קרדיט לתמונה הראשית: הפועל ירושלים

כששאלו את אנשי הפועל ירושלים בתחילת העונה, אי שם בסוף ספטמבר ערב המשחק נגד ולנסיה, מה המטרות שלהם בעונה הסדירה של היורוקאפ, הם ענו מייד "לסיים באחד משני המקומות הראשונים", אלו כידוע המקומות שמובילים ישירות לרבע הגמר, בלי הצורך המלחיץ והמתיש להתמודד במשחק נוקאאוט על הזכות לעלות אליו. אבל האמירה הזאת לא הייתה מדויקת, לכל מי שראה את בניית הקבוצה של ולנסיה בקיץ היה ברור שהספרדים נמצאים רמה מעל המפעל, מה שבפועל משאיר את שאר קבוצות הבית להיאבק על הזכות להיות במקום השני. נדמה שמלבד אנשי הפועל ירושלים ועוד מספר אנשים מצומצם, אף אחד לא באמת האמין בקבוצה הזאת, וצריך לומר ביושר – אפשר היה להבין את המזלזלים, סגנון המשחק האיטי והקשה לצפייה, הסגל נטול הכוכבים, המאמן חסר הניסיון, המרחק מהארץ ועוד לא מעט סיבות הצדיקו את חוסר האמון הזה. את חוסר הציפיות מהקבוצה הזאת.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

והעניין הזה של ציפיות? הוא מתגלה כמשמעותי מאוד בהפועל ירושלים תחת הנהגתו של יונתן אלון. כי הפועל ירושלים של העונה מתעקשת לא לעמוד בציפיות, נראה כאילו יש לה שתי אופציות בלבד בנוגע אליהן – או לעלות עליהן, או לרדת מהן. כשמצפים ממנה, כשהיא מגיעה כ"פייבוריטית", היא באופן די מובהק תתקשה יותר, ולעיתים רבות, אולי רבות מדי – גם תפסיד. כך היה רק ביום ראשון האחרון בקריית אתא, כך היה נגד לובליאנה, נגד רמת גן, ואפילו ברבע גמר הגביע, בו היא הייתה זקוקה לסוג של נס בדמותו של ג'רמי מורגן בשביל לנצח.

אבל ברגע שמזלזלים בה? כשלא מצפים ממנה? כשחושבים שהיא "אנדרדוג"? הו, פה זה כבר סיפור אחר. היטיב לתאר זאת גבי צ'אצ'אשווילי רגע לפני שהוא וקבוצתו פגשו את הפועל תל אביב ביד אליהו לפני מספר שבועות: "שמעתי רחשים שאנחנו באים כתפאורה, ואני לא יודע מאיפה זה בא. אני קצת בהלם. אנחנו הפועל ירושלים". נדמה לי שכל מי שקורא את הטור הזה יודע איך הערב הזה נגמר, אבל זה לא רק הוא, קחו לדוגמה את הניצחון על ונציה בסיבוב הראשון, משחק אליו האדומים הגיעו ללא רכז טבעי מלבד נועם דוברת לאור פציעה של הארפר ועזיבתו של ספידי. קשה היה למצוא מי שהאמין בניצחון באותו הערב, אבל אז השחקנים עלו לפרקט והתעלו, וזה נגמר ב-28 הפרש. או את המשחק נגד מכבי, או עוד כל כך הרבה משחקים אחרים. למעשה, בשלושה משחקים בלבד בהן הפועל ירושלים הגיעה כ"אנדרדוג" היא עמדה בציפיות והפסידה – צמד המשחקים נגד ולנסיה, והמשחק נגד הפועל ת"א בסיבוב הראשון.

Gaby Chachashvili – Photo Credit: Yehuda Halickman

אך לא רק כקבוצה, גם כשחקנים וכמאמן נדמה שכמעט לכל אחד שלובש את המדים של הפועל ירושלים העונה יש מה להוכיח, והם מוכיחים את זה על המגרש. זה מתחיל כמובן ביונתן אלון, כמעט אף אחד לא נתן לו סיכוי בתחילת העונה, ההימור של לתת למאמן עם ניסיון כה מועט בעמדת המאמן הראשי את הקבוצה היקרה בתולדות הפועל ירושלים בעונה היקרה בתולדות הכדורסל הישראלי נשמע מופרך, אך עם תוצאות קשה להתווכח, הוא הוביל את הקבוצה למקום השני בבית ביורוקאפ ולמאבק פתוח על המקום הראשון בליגה. כשבדרך הוא עושה שח-מט למאמנים מנוסים לאין שיעור ממנו בדמות עודד קטש (שהוא מגדיר כמורו ורבו), דימיטריוס איטודיס, ארדם צ'אן ועוד.

בקיץ, רגע אחרי ההחתמה של ג'ארד הארפר, כותב שורות אלו צייץ במהירות שזוהי החתמה תמוהה ואפורה, ובעיקר מוזרה, ונדמה שכולם חשבו ככה. ספק אם ג'ארד הארפר חשב שהוא יהיה כל כך טוב, אך משבוע לשבוע הוא מוכיח לכולם – הוא השחקן הטוב ביותר ביורוקאפ. קאדין קרינגטון? רוצה להוכיח לכולם שהאזרוח שלו היה שווה. ג'סטין סמית'? מי זילזל בסנטר בגובה 2.01? השחקן היחיד שלא היה צריך להוכיח כלום בתחילת העונה? ספידי סמית' שהחליט לעזוב ברגע שהיה צריך להוכיח שהוא, ולא הארפר, בעל הבית של הקבוצה.

אבל מעל כולם, נדמה שיובל זוסמן היה זה שרוצה להוכיח הכי הרבה, שנים אמרו עליו שהוא אנמי, אפאטי למשחק, כזה שעומד בפינה ומחכה לכדור שיועיל בטובו לבוא אליו, שהוא לא יציב, שהוא משעמם. מתחילת העונה, ובעצם מרגע שיונתן אלון מונה למאמן בעונה שעברה – זוסמן מוכיח שוב ושוב. מוכיח שהוא יכול להיות פעיל, מעורב במשחק, יוזם, יוצר, כזה שמניע את המשחק ולא נותן לו לרוץ לידו, יציב, מצית את הדמיון. והנתונים (שהביא ידידי אבישי סלונים) לא משקרים, זוסמן קלע בדו-ספרתי 15 פעמים העונה (בכל המסגרות), ב-14 מתוכם זה נגמר בניצחון, וההפסד היחיד היה נגד אותה ולנסיה בחוץ.

Yovel Zoosman – Photo Credit: Dov Halickman