ענקי ולא היה שם אף אחד, ובטיסות לא היו שם אנשים כמעט. לא היה ממש קשה, פשוט כולם היו עם מסיכות וכפפות כל הזמן רחוק מאנשים. אני חושב שלקח 20 שעות. זה בדרך כלל פחות, אבל ביטלו כמעט 90 אחוז מהטיסות לאירופה, היו רק 3 טיסות מהמקום שהייתי בו. לא היו שם הרבה אנשים אז זה היה קצת שקט, אבל מצד שני היה קצת מצב נפשי עם כל מה שהולך עם הקורונה. זה היה קצת מוזר כי זה לא איך שרגילים לזה. כשחזרתי לארץ היה לי אפשרות לצאת לבית מלון אבל העדפתי להיות ליד הבית אז עשיתי בידוד וראיתי את המשפחה שלי מהחלון. היה קצת קשה לא לחבק את אימא כמעט שבועיים. מגן דוד אדום באו ובדקו אותי בבית, ואחרי יומיים ראו שהכל היה טוב והייתי בריא והתוצאות שלי היו טובות. יצאתי מהבידוד ולאט-לאט התחלתי להתאמן ועכשיו אני פה ומתאמן עם באר שבע”.

איך הצלחת להעביר את הזמן בכל התקופה מאז שהתפרצה הקורונה?
“הייתי במכללה, ואז החליטו שסוגרים את כל הלימודים ואת כל המכללות בארה”ב. למזלי יש לי חבר מאוד טוב שהכרתי בשנה הראשונה, ואני הולך אליו לבית שלו בכל חג או בכל הפסקה שיש לנו, זה שעה וחצי נסיעה מהמכללה שלי. למזלי הוא התקשר אליי מהמכללה שלו ואמר לי שההורים שלו מבקשים שאבוא. הלכתי אליו והייתי אצלו בבית, יש לו אולם, סל בחוץ וחדר כושר והייתי שם כמעט חודש וחצי, אז זאת הייתה תקופה מאוד כיפית ואני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היה לי חבר שם שבאמת דאג שאני ארגיש כמו בבית, אז זאת באמת משפחה מדהימה. זה גם עזר למשפחה שלי שידעו שאני מרגיש טוב ונמצא בידיים טובות ורחוק מהקורונה. טסתי משם לארץ”.

צפית ב”הריקוד האחרון” על מייקל ג’ורדן? נהנית מהצפייה?
“כן. היה הרבה יותר מדי מה ללמוד. אף אחד מהדור שלי לא ראה את מייקל ג’ורדן. זה היה מדהים לראות אותו מקרוב ואיך הוא התנהל, וזאת הסיבה שהוא בטופ 2 כי בשבילי לברון הוא הכי גדול. הוא שם וצריך מאוד לכבד אותו ואת כל ההחלטות שהוא לקח כשפרש, חזר וכל הדברים שהוא עשה ואת כל השינויים. הוא גם לא מבקש מהשחקנים לעשות משהו שהוא לא באמת עשה שזה משהו מאוד נאה שמראה על איזה בנאדם הוא, שהוא מסתכל על עצמו ורוצה לשפר את עצמו. הוא היה שחקן קשוח, היה לו הכל וגם בקולג’ הוא הלך בשנה השלישית לאן.בי.איי, ולפני זה בתיכון הוא היה בהתחלה בג’ייבי שזאת הקבוצה הפחות טובה, הוא המשיך לעבוד ולא שם על אף אחד. ברור שהיה לו משפחה תומכת. זה מה שצריך, לא להסתכל על אף אחד אלא להתרכז בעצמי ולעשות את הדברים שלי, לא להסתכל על אף אחד ולראות איך אני מתקדם עם עצמי, עם המאמן שלי ועם הקבוצה שלי, להתקדם כל יום ולהיות שחקן יותר טוב מאתמול, ופשוט ללמוד מטעויות, וזה מה שלמדתי, פשוט להתקדם כל הזמן, להיות חיובי וליהנות מהמשחק פשוט”.

