קרדיט לתמונה הראשית: מכבי רעננה

יונתן מור היה חלק מאחד האירועים הכי מרגשים שסיפק הספורט הישראלי עד כה במהלך מלחמת “חרבות ברזל”: מסע המשחקים של מכבי רעננה בארצות הברית. כעת, הפאוור פורוורד בן ה-28 (2.05 מטרים), שכבר היה חלק ממסע משחקים מול קבוצות NBA בתקופה ששיחק במכבי חיפה, ערך ראיון מיוחד עם אתר “ספורטס רבי” במסגרת פודקאסט “התשיעית באירופה” של כותב שורות אלו, כאשר הוא דיבר על הכל. חלק מהציטוטים הבולטים נמצאים לפניכם, כשהפרק המלא כמובן מצורף להאזנה.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

על ההתמודדות שלו עם המצב ואיפה זה פוגש אותו באופן אישי, אמר מור: “נראה לי שכל המדינה פחות או יותר באותו מצב, מן עצבות כזאת ואבל גדול יחד עם ציפייה למה יבוא, פחד ממה שיבוא ודאגה לאנשים שאנחנו אוהבים, אני חושב שאני לא שונה מאף אחד. יש לי אנשים שאני אוהב שנמצאים בקווים מול האויב וחברים ומשפחה שמגויסים, אז אני בעיקר דואג, מנסה לשמור על איזושהי שגרת אימונים וכשירות, אבל הראש עסוק בעניינים אחרים”.

על שגרת האימונים שלו בעת המלחמה: “עד לפני יומיים זה היה די פשוט כי לא היינו בארץ, התאמנו ככל הניתן כרגיל וגם שיחקנו משחקי אימון, אז באופן כללי אני חושב שיחסית כקבוצה מצבנו לא רע ספורטיבית. בגלל שזו רעננה אנחנו מתאמנים, הקצב הוא יחסית רגיל, מקווים שתהיה לנו עשירייה בימים הקרובים כי חלק מהחבר’ה חיילים ולקחו אותם לכמה מקומות, אבל אמורים לחזור להתאמן די סדיר ביום-יומיים הקרובים”.

על הגילוי של האירועים בארץ בעת שהוא היה עם רעננה בארה”ב: “אני ספציפית הייתי ער במקרה בשעות שזה התחיל, ב-12 בלילה שעון ארצות הברית הייתי בארוחת ערב ופתאום אני מתחיל לקבל התראות צבע אדום בטלפון, אני ישר שולח הודעות למשפחה ולארוסתי כדי לבדוק שכולם בסדר. היינו אמורים להמשיך משם לעוד מקום אבל כבר בדרך אנחנו מתחילים לקבל סרטונים בטלגרם ושם הבנו שקורה פה משהו גדול, ומייד כל דבר איבד טעם. חזרנו למלון, הערנו את יהוא (אורלנד) ואת דרור (גרבינסקי) היו”ר ואמרנו שקורה אירוע גדול בישראל. היינו דבוקים למסכים, התחילו לצאת תיעודים, אני אישית לא ישנתי אחרי זה 35 שעות מהרגע שגילינו, לא אכלתי כלום ביום השבת הזה, לא הכנסתי כלום לפה. לא הייתי מסוגל”.

על ההחלטה של רעננה להמשיך במסע: “לא אשקר, המחשבה הראשונה הייתה ‘צריך לעוף מפה’. יש לנו משפחה וחברים, ליהוא יש ילדים בארץ והוא חווה טרגדיה אישית (חברו של המאמן, סא”ל אלי גינסברג ז”ל, נהרג במלחמה), ובאיזשהו שלב דיברנו בינינו והחלטנו שאין לנו יכולת לתרום יותר מדי לסיטאוציה מבחינה צבאית, אף אחד לא חייל קרבי ואף אחד לא מסוגל לתת תועלת אמיתית למלחמה. יהוא עם הטרגדיה האישית שלו, יש לנו חבר’ה אינטליגנטים שיודעים אנגלית ויודעים להסביר את המצב והיה עניין סביבנו מהתקשורת האמריקאית, אז החלטנו שאולי הכי חכם יהיה לצאת קצת לראיונות ולייצג גם במובן הרחב יותר עם ילדים ישראלים שנמצאים שם וילדים ישראלים שיקומו בבוקר לראות, גם אם זה ילד אחד שנוכל לחזק ולהראות שישראלים בחו”ל ועדיין הדברים הקטנים כמו ספורט נמשכים והחיים ימשיכו וזה חלק מהניצחון, אז אמרנו שאולי זו תהיה התרומה שלנו לסיטואציה”.

