‏

שלוש שנים עברו מאז שתמיר בלאט לבש בפעם האחרונה את מדי נבחרת ישראל. שלוש שנים של נתק, שתיקות, פציעות מתוזמנות מדי ותחושה שחלום המדים הלאומיים הפך לפרק סגור.

אבל עכשיו, כשהנבחרת שוב מתמודדת עם חוסר עמוק בעמדת הרכז, שמו של בלאט חוזר שוב לכותרות. והשאלה הפעם איננה רק מקצועית – אלא גם רגשית, אנושית.

האם הגיע הזמן להחזיר אותו, והאם בכלל אפשר לחזור אחורה באמת?

הסדק שהתחיל ממשפט אחד

זה התחיל באותו ראיון של המאמן אריאל בית־הלחמי.
“ים מדר הוא הרכז הראשון של הנבחרת.”

משפט קצר, חד, אולי אפילו תמים, אבל אחד כזה שגרם לגלים גדולים.

עבור תמיר בלאט, זה לא היה רק מסר מקצועי, זו הייתה אמירה על מקומו, על מעמדו, אולי אפילו על ערכו.

מאותו רגע, היחסים בין הצדדים השתנו.

בכל פעם שבלאט הוזמן לנבחרת צצו כאבים. פעם זה היה הגב, פעם הברך, תמיד “פציעה” קטנה או גדולה שגרמה לו להיעדר.

על פני השטח – ספורטאי שמתמודד עם עומס.

מאחורי הקלעים – שחקן שלא מצא שוב את החיבור למאמן, לנבחרת, אולי גם לעצמו.

הפצע שנחשף בפולין

היורובאסקט האחרון בפולין היה מראה כואבת למציאות הזו.

רועי הובר נדחק לשוליים, נועם יעקב נופה מהסגל, וים מדר נאלץ להחזיק את עמדת הרכז כמעט לבדו כשהוא בעצמו לא כשיר לגמרי.

הנבחרת נראתה חסרת כיוון, מבולבלת, מאבדת יתרונות ברגעים מכריעים.

היעדר רכז נוסף הורגש בכל דקה.

זה היה אחד מאותם רגעים שבהם אתה מבין כמה חשוב מה שאין לך – ובמקרה הזה, מה שאין לך זה תמיר בלאט.

השיחה הראשונה – והמבוי הסתום

כשים מדר נפצע שוב לאחרונה, בית־הלחמי ונציגיו הבינו שאין ברירה: הנבחרת חייבת חיזוק נוסף בעמדת הרכז.
והנה הם נפגשו לראשונה מאז אותו הנתק לשיחה שאולי דרכה יצליחו להחזיר את בלאט להרכב הנבחרת, אבל זה לא הלך חלק.

בלאט, שחש פגוע מהעבר, לא רצה לנהל את העניינים ישירות מול המאמן. הוא ביקש לערב את משפחתו, כפי שהיה רגיל לאורך הקריירה, כדי לוודא שהכול מתנהל באופן מסודר וברור.

בית־הלחמי סירב. מבחינתו, יחסים מקצועיים צריכים להיות בין שחקן למאמן בלבד.

השיחה הסתיימה במבוי סתום.

שני הצדדים עמדו על שלהם – בלי פיצוץ, אבל גם בלי פיוס.

רק כעבור כמה ימים, כשהמצב הפך דחוף יותר, הגיעה שיחה נוספת.

השיחה השנייה הייתה אחרת: שקטה, ישירה, בלי מתווכים. הם דיברו על כדורסל, על אחריות, על נבחרת שזקוקה לשניהם.

זה לא היה פיוס דרמטי, אבל זו הייתה התחלה, הבעיה נפתרה.

וים מדר?

אי אפשר לדבר על חזרתו של תמיר בלאט לנבחרת מבלי להזכיר את ים מדר.

השניים, שבעבר חלקו חדרי הלבשה והובילו יחד את הנבחרת, התרחקו בשנים האחרונות.

לא מדובר בעוינות גלויה, אלא יותר בריחוק מקצועי – שני רכזים שנאבקים על אותה עמדה, על אותה הנהגה, על אותו תפקיד מרכזי.

כעת, כשהם עשויים למצוא את עצמם שוב באותו סגל, עולה השאלה: האם יוכלו לשתף פעולה באמת?

מקורבים לשניהם אומרים שהיחסים היום “ענייניים” – לא קרובים, אבל גם לא קרים.

מדר מצידו מבין את החשיבות של עומק בעמדה, במיוחד כשהוא עצמו מתמודד עם בעיות בריאות חוזרות.

ובלאט? הוא מבין שאין דרך חזרה לנבחרת מבלי לדעת לעבוד לצד מדר, לא במקומו – אלא איתו.

בעמדה הכי רגישה – אין מקום לאגו

עם מדר המתאושש, הובר שממשיך לספק יציבות, והיעדרם של דני אבדיה ובן שרף שמכביד עוד יותר על המשחק ההתקפי – הנבחרת חייבת סדר, שליטה, יד על הדופק.

וזה בדיוק מה שתמיר בלאט יודע לעשות.

הוא אולי לא המהיר ביותר או הפיזי ביותר, אבל הוא קורא משחק ברמות שלא רואים הרבה כאן.

הוא יודע מתי להאט, מתי להאיץ, ומתי פשוט להחזיר ביטחון לקבוצה שאיבדה אותו, מוסר בחסד, אשף בעמדתו בעיקר במדי הנבחרת.

אז האם מגיע לו?

כמו רוב הדברים בכדורסל – גם כאן, התשובה מורכבת.
קשה להתעלם מהעבר. שלוש שנים של היעדרות, אי־הבנות, תחושת ניכור. נבחרת לא יכולה להיבנות על שחקנים שבוחרים מתי להגיע ומתי לא.

אבל מצד שני – יש רגעים שבהם צריך להסתכל קדימה.
בלאט כנראה חוזר בוגר יותר, רגוע יותר, ובעיקר – מודע לאחריות שמגיעה עם הסמל על החזה.

אם הוא באמת מוכן לשים את האגו בצד ולהיות
חלק מהנבחרת, לא מעליה – אולי דווקא עכשיו זה הזמן שלו.

החזרה של תמיר בלאט לנבחרת היא לא רק סיפור על שחקן שמוזמן מחדש – אלא על מערכת יחסים שמנסה להירפא.

בית־הלחמי ובלאט יצטרכו לעבור עוד דרך ארוכה לשיקום היחסים ביניהם, נותר רק לראות אם זה באמת יחזיק, והאם הוא, יחד עם מדר, יוכלו להפוך את העמדה הכי רגישה במגרש לנקודת החוזקה של הנבחרת.

אולי, בסוף, זו לא שאלה של “מגיע או לא מגיע"
 אלא של האם הפעם כולם באמת רוצים את אותו הדבר.

‏