בן אייזנהארט הוא אחד המתאזרחים שבחרו להשתקע בישראל ולחיות כאן את חייהם גם בלי קשר לכדורסל. הסנטר בן ה-32 (2.08 מטרים), שעלה לישראל בקיץ 2014 ושיחק באליצור יבנה, מכבי אשדוד ובהפועל באר שבע שעימה הוא מזוהה, משחק כיום באליצור אשקלון מהליגה הלאומית, וכעת, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, הוא דיבר על הסיטואציה המורכבת בראיון מיוחד לאתר "ספורטס רבי", כשהפודקאסט המלא מצורף כמובן להאזנה.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

על תחילת המלחמה, אמר אייזנהארט: "הייתה לנו ארוחת שבת בערב שלפני במיתר, יישוב קרוב לבאר שבע, עם אשתי סופיה ומשפחתה. שמענו אזעקות בערך בשעה 6:30 בבוקר, אנחנו גרים בדירה שנמצאת מעל בית. הממ"ד שלנו הוא בקומה למטה, ולא הייתי אומר שזה דבר רגיל אבל הייתי כאן מספיק זמן ואתה סוג של נכנס לקצב ואתה אפילו לא צריך לחשוב, אתה שומע את האזעקה ופשוט הולך, יש דברים שאתה צריך לקחת ופשוט ללכת. זה איך שהתחיל בוקר שבת שלנו, וכשאתה מגיע לממ"ד די במהירות אתה לוקח את הטלפון שלך ומסמס למשפחה שלך ולכל מי שמסביבך כדי לוודא שכולם בסדר".

על ההבנה של חומרת המצב: "אפילו אנחנו כאן עדיין מנסים להבין חלק מהדברים וכל העולם ידע דברים בקצב שונה מזה שאנחנו נמצאים בו. יש לנו משפחה מדרגה ראשונה שהם שוטרים במשטרה כאן בדרום, אז הם היו מודעים לדברים באופן מיידי. בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית היינו מודעים די במהירות לדברים ששונים מהרגיל. כבר בשלב מוקדם הם אמרו שהכל גרוע יותר ממה שהם אומרים, ואני חושב שאפילו עכשיו הם אומרים שהדברים שהם יודעים הם גרועים מכפי שאנחנו יכולים לדמיין".

על התוכן שמתפרסם ברשתות החברתיות: "בנוגע לסרטונים ולתמונות, יש סוג של מאבק שמתחולל בראשי עם זה, כמובן שזה מופיע בטלגרם ובטוויטר. מצד אחד, התגובה הצפויה היא שאף אחד לא צריך לראות את זה, וזה לא משהו שחובה לצפות בו, אבל זה גם חשוב שאנשים ידעו שאנחנו לא משקרים. זה סוג של טרנד שקרה לא רק עכשיו אלא לאורך זמן, אבל במיוחד עכשיו אני רואה שיש מומחים וחוקרים שאומרים שהם אף פעם לא ראו את התוצאות המיידיות של מה שקורה כאן, זה כל כך קשה עבור אנשים ברשת להבין מה באמת אמיתי, בין אם זה אנשים שמשדרים חדשות או שאנשים פשוט הרבה פעמים צורכים את החדשות שלהם מהרשתות החברתיות, אז זה פותח את הדלת לאדם שקנה את ה'וי' הכחול לדבר מעמדה של סמכות כשיכול להיות שהוא בכלל לא אומר מה באמת קורה".

על ההודעות הרבות שהוא קיבל: "אפילו הרבה אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן יצרו איתי קשר כדי לדבר כי הם יודעים שאני כאן ורצו לבדוק שאני והמשפחה שלי בסדר. אני גם מוצא את זה שאתה מנסה להגיב לכולם אבל זה כבד, ושמעתי את זה גם מההורים שלי, אנשים שהם לא דיברו איתם או שיש להם קשר מאוד דק איתם יצרו איתם קשר כי הם יודעים שיש להם ילד כאן, לאמא שלי יש אח כאן ויש להם משפחה מורחבת כאן. אני גם רוצה לחזור לתמונות –  כששומעים את הנשיא ביידן באוויר מדבר איך שהוא דיבר ורואים שלג'ון קירבי יש בעיה בלהישאר רגוע למרות שיש לו תפקיד ממשלתי הרבה זמן – אני לא חושב שזה מקרי שיש תמונות כאלה ושרואים אנשים בעלי שיעור קומה מתנהגים ככה. הם ראו את זה וזה מפריע להם, והאל יודע שהם ראו דברים בחייהם.

"בנוגע לניסיון של ההורים שלי, זה מצחיק ולא הייתי אומר שזו סגירת מעגל אבל ההיסטוריה סוג של חוזרת על עצמה, כי אמא שלי חיה בישראל במהלך מלחמת יום כיפור, היא רק סיימה את התיכון וגרה בקיבוץ ליד ירושלים, וכמובן שבאותו זמן לא היו טלפונים ודברים כאלה אז להיות בקשר עם המשפחה שלה באמריקה כשכל זה קרה היה מעט דומה לעכשיו".

על כך שהוא היה במספר הלוויות של אנשים שהוא הכיר: "יש דחיפות בנוגע ללהיות כאן במהלך הקונפליקט ובהחלט יש כאן כאב משותף עבור כל האנשים בישראל, בין אם הם מעורבים במה שקורה או לא, וזה דבר אחד שיפה בלהיות כאן – אנחנו מנסים לסחוב את כל זה ביחד. אבל זה משהו אחר כשמדובר במישהו שאתה מכיר ואוהב, ולראות את רמת הכאב הזאת זה רציני וזה רגש אקוטי וכבד. זו הייתה חוויה עוצמתית להיות שם, לחוות ולחלוק את הרגעים האנושיים האלה. דיברתי עם ההורים שלי בדרך חזרה מהלוויה אתמול וניסיתי לחבר את המילים בנוגע להרגשה, ובנוגע להרבה דברים שקורים כאן אני לא בטוח איזה מילים מתאימות. אמרתי להם שכל מה שקרה מאז שבת – חלק מזה מרגיש כמו חלום וחלק מזה מרגיש כמו סיוט, וזה לא מרגיש אמיתי למרות שאתה בהחלט מודע לכך שזה כן אמיתי. זה מרגיש שאתה סוג של נע בתוך חלל שונה, אבל כשאתה הולך להלוויות האלה אתה מרגיש שאתה נמצא בזמן ובחלל שונה לחלוטין, ומה שקורה שם זה נורא בדרכו אבל זה עדיין כל כך שונה ממה שקורה בחוץ. זה די תהומי".

על האחדות במדינה: "דוד שלי חי כאן במשך 40 שנה, הוא גידל משפחה פה והמשיך לחיות כאן דרך הרבה דברים. עדיין יש לו הרבה קשרים עם אנשים בארצות הברית ובסיטואציות כאלה הוא כותב להם מיילים בכל אחד משלושת-ארבעת הימים האחרונים. הוא כותב על הדברים הרעים שקורים אבל הוא גם כתב בסוף אימייל לפני כמה ימים על ארץ ישראל היפה ואיך שעדיין יש רגעים כאלה של המדינה שאתה מאמין בה וכל היופי שיש בזה ובאנשים, אתה מנסה למצוא רגעים כאלה ורואה הרבה רגעים כאלה, שאתה רואה לא רק את האנשים שנקראו למילואים אלא את האנשים שמחפשים דרכים לשרת. זה גורם לך להאמין ויש משהו מיוחד ויפה בזה".