על התמיכה מהקהל במשחקים: “הייתה בעיקר בברוקלין חוויה מטורפת, לא חוויתי דבר כזה בקריירה שלי. זה הרגיש כמו משחק בית שהפך לאירוע תמיכה בישראל. חגגו כל סל שלנו שם ולא עניינה אותם הקבוצה הביתית בכלל, דגלי ישראל בכל מקום, באמת אירוע מטורף. ביום שבת התחיל הסיפור והמשחק היה רק ביום חמישי, היו חמישה ימים שלא ראיתי אף אחד מחייך במשלחת, שום דבר לא היה מצחיק וכולם כמו רוחות רפאים מסתובבים במלון בין המלון לאימון, אין אנרגיה לכלום, ובמשחק הזה זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את החבר’ה הצעירים שלנו מחייכים, את יהוא אפילו מגניב חיוך, אז אפילו ברמה הפרטנית של האנשים שעברו את המסע החבר’ה מבחוץ קצת חייכו וזה היה חשוב. אנחנו לא צריכים רחמים, כולנו היינו במקום בטוח. אני מקווה שגם לקהילה היהודית והישראלית בברוקלין זה עשה טוב. בנוגע לשני המשחקים הנוספים היה קצת פחות עניין מבחינת הקבוצות וגם בקליבלנד ובמינסוטה יש קצת פחות קהילה ישראלית ויהודית מאשר בברוקלין, אבל עדיין הייתה תמיכה, היו הרבה ישראלים ביציע ודגלי ישראל, אז זה היה נחמד לראות”.

על שירת “התקווה” של נועה קירל בברוקלין: “באופן אישי מאוד-מאוד קשה לי עם ההמנון במשחק כדורסל, אני מרגיש שזה קצת זילות. זה משהו שנשאר ממלחמת המפרץ כדי להרים את המורל, והרגיש לי שביום שגרה זה קצת מוזר, באף ליגת ספורט חוץ מהליגות האמריקאיות לא עושים את זה, אבל שם שרתי ב’מלוא הריאות’ כי הרגשתי שזו משמעות אחרת, נועה קירל התגייסה לזה ישר מהיום להיום. הייתה לזה משמעות שהיא בחרה להגיע לאירוע בסדר הגודל הזה והאולם היה מלא באופן יחסי למשחקי אימון, היו 18-19-20 אלף איש באולם של 25, זה המון, רובם המוחלט תומכים שלנו. לשיר את ההמנון על אדמת מדינה זרה שגם תמכה בנו – יש את הנדבך הנוסף הזה שהאמריקאים תמכו בנו בצורה יוצאת דופן – זה הרגיש מדהים ושאנחנו מנסים להתגבר ולהתחזק”.

על המחוות ששחקני רעננה עשו: “אני יכול להגיד באופן אישי על עצמי שממש ביקשתי שהאירוע הזה יהפוך להיות אירוע תמיכה בישראל, הכל, שתהיה אמירה ומשמעות לשהות שלנו שם, כי הכל הרגיש חסר משמעות, הכדורסל הרגיש חסר משמעות, הנסיעה הזאת הרגישה חסרת משמעות, כאילו ‘למה אנחנו עושים את זה? אנחנו לא מייצגים ומתחרים, אין לזה ערך ספורטיבי. זה לא הפועל תל אביב בוונציה או מכבי ביורוליג. אנחנו סתם פה למסע משחקי ראווה’, והחלטנו להפוך את זה לאיזשהו סיבוב תמיכה בישראל מרחוק, לנסות כן לתרום את חלקנו עד שנוכל לחזור לארץ וכל אחד להתנדב ולעזור למשפחה שלו, מה שכל אחד מסוגל לעשות”.