אבו ערישה התחיל לשחק כדורסל בגיל צעיר בזכרון יעקב, שם התחבר במיוחד למאמן ברק וינריב. השחקן מספר שהמאמן “השקיע בי מאוד מכיתה ד’ עד ח’ ופשוט עשה הכל בשבילי”. מאמנים נוספים שהשפיעו במיוחד על השחקן בהמשך היו רועי לזר (“עזר לי מאוד בנתניה בשנה ששיחקתי שם”) וארז דגן שאימן אותו במשך 3 שנים באקדמיה בוינגייט (“תמיד קידם אותי ונתן לי כל מה שאני צריך כדי לשפר את המשחק שלי”).

איך התחלת לשחק כדורסל?
“התחלתי בכדורגל עד כיתה ד’, כשסיימתי את בית הספר הלכתי עם החברים מ14:00 עד 20:00 או 21:00 בערב במגרשים. אחים שלי הצטרפו לכדורסל בכיתה ז’, הם שיחקו כדורסל בזכרון יעקב. אח שלי שיחק במועדון שלו, הוא גם ביקש שאני אלך בהתחלה אבל לא כל כך רציתי כי בחיים לא נגעתי בכדור כדורסל, ואז הוא הגיע אליי עוד פעם וביקש שאני אבוא אז הלכתי לשם. היה לי מאוד כיף מההתחלה והייתי במגרשים כל הזמן בכיתה ד’, היו כל מיני דברים קטנים שכל ילד קטן היה מתאהב במשחק בגלל דברים כאלה. היה לי מאוד כיף ופגשתי חברים חדשים, לא כל כך דיברתי עברית בהתחלה אז היה לי מאוד קשה אבל אימא שלי הייתה איתי בכל אימון ובכל משחק ועזרה לי. היינו טובים מאוד וזה היה לי מאוד כיף. נשארתי שם ובכיתה ה’ שיחקתי ב2 קבוצות, התאמנתי כל הזמן באימונים אישיים והייתי שם במשחקים, הייתי הולך לשם מהשעה 14:00 עד לשעה 21:00 בכל יום. אחים שלי התאמנו שם באותם ימים אז הייתי איתם באימונים שלהם ובמשחקים שלהם. אז זה היה מאוד כיף לצאת מהבית ומהמקום שגדלתי בו, לראות אנשים חדשים ושונים ושפה אחרת, כדורסל וכל הדברים האלה. זה היה מאוד-מאוד כיף”.

מי היה מודל לחיקוי עבורך?
“קווין דוראנט. תמיד הסתכלתי על המשחקים שלו ופשוט איך הוא משחק ואיך הוא רואה הכל. כל צעד שהוא עשה. עכשיו אני אוהב את לברון ג’יימס ואת איך שהוא התנהל בכל הקריירה שלו, מה הוא עושה מחוץ למגרש ואיך הוא עוזר לאנשים. זה גם חשוב לפני הכדורסל כי כולם מסתכלים עליו ועל איך הוא משפיע על אנשים. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו. זאת ליגה גדולה וכל הזמן הסתכלתי על קווין דוראנט”.

אחרי השנים בזכרון יעקב אבו ערישה עבר למחלקת הנוער של עירוני נתניה, כשלאחר מכן כבר שיחק באקדמיה של איגוד הכדורסל בוינגייט. ב2013 הוביל את נבחרת הקדטים (עד גיל 16) למקום התשיעי באליפות אירופה דרג ב’ שנערכה בבוסניה כשקלע 9.9 נקודות ומסר 4.1 ריבאונדים למשחק. ב2014 הגיע אבו ערישה למקום השישי באליפות אירופה דרג ב’ עם נבחרת הנוער (עד גיל 18), כשהיה השחקן הצעיר ביותר בנבחרת הישראלית בטורניר שהתקיים בגרמניה.

אבו ערישה מספר על התקופה בנתניה ובאקדמיית וינגייט:
“שיחקתי בנתניה שנה אחת, וזאת הייתה תחנה קצרה מאוד במשך כמה חודשים עד שנה אחת ולקחתי אליפות בכיתה ט’. הלכתי לוינגייט, ווהיה מאוד כיף לחיות עם הספורטאים והשחקנים כמעט הכי טובים בארץ. הלכתי לנבחרת הקדטים ושנה לפני כן שיחקתי במכביה (ב2013) והייתה חוויה מיוחדת, אני מאוד שמח שהייתי חלק מזה. בכיתה י”א גם שיחקתי בוינגייט והייתי יותר טוב בכדורסל ובמשחקים, הייתי עם נבחרת הנוער השחקן הכי צעיר שם (ב2014) ואז חזרתי לוינגייט בכיתה י”ב לעוד שנה מאוד טובה”.

ב2015 אבו ערישה זכה לשחק במחנה בו היו אמורים לקחת חלק 100 שחקנים בעלי פוטנציאל אן.בי.איי בארה”ב, כשהוא מרשים ומסיים במקום החמישי בתחרות הקליעות:
“הייתה חוויה מאוד מעניינת להיות שם עם שחקנים מאוד טובים שרובם עכשיו באן.בי.איי ומשחקים כמו מו במבה (שחקן אורלנדו מג’יק), באם אדבאיו (כוכב מיאמי היט) ומיילס ברידג’ס (שחקן שארלוט הורנטס), אז זה היה מאוד כיף פתאום ללכת ולהתאמן עם השחקנים הכי טובים בארה”ב, היו כמה שחקנים מאירופה והרמה הייתה מאוד גבוהה. היו שם מאמני אן.בי.איי ושחקני אן.בי.איי בעבר, אז בכל שנייה שהייתי שם למדתי משהו מאנשים וממאמנים והיה מאוד כיף. טסתי לשם עם אימא והייתה חוויה מאוד כיפית”.

השחקן היה חלק מנבחרת הנוער שהצליחה לחזור לדרג א’ בקיץ 2015 אחרי שסיימה במקום השני באליפות אירופה דרג ב’ שנערכה באוסטריה, כשבגמר היא הפסידה 73:72 לשבדיה. אבו ערישה העמיד ממוצעים של 3.7 נקודות ו1.9 ריבאונדים למשחק.”הגענו למקום השני עם נבחרת הנוער עם טי ג’יי ליף, תמיר בלאט וכל השחקנים האלה, הייתי חלק מאוד גדול מזה והיינו נבחרת מאוד יציבה ומאוד טובה, כולם השפיעו על המשחק, כל פעם שניצחנו כולם באמת השתתפו. הייתה חוויה מיוחדת, אבל הייתה חוויה מאוד מתסכלת כשהפסדנו בזריקה האחרונה במשחק מהשלוש בגמר”.

אבו ערישה זכה לשחק בטורניר לצד תמיר בלאט (כיום כוכב הפועל ירושלים), יובל זוסמן (שחקן מכבי תל אביב) וטי ג’יי ליף, שכיום משחק באינדיאנה פייסרס מהאן.בי.איי אחרי שנבחר במקום ה18 בדראפט ב2017. אבו ערישה דיבר על ההתקדמות של בלאט וזוסמן: “זוסמן זה כמו אח בשבילי. גדלתי איתו בוינגייט והמשפחה שלי בקשר מאוד טוב עם המשפחה שלו. הוא בן אדם מדהים, הוא אח שלי והוא שחקן עם ידיים ארוכות מאוד, יש לו רגש מיוחד למשחק, הוא שחקן שמשתפר בכל יום ואני חושב שהוא עשה עונה טובה במכבי, הוא הולך להתקדם מאוד והולך לשחק ברמה הכי גבוהה אם הוא ימשיך להתקדם ככה. מאוד כיף לראות אותו, היה לי מאוד כיף לשחק איתו, הוא עושה דברים טובים בהגנה ובהתקפה. תמיר הוא אח ובן אדם צנוע מאוד ועברנו הרבה דברים מדהימים ביחד גם באקדמיה וגם בנבחרות ושמח בשבילו שהוא מתקדם. נכון שהוא לא הכי גבוה בעמדה שלו אבל הוא מבין את המשחק ועם איי קיו ברמה גבוהה מאוד ופשוט כיף לראות אותו משחק”.

