מאת איתי אורן

1) המחזור העשירי נגמר, ובלי ששמנו לב עברנו שליש מהעונה הסדירה. המגמה במחזור הזה המשיכה – הקבוצות החזקות מתאוששות, ואלו שהפתיעו בתחילת העונה מתחילות לחזור למקומן הטבעי.
אחת הקבוצות הללו היא ז’לגיריס, שרושמת הפסד רביעי ברציפות והפעם מול מילאנו, אולי החלשה מבין הארבע. צריך לומר – ז’לגיריס נראתה לא רע בכלל ולא הייתה רחוקה מלסיים את רצף ההפסדים. יחד עם זאת, מריוס גריגוניס, השחקן הטוב ביותר שלה עד עכשיו, לקח רק ארבע זריקות מהשדה והיה חלש ברבע האחרון עד שיצא ב-5 עבירות. לטעמי זה היה משחק חשוב עבור ז’לגיריס, מול יריבה ישירה על מקום בפלייאוף, וההפסד הרביעי ברציפות הוריד אותה לראשונה העונה ממאזן חיובי. דווקא במשחק החשוב הזה גריגוניס לא הצליח לבוא לידי ביטוי, ועשה כמה עבירות מטופשות שמנעו ממנו לשחק ברגעי ההכרעה. השאלה שעלתה כשז’לגיריס נראתה טוב – האם גריגוניס יכול להוביל את הקבוצה הזו ברגעי האמת – רק מתחדדת. מי שהיה מעולה במשחק הזה הוא יוקובאיטיס הצעיר, שרשם שיא קריירה עם 15 נקודות, כולל שלשה חשובה שתי דקות לסיום שהורידה את ההפרש ל-4 בלבד. 
ז’לגיריס היא קבוצה שבנויה על משחק קבוצתי ולחימה, וקשה לי להאמין שמרטין שילר יביא שחקן משמעותי שייקח את הקבוצה הזו קדימה. לכן, השינוי יהיה חייב לבוא דרך התעלות של הסגל הקיים או דרך המאמן, ובהקשר הזה עולה שאלה משמעותית: האם מרטין שילר, המאמן חסר הניסיון שלא חווה עד כה רגעי משבר בקריירה, מסוגל לגרום לקבוצה שלו להתאושש ?

2) מי שלטעמי כן תצטרך לעשות שינוי היא באיירן מינכן. באיירן נמצאת במקום אחר מז’לגיריס – היא במאזן 7-3 , ולרשותה עומד מאמן מנוסה שיודע לעשות קסמים. למשחק הביתי מול צסק”א היה הגיעה עם הרבה ביטחון, אבל למרות יום קליעה נוראי של צסק”א היא לא הצליחה לנצח. זה היה מבחן גדול עבור באיירן – משחק ביתי מול קבוצה נהדרת אמנם, אבל במשחק רע שלה. ניצחון – ובאיירן הייתה מוכיחה לעצמה שזה אפשרי לנצח גם את הקבוצות הכי טובות במפעל. אולם למרות שהיו לה המון הזדמנויות היא לא הצליחה לקחת את המשחק הזה. לבווארים יש יתרון ענק לעומת קבוצות אחרות – אין לה ממש ציפיות ביורוליג – כניסה לפלייאוף תהיה הפתעה מבחינתה. אולם בעונה כזו, שהרבה קבוצות סובלות מאי יציבות, וכמובן משבר הקורונה שמוסיף לכך לא מעט, באיירן יכולה להפתיע. יש לה כבר שבעה ניצחונות בעשרה משחקים, וזה לא מעט. יחד עם זאת, צריך לומר – הסגל שלה לא מספיק עמוק, ויש לה כמה זרים שלא מספקים את הסחורה. בניגוד לז’לגיריס, אם באיירן רוצה להתמודד על מקום בפלייאוף היא תהיה חייבת לעשות שינויים בסגל. הבסיס טוב – אם היא תשכיל להחליף אחד או שניים מהזרים שלא מספקים את הסחורה, בזרים טובים שיתאימו לסגנון שלה, היא תוכל להגיע רחוק. לטעמי טרינקיירי מחכה לשחקן הנכון, וכשימצא לא יהסס להחליף.

3) ומקוסם אחד לקוסם אחר. השבוע נפרדנו מאחד השחקנים המלהיבים במפעל – פאקונדו קמפאזו, שהודיע שיעבור ל-NBA. אין הרבה שחקנים כמו קמפאזו ביורוליג העונה, כאלו שקונים בשבילם כרטיס. תיאודוסיץ’ עושה את זה בליגת האלופות. מירוטיץ’ וקלאת’ס לרגעים מציגים כדורסל מלהיב – אבל באופן כללי נראה שהיורוליג בשנים האחרונות עובר תהליך, וקבוצות מעדיפות שחקנים יציבים על רגעי קסם. אחד השחקנים היציבים העונה ביורוליג הוא קרונוסלב סימון, שחקנה של אנאדולו. הקרואטי הוותיק כבר בן 35, אולם רושם את אחת העונות הטובות שלו במפעל עד כה עם 14.6 נקודות למשחק, וכ-3.5 אסיסטים וריבאונדים. סימון הוא האנטיתזה של קמפאזו – לא שחקן מלהיב במיוחד, אולם כזה שאתה בכל ערב יודע בדיוק מה תקבל ממנו. 
גם לריאל מדריד יש שחקן כזה – ג’ייסי קארול. אמנם נגד מכבי ת”א בשבוע האחרון הוא שיחק רק 8 דקות ולא קלע, אבל הוא רושם העונה כ-10 נקודות בכ-15 דקות למשחק ונותן תרומה משמעותית ועקבית מהספסל. שחקן יציב עם ניסיון, בין אם הוא יותר משמעותי כמו סימון, או שחקן שנותן דקות טובות מהספסל כמו קארול, הוא מצרך הכרחי לקבוצה ששואפת לצמרת ביורוליג. למכבי תל אביב כרגע לא נראה שיש את השחקן הזה, וזה מורגש. יהיה מעניין לראות עם כספי יוכל בקרוב להיכנס למשבצת הזאת.

4) 
בטור הקודם כתבתי על כך שולנסיה היא הקבוצה עם הכי הרבה אופי ביורוליג. נכון, היא גם יודעת לשחק כדורסל – היא קולעת טוב, משחקת קבוצתי (ראשונה באסיסטים למשחק ביורוליג), ויש לה סגל טוב ומנוסה. אבל מעבר לכל – זה האופי. אפשר לומר שמכבי תל אביב הפסידה את המשחק בגלל טעויות, ושזה היה יותר הפסד של מכבי מאשר ניצחון של ולנסיה. אבל לא מעט קבוצות לא היו מנצחות את מכבי במשחק הזה, וולנסיה ניצחה, ומה זה אם לא אופי? 
 ולנסיה כבר במקום הרביעי בטבלה, וכמו שהיא נראית – הפלייאוף קרוב מתמיד.