על החוויה לשחק מול שחקנים כמו בן סימונס ומיקאל ברידג’ס: “אני יכול להגיד באופן אישי על עצמי שהכל הרגיש די חסר משמעות. כן, זה נחמד, אולמות אן.בי.איי, אבל היה מאוד קשה להתנתק ממה שקורה בארץ. בסיבוב הקודם שעשיתי עם חיפה שיחקנו מול קארל אנתוני טאונס ו-וויגינס, בסוף זה שחקני כדורסל ואתה מנסה להתמודד איתם, עם חלקם אתה מצליח יותר ועם חלקם פחות, אבל לפחות הגישה שלי היא שאני לא מתרגש מעצם זה שהם איתי על המגרש. המטרה היא לנצח אותם ולעשות את העבודה שלך על הצד הטוב ביותר. זה נחמד, הם ברמות הכי גבוהות וחלקם גם הביעו תמיכה ושאלו מה קורה. באופן כללי, לפחות הגישה שלי היא שאם משחקים כדורסל אז משחקים כדורסל, השם על החולצה זה נחמד אבל המטרה היא לנצח ולשחק חזק נגד לא משנה מי”.

על שיתוף הפעולה עם דוויין בייקון וברונו קאבוקלו: “אני יכול להגיד ספציפית על השמות שאמרת שיש סיבה שהם במעמד כמו שהם, הם באמת מקצוענים ברמות הכי גבוהות שיש, באים, עושים את העבודה שלהם ולא משנה המסגרת הם משחקים חזק, מתאמנים חזק, באים בזמן והולכים בזמן, לא הרגשנו שהם מרגישים מעלינו או באים לכאן לקייטנה. ברונו ספציפית היה איתנו גם בהסעה של הישראלים, באיזשהו שלב זה התפצל קצת כי הם רצו לשמוע מוזיקה בהסעה, אז היינו בעיקר ישראלים ונשארנו כמו אגרוף ביחד, ויצא שברונו היה חלק מההסעה שלנו יחד עם עוד כמה חבר’ה אמריקאים כשלא היה מספיק מקום לכולם. ספציפית על ברונו אני יודע להגיד שיצא לי להיות והוא גם שאל המון שאלות על ישראל, על המצב ומה קורה שם, באופן כללי בחור חמוד מאוד, אבל גם דוויין בייקון. קודם כל הוא שחקן-שחקן, ממש טופ לבל, קלאס אחר, שחקן של 13 וחצי נקודות בעונה שעברה ביורוליג. חוויה מבחינתי לראות אותו משחק, איך הוא מגיע לנקודות שלו ובאיזו יעילות, וגם התנהל כמו מקצוען מההתחלה ועד הסוף. נחמד לראות שחקנים ברמות האלה ואת ההתנהלות שלהם”.

על הזרים של רעננה, דקאראי טאקר וג’וליאן דוקרי: “ג’וליאן שנה ראשונה בארץ, מאוד התעניין וממש אמר לנו שהוא איתנו, יצא לו להיות בארץ חודש וחצי-חודשיים לפני שנסענו, הוא קצת הכיר את האירוע ואת המדינה, קצת יצא לו גם לבלות איתנו אז היה אכפת לו והוא מאוד התעניין. דקאראי זו כבר רמה אחרת, הוא עוד מעט שלוש שנים בארץ, הייתה לו זוגיות פה בישראל ויש לו כלב פה שנשאר, הוא השאיר אותו אצל מנהל הקבוצה בשביל הנסיעה ועכשיו הוא תקוע פה. הוא מאוד אוהב את ישראל ורצה מייד לחזור איתנו, אפילו כעס שהוא היה צריך לחזור לקליפורניה ממינסוטה, הוא אמר ‘אני רוצה לחזור איתכם’. הקבוצה, בהחלטה שאני חושב שהיא חכמה, אמרה ‘תישארו קצת זמן, שיירגע’, כי להביא לפה זר ואז יתחילו הפגזות ואזעקות – הוא לא ירצה לחזור. מנסים לסוכך עליהם כמה שאפשר, אבל אני יכול להגיד שהתגובה הייתה מדהימה. דקאראי ספציפית לא מפסיק להעלות תכנים לטובת ישראל, מתווכח עם מי שצריך, בחור שהתאהב בישראל והוא מייצג אותנו גם בחו”ל בכבוד. ג’ול אותו דבר, הוא פשוט פחות שנים בארץ ופחות מכיר אז אולי זה פחות נוגע, בדקאראי האירוע הזה ממש נגע מאוד, אבל שניהם מבינים, מאוד אוהבים את המקום הזה והיו שמחים לבוא איתנו, הקבוצה מנעה מהם ועצרה אותם”.

