ביום שישי האחרון, מכבי תל אביב שיחקה את משחקה האחרון העונה ביורוליג – עונה שלא תיזכר לטובה בדפי ההיסטוריה של המועדון, וזו בלשון המעטה. לאחר ההפסד 86:69 לזניט במחזור הנעילה, מכבי מסיימת במקום ה-13 בטבלה עם מאזן שלילי של ארבעה עשר ניצחונות אל מול עשרים הפסדים. רגע לפני המשך העונה בזירה המקומית ומאבק על האליפות והגביע, הנה כמה נקודות שיכולות לסכם את העונה של הצהובים ביורוליג:

משחקים צמודים

שלושה עשר משחקים של מכבי במהלך העונה הוכרעו בפער של עד 4 נקודות ועוד משחק אחד הסתיים בניצחון של חמש נקודות על ברצלונה לאחר הארכה. סך הכול, הצהובים הפסידו עשרה משחקים כאלו. נכון שזה יכול להעיד על גודל הפספוס (או חוסר מזל) ולאן העונה הייתה יכולה ללכת אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מזה שהתוצאה הסופית מביאה למחשבה שה"מכביזם" פשוט לא היה בוער ולמרות הדיבורים על הרצון לנצח, כנראה שהוא לא היה מספיק קיים. עם כמה שזה היה קרוב, צריך לזכור שלסיים תמיד מקום שני זה אומר שאתה הלוזר הכי טוב.

יצירתיות

בהמשך ישיר למשחקים שיכלו ליפול לפה ולפה, מה שבלט זה חוסר היצירתיות בהוצאה לפועל של המהלך האחרון. אם בעונה שעברה ראינו למשל את האנטר מנצח בפנרבחצ'ה עם פולו אפ אחרי הוצאת חוץ, העונה כמעט כל הכדורים האחרונים הלכו לסקוטי ווילבקין. מראש, ברור שזה השחקן שאתה רוצה שיקבל את הכדור. אבל כשהקבוצה מגיעה לכמות כזאת של הכרעות בסיום, היריבות כבר יודעות איך זה יגמר. סקוטי, בעל כורחו לפעמים, היה צריך להיות הפרצוף של ההפסד – עם גגות שקיבל או איבודי כדור. כולנו זוכרים את ההתפרצות שלו מול ולנסיה. למכבי יש מספיק שחקנים שיכולים להכריע וגיוון פה ייתכן והיה נותן לה גם עוד כמה ניצחונות.

אבל זו רק נקודה אחת, במשחק האחרון מול זניט בלטה נקודה מאוד צורמת שחזרה הרבה העונה. חוסר בפירגון ומשחק קבוצתי. ביום שישי מכבי סיימה את המשחק עם שבעה אסיסטים בלבד, ארבעה מהם של ווילבקין. הצהובים מדורגים במקום ה-16 בטבלת האסיסטים הקבוצתיים. באיבודים, המדד שממול, מכבי מדורגת שמינית. לא ראינו העונה ממכבי איזה תרגיל יוצא דופן או מהלך שבלט, בניגוד לעונה שעברה.

את החיסרון הזה אפשר לנתב גם לניהול הסגל במהלך העונה. תמיד הכי קל ללכת על מה שבטוח, לפחות על הנייר. עם זאת, כשמשהו לא הולך – אפשר וצריך לנסות משהו חדש. הרכבים חדשים, שינויי עמדות, שילוב של צעירים וכדומה. יתרה מכך, כשאין על מה לשחק ואבדו הסיכויים להשתלב בפלייאוף – הנקודה הזו מתחזקת, אפילו כניסוי לקראת המשך העונה בליגה ו/או העונה הבאה ביורוליג. לדוגמה: דורי סהר, שבליגה משתלב יפה, קיבל במצטבר פחות מעשרים דקות בארבעה משחקים. עידן אלבר, שלרוב לא נרשם בטופס, קיבל 28 שניות בלבד. גם כשטי.ג'יי. קליין הגיע, הוא לא קיבל הזמנות אמיתית בבמה הגדולה (למרות ההצהרה שמטרת הבאתו לליגה, הוא כבר לקח חלק במפעל האירופי, אז למה לא כבר להשתמש בו יותר).
"חשוב על ימין, חשוב על שמאל, חשוב על גבוה, חשוב על נמוך. כל המחשבות שאתה יכול לחשוב עליהן אם רק תנסה" (ד"ר סוס).

אני יכול להסביר

"אתם מכירים אותי טוב ואני לא רוצה לחפש תירוצים" – כך יאניס ספרופולוס, מאמן מכבי תל אביב, אמר במסיבת העיתונאים לקראת משחק הפתיחה מול אלבה ברלין. ככל שחלף הזמן, ועם כמה שלפעמים אכן היו ליאניס את כל הסיבות, היה נראה שלכל הפסד יש תירוץ אחר. פצועים, קורונה, ההיעדרות הקהל ביציעים, לוח זמנים צפוף ועוד. ניקח לדוגמה את אחת הסיבות של המועדון לחוסר ההצלחה – פציעות. את אף אחד זה לא הפתיע שמכבי פתחה את העונה עם היעדרות של שלושה שחקנים מרכזיים (וישראלים). בסופו של דבר, גם כשכל ההסברים היו יכולים להיות נכונים, הרוטינה הקבועה הפכה את זה לתירוצים משעממים ולא משכנעים. בסוף העונה, הגלגל שקושט בציטוט של יאניס, התסובב עליו בחזרה.

מבצר יד אליהו

בעונה שעברה, מכבי סיימה עם תשעה ניצחונות ביתיים מול הפסד אחד בלבד. העונה המאזן נשאר על תשעה ניצחונות אבל ביחד עם שמונה הפסדים. המבצר נפרץ. נכון ששומרי הסף, האוהדים, לא היו והביתיות נפגעה, אבל זה משפיע כמובן גם במשחקי החוץ. גם כשחזר הקהל בהדרגה, מכבי לא בלטה באולם הביתי (מאזן חיובי של 4:2). מכבי נהפכה להיות מכניסת אורחים ביד רחבה במקום שבו היינו רגילים שכול קבוצה יכולה להפסיד ושאף אחד לא מתעסק איתה ביד.

רוח הלחימה

במהלך העונה, הרבו לדבר על מכבי על כך שהם יילחמו תמיד על הניצחונות, יילחמו גם כשאין סיכוי. בפועל, גם כשהקבוצה התקרבה ליריבה לאחר פתיחה נוראית, היה נראה שלקבוצה נגמרה התחמושת באמצע הקרב. הנפילות מול פאו בחוץ, אנאדולו בבית וזניט בחוץ היו מהנקודות בהן היה צריך לחבר בלון חמצן לקבוצה. רוח הלחימה הפכה עם הזמן לרוח רפאים.

לסיום, על אף עונה לא טובה ביורוליג שהסתיימה שוב מחוץ לשלב ההצלבה, לא נמהר לערוף ראשים לאף אחד. זה מוקדם כרגע ולא נכון. בד בבד, גם במכבי מבינים שבעמדות מסוימות היה להם נחיתות ואפשר להתחיל את הקרקע ולהתמקד בדברים מסוימים לקראת העונה הבאה.

עונת 2019/20 השאירה טעם של עוד כשנעצרה באמצע ופיתחה ציפיות גבוהות, מה שגרם לכל דבר בעונה הנוכחית לבלוט יותר. את עונה זו אפשר לסכם במשפט אחד: כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות.