קרדיט לתמונה הראשית: מיכל בן גיגי, הפועל "מידטאון" ירושלים

כמה דקות לפני סיום המשחק בין הפועל ירושלים לונציה אמש קיבלתי הודעה מחבר: "אז, עד כמה זה ניצחון גדול של הפועל ירושלים, או שונציה פשוט *#@ של קבוצה?" הוא שאל, אחרי כמה שניות של מחשבה עניתי שבאופן די נדיר, התשובה היא גם וגם. מצד אחד הפועל ירושלים הציגה משחק קרוב למושלם, הגנתית והתקפית. ומהעבר השני, ונציה היא אחת מקבוצות הכדורסל הגרועות, המבולבלות וחסרות הכיוון שראיתי בחיי (ומדובר פה באדם שרואה להנאתו משחקים מהליגה הלבנונית).

נתחיל מהפועל ירושלים, כבר מהרגע הראשון היה ברור שתוכנית המשחק היא ללכת על היתרון הברור של אוסטין וויילי בצבע, בשלושת המהלכים הראשונים, החניכים של יונתן אלון חיפשו את וויילי שהתמקם לא רע מתת לסל. אך בשניים משלושת המהלכים האלו זה נגמר ביד איטלקית שהגיעה אל הכדור וחטפה אותו, בפעם השלישית זה נגמר בדאנק. הסטטיסטיקה של הרבע הזה היא אחת האנומליות הכי גדולות שאני זוכר, מבחן העין היה ברור – הולכים פנימה. אבל במבחן הסטטיסטיקה? בחמש הדקות הראשונות הירושלמים זרקו פעם אחת ל-2 ואת הרבע כולו סיימו עם 5 זריקות כאלו בלבד, שניים מהם בדקה האחרונה של הרבע. אולי ששת האיבודים ברבע הזה יוכלו להסביר את הפער. בשלושת הרבעים שלאחר מכן הסטטיסטיקה התיישרה עם מבחן העין, בדרך לגארבג' טיים אחד ארוך שהסתיים עם שישה שחקנים בדאבל פיגרס ופרידה יפה מבלגרד.

Photo credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

הקוראים הוותיקים של הטור הזה יודעים שבדרך כלל אני לאי מדבר יותר מדי על היריבות, לטובה ולרעה, אך הפעם אחרוג ממנהגי, כי ונציה הנוכחית כל כך רעה, שפשוט אי אפשר שלא לדבר על זה. בשבוע שעבר נפל דבר בכדורסל האירופי. אטורה מסינה, אחד המאמנים הגדולים בתולדות היבשת, וז'ליקו אוברדוביץ', אחד הגדולים בתולדות הכדורסל, הלכו הביתה, כנראה לתמיד, ובכך סיימו עידן באופן כמעט רשמי. גם ז'ליקו וגם מסינה הבינו באיחור כי הכדורסל התקדם, השתנה, וכי הם כבר לא ממש מתאימים לכדורסל של שנת 2025 בואכה 2026. לעומתם, נבן ספאחיה, שאינו קרוב להיות מהמאמנים הדגולים של הדור הזה, עוד לא הבין את הרמז. כמעט כל החלטה שקיבל במשחק אמש הייתה שגויה, קחו לדוגמה את הבחירה לפתוח עם קייל ווילצ'ר כסנטר, אבל במקום לבקש ממנו לצאת החוצה, למשוך מהצבע את אוסטין וויילי ואולי להביא לידי ביטוי את החוזקה העיקרית שלו – קליעה מ-3 – ספאחיה ביקש ממנו לשחק עם הגב לסל מול אחד החוסמים הטובים במפעל. או את הבחירה המאוד מוזרה לנסות ללחוץ על כל המגרש נגד קבוצה שמובלת בידי מטוס חמקן העונה לשם ג'ארד הארפר.

רכבת הרים

את עונת היורוקאפ הנוכחית פתחה הפועל ירושלים עם עמדה שהיא כמעט שלא מכירה – היא הפייבוריטית הברורה לזכות במפעל, אולי יחד עם באחצ'שהיר. המהירות שבה היא התרסקה על קרקע המציאות הייתה כואבת, שני הפסדים מיותרים ומתסכלים למנרסה ולובליאנה, שהצטרפו לעוד שניים דומים נגד הפועל העמק והפועל חולון הדליקו פרוז'קטורים אדומים, ומפייבוריטים ברורים – היו כאלו שהחלו לפקפק ביכולת של האדומים לסיים בשתי המקומות הראשונים בבית. במצב כזה זה טבעי להיכנס ללחץ, מי שאומר שהוא לא נלחץ מזה משקר, או לעצמו או לאחרים. החוכמה היא איך יוצאים מהלחץ. מהרגע שהשלשה של קרינגטון נכנסה במשחק נגד מכבי ראשון לציון משהו השתנה, הקבוצה נראית הרבה יותר יציבה ובעיקר – יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות, וזה בא לידי ביטוי ברצף נאה של 10 ניצחונות, כולל אחד על אותה באחצ'שהיר ואחד על הפועל תל אביב בגמר גביע ווינר.

Photo credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

שיהיה ברור, הפועל ירושלים היא פייבוריטית ביורוקאפ, אך למרות ההיחלשות של באחצ'שהיר, הגביע עדיין לא מונח בארון הגביעים בגבעת רם. כמו בכל רכבת הרים, גם בעונת הכדורסל הזאת יהיו עוד עליות וירידות. לובליאנה, בורג ובודוצ'נוסט מסתמנות כיריבות לא רעות בכלל, ולאדומים יש עוד לא מעט בעיות בסיסיות. בשביל להגדיל את הסיכויים לשחק בעונה הבאה ביורוליג הנהלת הקבוצה חייבת להביא עוד שחקן גבוה, ורצוי כזה שידע לרווח את המשחק ולשמור.

יאללה, הביתה, בערך.

די מדהים לחשוב על זה, אבל במשחק האחרון של הפועל ירושלים בישראל במסגרת אירופית אלכסנדר דז'יקיץ' עוד עמד על הקווים, ובסיומו ליוואי רנדולף רץ עם דגל ישראל ברחבי הארנה. כן, במשחק ההוא נגד אאק אתונה. אחרי יותר משנתיים, הכדורסל האירופי חוזר לישראל. אמנם הפועל ירושלים תארח בחולון והתל אביביות יארחו בארנה, אבל בסוף, אין כמו בבית, גם אם זה סאבלט.

Aleksandar Dzikic and Levi Randolph – Photo Credit: Dov Halickman