על התגובות הכי מרגשות שהוא קיבל בעקבות המסע: “לי ספציפית יצא להתראיין המון לרשתות זרות, הניו יורק טיימס, ABC, יהוא התראיין בפוקס לייב עם הפנים, אני בעיקר הייתי בראיונות טלפוניים אבל גם יצאו לי כמה ראיונות בפנים. התגובות של חלק מהעיתונאים וחלק מהחיזוקים שלהם, הקהילה היהודית, אנשים בכו לנו בידיים. עמדנו ברחוב בניו יורק מחוץ למסעדה והגיעו זוג יהודים ששמעו אותנו מדברים עברית, הם פשוט בכו לנו בידיים. התגובות הן מאוד מרגשות, לאנשים קשה והם לא רוצים להיות לבד, גם אם אנחנו לא באמת נציגים רשמיים של מדינת ישראל הם מרגישים שאנחנו מייצגים משהו מבחינתם, ניצחון ישראלי, אז היה מרגש בקטע הזה, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות לפחות לנסות לעזור קצת במסגרת החלקה הפיצית שאני יכול להשפיע בה”.

על הזיכרונות שלו מהמסע עם מכבי חיפה: “בפעם הראשונה שאתה פוגש חבר’ה ברמות האלה אתה קצת לא מבין מה עושה אותם מיוחדים. אני זוכר שבמשחק הראשון פגשנו את ג’ה (מוראנט), זה היה המשחק הרשמי הראשון שלו ב-NBA. אני זוכר שעמדתי מולו, קיבלתי אותו בחילוף, אפיל לקחתי חצי צעד אחורה כי ידעתי שהוא מהיר, עשינו דו”ח קטן של סקאוטינג. אני אפילו לא זוכר אם מצמצתי, והוא פשוט נעלם. שנייה אחת עמדתי מולו ושנייה אחרי זה הוא פשוט לא היה שם יותר. נפל לי האסימון שיש פה חבר’ה שהם מאוד מיוחדים, כדורסל אחר לחלוטין, אבל באופן כללי זה כדורסל. דמיאן לילארד לא שיחק נגדנו, קארל אנתוני טאונס כן ו-וויגינס כן, חלק מאוד הרשימו אותי וחלק פחות הרשימו אותי. הבדלי הרמות הם גדולים כקבוצות וכמערכות, אבל בסוף באים ומשחקים”.

על שיתוף הפעולה עם רומן סורקין: “רומן שחקן-שחקן, זה בעיקר מה שיש לי להגיד עליו. ידעתי עוד באקדמיה, אני מכיר את רומן מגיל 17, הוא היה שנתון מתחתיי באקדמיה (של ווינגייט) והיה איתי בנבחרות, אני מכיר אותו ואת הכישרון שלו הרבה שנים. הוא טופ יורוליג לדעתי, יכול לשחק בכל קבוצה ביורוליג בסיטואציה הנכונה אם משתמשים בו כמו שצריך. אני מבסוט על הפריצה שלו ושמח בשבילו שמחזיקים ממנו. הוא חבר ואני מאוד אוהב אותו, אני מבסוט בשבילו מאוד”.

על שיתוף הפעולה עם ים מדר בהפועל תל אביב: “ים נהדר, כמו רומן, זה די דומה. שחקן-שחקן, זה היה ברור שהפועל תל אביב זו לא התקרה שלו ושהוא צריך להתקדם ולהמשיך הלאה. אני מאוד שמח בשבילו ושמח בשביל הכדורסל הישראלי שיש לנו גארד יוצר ברמות הכי גבוהות של אירופה. זה טוב לכדורסל הישראלי, אני מבסוט בשביל ים שהוא עושה את זה רחוק מהבית במועדון עם דרישות שקשה להצליח בו, זה לא סתם אלא בטורקיה, בפנרבחצ’ה. אני שמח בשביל הכדורסל שיש לנו כאלה שחקנים, היו הרבה שנים שלא היו. זה דבר חיובי מאוד”.