אבו ערישה גם סיפר על כך שהוא שומר על קשר עם ליף: “אני מדבר איתו קצת פה ושם. אני הייתי במרחק של 3 שעות ממנו, רציתי באמת לנסוע פעם אחת לאינדיאנה אבל היה לי שבוע עמוס. הוא עמוס בכדורסל ובמשחקים שלו אבל היה כיף איתו ועשינו משהו מיוחד ביחד בנבחרת”.

אבו ערישה יצא לשנת הכנה בארה”ב כששיחק בפריפ סקול, ולאחר מכן קיבל הצעות ממכללות כשבסוף בחר לחתום בג’קסונוויל סטייט מדיוויז’ן 1: “הלכתי לארה”ב לפריפ סקול (Prep School) לשנת הכנה כדי לעבור את המבחנים שם וללמוד את המשחק שלהם, שיחקתי שנה אחת שם ואז הלכתי לג’קסונוויל סטייט מדיוויז’ן 1”.

התקופה בג’קסונוויל לא הייתה פשוטה. אבו ערישה נפצע בשנה הראשונה, ובשנה השנייה בקושי שיחק. “הייתי חייב להפסיק לשחק באמצע נובמבר 2016 עד אוקטובר 2017 בגלל פציעה, התחלנו תהליך עם זריקות, היו כל מיני זריקות שהייתי צריך לקחת בבית החולים. כל התהליך היה מאוד מתסכל בהתחלה כי תכננתי לשחק ורציתי להתקדם. הייתי שם בן 18 רחוק מאוד מהמשפחה. יש לי משפחה מאוד תומכת והם עוזרים לי בהכל, הם עזרו לי לעבור את התקופה הקשה הזאת, ושיחקתי פה ושם (בשנה השנייה) והיה לי מאוד קשה פיזית כי ישבתי בחוץ הרבה מאוד זמן. היו שם שחקנים מקצוענים מהיורוליג, מהג’י לי ומכל מיני ליגות באירופה אז שיחקתי מול שחקנים ברמה גבוהה מאוד”.

אבו ערישה עמד בפני החלטה חשובה, וכדי לא להתייבש בג’קסונוויל וגם לא לעבור לקבוצה אחרת בדיוויז’ן 1, מה שהיה משאיר אותו שנה מחוץ לפרקט עקב חוקי המכללות, בחר השחקן לחתום בקנטאקי ווסליאן מדיוויז’ן 2. אבו ערישה העמיד בעונתו הראשונה בקבוצה ממוצעים מרשימים של 11.6 נקודות, 7.7 ריבאונדים ו2.6 אסיסטים, כשבעונה הנוכחית העמיד ממוצעים של 5.2 נקודות, 4 ריבאונדים ו1.2 אסיסטים.

השחקן סיפר על החוויה המתקנת בקנטאקי:
“אחרי השנה השנייה ששיחקתי בה קצת והיה לי קשה מאוד לחזור ירדתי לדיוויז’ן 2 כי לקבוצה אחרת בדיוויז’ן 1 לא יכולתי ללכת כי הייתי צריך לשבת שנה אחת בחוץ לפי החוקים, וכבר ישבתי שנה וחצי בחוץ אז הייתי חייב לשחק באמת. עברתי לקנטאקי ווסליאן (Kentucky Wesleyan) שזה מקום מאוד מכובד ברמה גבוהה מאוד. הלך לי טוב, ההתחלה הייתה קשה שם כי הרבה זמן לא שיחקתי ואז הכל השתחרר לי והתחלתי לחזור לעצמי קצת. שיחקתי שם שנתיים, סיימתי תואר שם וזה היה מקום מאוד טוב עם אנשים מאוד טובים. בחיים לא חשבתי שאני אסיים תואר באמת עם אנגלית מאוד טובה עכשיו, סיימתי תואר בניהול ספורט. למדתי והיה לי מאוד כיף, היו דברים שאני אקח שם לכל החיים והייתה שם חוויה מאוד טובה אחרי שלא קרה מה שתכננתי בשנתיים הראשונות, אז אני שמח מאוד שעשיתי את הצעד הזה שהלכתי לשם”.

אבו ערישה סיכם את התקופה הארוכה שהעביר בארה”ב:
“למדתי 5 שנים בארה”ב וזה היה מאוד מאתגר ומאוד עזר לי מבחינה אישית כשחקן, כבנאדם וכדמות, למדתי מהרבה אנשים דברים שיעזרו לי מאוד בחיים שאחרי הכדורסל, להיות מרוכז כל הזמן עם המטרה ולהיות חיובי כל הזמן גם כקשה וגם כשאני לבד. איך להתנהל עם אנשים קצת שונים שלא גדלתי איתם וכל הדברים הקטנים האלה שבאמת יכולים לעשות הבדל. אני שמח מאוד שהכל עבר חלק מהבחינה הזאת, היו לי חברים והיה כיף”.

כעת יערוך אבו ערישה בכורה בליגת העל בקבוצה של רמי הדר, שהיה בעברו מאמן מכבי תל אביב וידוע באימונים הלא פשוטים שהוא עורך. באר שבע צירפה שחקנים רבים לסגל, ואבו ערישה ינסה לעזור לה להתרחק מהתחתית ולהגיע לפלייאוף.

אתה מגיע לאתגר גדול בבאר שבע. אתה מתרגש לקראת העבודה עם רמי הדר? האם שמעת על האימונים שלו?
“כן, אני תמיד שמעתי ואני גם מכיר אותו הרבה שנים מהליגה ופה ושם. רמי מאמן מאוד טוב ואני שמח להיות חלק מהקבוצה שלו וחלק מבאר שבע, אני רק שומע דברים טובים על המועדון הזה, על המאמן ועל הצוות של המאמנים, אחרי האימון הראשון היה לי אימון אישי והייתי עם 7 השחקנים הזרים וראיתי אותם, אני פשוט מתרגש כי זאת שנה ראשונה שלי פה בליגה. אני צריך להיות מרוכז, להיות שחקן טוב ולהתאמן”.

השחקן הערבי-ישראלי הראשון שזומן לנבחרת ישראל הבוגרת הוא כארם משעור, שכמו אבו ערישה שיחק במכללות בארה”ב בצעירותו. משעור הגיע בהמשך הקריירה גם למכבי תל אביב, וכיום משחק בהפועל תל אביב.

איך הקשר שלך עם כארם משעור?
“דיברתי איתו כמה פעמים אבל אימא דיברה איתו יותר ממני והיא מכירה אותו יותר. אני גם מתכנן לדבר איתו בקרוב כי אנחנו נהיה באותה הליגה. הוא שחקן מאוד טוב ואפשר ללמוד ממנו הרבה”.

מהם התכונות הבולטות במשחק שלך?
“אני אוהב לקלוע שלשות, אני מוסר ואני לא לוקח סתם זריקות. הפוסט-אפ שלי התקדם מאוד עכשיו, האחד-על-אחד התקדם מאוד, אני צריך להמשיך להתקדם גם בהגנה וגם בהתקפה וכל דבר קטן צריך לקדם אותי ולא להיות שחקן של מצב אחד. כל דבר שאפשר ללמוד מטעויות צריך לקחת וצריך להיות פשוט שחקן כדורסל ולהתקדם וללמוד”.

באיזה סוג כדורסל אתה הכי אוהב לצפות?
“אני אוהב את היורוליג עכשיו, יש 5 שחקנים טובים בכל צד במשחק אחד. אני אוהב את האן.בי.איי, אני אוהב את הפלייאוף שבאמת נהיה תחרותי מאוד, זה משחק שונה לגמרי והרבה יכולת אישית ואחד-על-אחד. לא הייתי שם במשחקי אן.בי.איי אבל זה מאוד כיף לראות שם את הגמרים שזאת חוויה אחרת והמשחק הכי קשה. יש דאנקים, חסימות ומהלכים גדולים של השחקנים הגדולים באמת, שם הם באמת מתגלים”.

לסיום, מהם החלומות הגדולים ביותר שלך בקריירה?
“לעבוד כל יום ולהתקדם בכל יום. אם אני שומר על עצמי, נשאר חיובי ולא מוותר אני חושב שהשמיים הם הגבול ואני יכול להגיע לכל מקום, ככה אני כל הזמן אומר לעצמי. אם אני עושה נכון את כל הדברים הקטנים אני חושב שאני יכול להגיע רחוק מאוד”.