על המתיחות שהייתה בחברה הישראלית לפני פרוץ המלחמה: "כמובן שבחודשים הרבים שקדמו לזה היה כאן אי שקט ואחד הדברים שהכי ייצגו את זה היה שאנשי מילואים אמרו שזה לא סוג הממשלה שהם הסכימו לשרת עבורה, אז אם יקראו להם הם לא יבואו. במקום, ברגע הזה שבו הכי צריכים רואים את המספרים, ויותר אנשים מגיעים ביחס לכמות האנשים שמהם ביקשו להגיע. אני חושב שזה מראה את הבסיס של האחדות והתשוקה כלפי אחרים. ביומיום של זמנים נורמליים בישראל יש הרבה רגעים של נדיבות אנושית אבל יש גם הרבה רגעים שבהם ישראלים יכולים להיות קצת אנוכיים ולעקוף בתור בסופר או מה שזה לא יהיה, אולי לא לשים את הזבל שלהם בתוך הפח, אז אתה סוג של נהיה קצת סקפטי. ואז אתה רואה שלכולם יש קודם כל את התשוקה לשרת ולהקריב אחד עבור השני, וזה משהו שאפשר להיאחז בו".

על התמיכה שלו בשחקנים הזרים שחווים את המלחמה: "הרבה מהחברים שלי לקבוצה לשעבר הם אנשים שאולי לא היו בישראל הרבה זמן אבל הם יצרו קשר כדי לבדוק שאנחנו בסדר, שזה די נפלא. לא הייתי אומר שזה מצחיק, אבל זה מעניין – היה לנו משחק אימון בסוף קדם העונה שלנו, היינו איומים והפסדנו, וכפי ששחקנים עושים בשלב ההרגעה שלנו התלוננו בקבוצות קטנות על המשחק. דיברתי עם אחד החברים שלי לקבוצה, ופתאום חשבתי על זה והסתכלתי עליו כשהיינו שקטים לשנייה, ושאלתי אותו 'האם מישהו בקבוצה הסביר לך איך הממ"ד שלך עובד?' כי הייתי בעבר בקבוצות שהם לא הסבירו את זה לישראלים או לאמריקאים, שאת זה סוג של הבנתי כי אתה לא רוצה לקבל אותם במדינה, לקחת אותם לדירה ולהגיד להם 'דרך אגב, טילים עפים כאן', אבל באותו זמן זה מידע שחשוב שיהיה לך אותו.

"הוא היה כאן עם אשתו והילד שלו שהיה בן שנה, אז הוא אמר שהם כן הראו לו את החדר. גם אמרתי לו שהוא צריך לדאוג לסגור את החלון ואת הדלתות, אבל שהוא גם לא צריך לפחד, אם משהו קרה הממ"ד הוא המקום הבטוח להיות בו. אתה לא צריך להיות מודאג אלא רק לעקוב אחרי הפרוטוקול. גם אמרתי לו שאנחנו יודעים מתי איומים מגיעים ושיש לנו רעיון מתי דברים יקרו, אז אני רק רוצה שזה יהיה במחשבה שלך אבל אין משהו שקורה כרגע, אפילו אל תדאג בנוגע לזה. ארבעה ימים לאחר מכן הוא התקשר אליי מהממ"ד וסוג של צחק, הוא אמר שהוא לא מאמין ושהרגע הייתה לנו את השיחה הזאת, ושהוא שמח שהייתה לנו את השיחה הזאת.

"כמובן שמעבר לרגעים האלה, הם לא מבינים מה קורה ויש הרבה שאלות שצריך לענות עליהן. במקרה שלי מדובר בגברים בוגרים, ועדיין זאת לא סיטואציה שמישהו צריך להיות רגיל אליה ובטח שלא הם. זה אפילו לא בהכרח שיהיו תשובות אלא שיש להם משפחות בארצות הברית ששואלות האם הם בסדר ורואות מה קורה בטלוויזיה, הם סוג של מסתובבים ולא מבינים מה קורה ורק רוצים שיוציאו אותם מפה ויביאו אותם הביתה. זה רגע שזה לא רק עניין לוגיסטי של להגיע לממ"ד אלא גם לבדוק מבחינה רגשית מה קורה איתם".

על כך שיש זרים שעוזבים את הארץ: "אני לא מאשים אף אחד שרוצה לצאת מכאן, זה לא מה שאנשים נרשמו אליו. אני חובב ספורט גדול ובספורט יש בראש את הרעיון הרומנטי שספורטאים יוצרים קשרים חזקים עם הקהילות שלהם ובהרבה מקרים זה כן קורה, אתה רואה הרבה ספורטאים ששיחקו כאן בעבר או שיחקו כאן במשך כמה שנים יוצרים קשר ומביעים את התמיכה שלהם, אבל כרגע אנחנו בשלב מוקדם של העונה בכדורגל ובכדורסל, הם היו מחוץ לבית במשך חודש או שישה שבועות והם אולי לא לגמרי השתקעו כאן ואין להם מערך תמיכה פה. זאת סיטואציה מפחידה".

מה הייתה התגובה שהכי הפתיעה אותו: "היו הרבה אנשים מהמכללות שלא דיברתי איתם הרבה זמן ויצרו קשר, עכשיו אני 10 שנים מחוץ למכללה. זה לא צריך להיות מאמר, תרומה, תמיכה עצומה או אמירה פוליטית, זה יכול רק להיות 'בן, אני חושב עליך' או 'בן, אני מכיר אותך, את אשתך ואת המשפחה שלך, ואני מקווה שאתם בטוחים'. אני רק התחתנתי, ואפילו באותו רגע אתה זוכר את כל האנשים האלה שלא דיברת איתם ושיצרו איתך קשר ביום החתונה שלך, ואתה שמת לב כמה זה היה משמעותי עבורך שאנשים בדקו מה שלומך. כמובן שאנחנו מקווים שדבר כזה לא יקרה יותר פה שוב או בכל מקום בעולם, אבל אתה זוכר כמה זה אומר שברגעים המתוחים מישהו אומר 'בן, אני חושב עליך', כך שאם יש משהו שאפשר לקחת מכאן זה פעולה פשוטה ושלא משנה כמה הקשר היה מרוחק זה דבר חשוב לקחת קדימה".

על המחשבה שהספורט יחזור: "זה מרגיש שאנחנו רחוקים משיחה כזאת. שהאל יברך את ראשי ליגות הספורט כאן, הם לא הכי טובים בלקרוא את החדר אבל אפילו בסיטואציה הזאת אני חושב שאפילו לא צריך לחשוב כדי לדעת שאנחנו לא שם עדיין. אני כן חושב שכספורטאים יש לנו את האחריות שלנו לשרת עכשיו בכל דרך שאנחנו יכולים, וכן יהיה זמן שאנחנו נצטרך לשרת כספורטאים, עם כל הקשיים שכרוכים בכך. זה לא אותו עולם כמו הקורונה, אבל ראית בקורונה שיש זמן שאנשים צריכים את זה, וראית כמה זה אמר לאנשים כשהספורט חזר במהלך הקורונה. אני מחשיב את עצמי כתושב אמיתי של באר שבע ואני לא רק עובד כאן יותר, זו השנה השביעית שאני גר כאן ואני משחק באשקלון, אלו שתי ערים דרומיות שסבלו, בייחוד אשקלון. אני חושב שזה חשוב שמתי שהזמן הזה יגיע אנחנו נדע את מי אנחנו מייצגים ומה אנחנו עושים בשביל אנשים במקום שצריכים אותנו. אבל אני חושב שאנחנו דרך ארוכה משם".

על הקבוצות הישראליות שישחקו בחו"ל: "זאת סיטואציה שונה, אבל ראינו ספורטאים אוקראינים ממשיכים לשחק, מה שבלט במיוחד בפרמייר ליג. הם שירתו בדרכם. השחקנים הישראלים לא רק ישחקו אלא גם יעזבו את המשפחה והחברים שלהם כדי לשחק וזאת סיטואציה כל כך קשה, אבל אני בטוח שמתקשרים איתם את זה ואני מקווה שהם מגיעים להסכמה עם זה שמדובר בדרך לשרת, לתת לאנשים כאן ולייצג אותנו".