מאת איתי אורן
1) 34 משחקים תשחק כל קבוצה העונה ביורוליג בשלב הראשון. כשביורוליג החליטו לעבור ב-2016 לשיטת הליגה הסדירה, השיקול העיקרי היה מסחרי – עד אז קבוצות כמו ברצלונה, צסק”א ומכבי תל אביב שייטו בדרך לטופ 16 במשחקים מול קבוצות קטנות שלא סיפקו עניין מיוחד ולא משכו הרבה קהל. אבל השינוי הזה היה קצת יותר הדרגתי: ב-2004-05 הוסיפו את שלב רבע הגמר אחרי הטופ 16 ולאחר מכן שינו את שני השלבים הללו במעט, עד שבוטל הראשון לחלוטין.
נגיף הקורונה גרם לקברניטי היורוליג ללא מעט כאבי ראש; שחקנים רבים נעדרו, משחקים נדחו למועד לא ידוע ולזמן מסוים קיום העונה כסדרה היה מוטל בספק. אם היו צריכים לחשוב מחדש על השיטה, חלוקת הקבוצות לבתים קטנים יותר, כפי שהיה בעבר, הייתה יכולה להוות פתרון הולם. אמנם נראה (לעת עתה) שעונת היורוליג תתקיים כסדרה, אבל היזכרות בשיטה הקודמת מעלה געגוע, וחושפת את נקודת התורפה הגדולה של הליגה כיום: לפעמים זה קצת משעמם.
כמעט כל שבוע יש משחק בין שתי קבוצות גדולות, ומצד שני אף משחק הוא באמת לא משמעותי, לפחות לא בשלב הזה של העונה.

Euroleague.net

ריאל מדריד, שהתאוששה בניצחון מול באיירן מינכן, לא יכלה בשיטה הקודמת להרשות לעצמה להפסיד ארבעה משחקים. זה היה יכול לגרום להדחתה או לכל הפחות להגרלה נוראית בשלב הבא. מן העבר השני, באיירן מינכן, שניצחה בארבעה מחמשת משחקיה הראשונית, יכלה לחשוב בסיטואציה כזו על להפתיע ולהגיע לרבע הגמר. בשיטה הנוכחית, ספק אם מישהו ישים את כספו על כך. גם תחלופת השחקנים הייתה פחותה בעבר – לשלב הראשון הייתה חשיבות רבה, בטח לקבוצות הבינוניות ומטה, וקבוצות לא יכלו להרשות לעצמן להחתים שחקנים מאוחר ולעבוד על התיאום ביניהם תוך כדי העונה.
אבל ההיבט העיקרי כאן הוא ההתרגשות; בעשור הקודם היא התחילה כבר בקיץ, בציפייה להגרלה טובה של הקבוצה האהודה עליך. לאחר מכן היית סופר את הימים בהמתנה למפגש הגדול בבית, או לטופ 16, לראות מה הקבוצה שלך שווה מול הגדולות של אירופה. וכמובן הפלייאוף המותח שעדיין איתנו. רק אם היא תצליח לעבור את כל המכשולים בדרך – היא תגיע לפיינל פור ותילחם על הגביע הנכסף. 
שינוי השיטה נבע מתוך רעיון לריגוש מהיר ותמידי, אולם גרם דווקא לאפקט ההפוך – פיתוח סבילות לריגוש הזה אצל האוהדים, שמתרגלים למשחקים הגדולים ויחד עם זאת מבינים שהפסד במשחק נתון לא ממש משפיע.
הרבה דברים ישתנו בעולם לאחר שנגיף הקורונה ייעלם. אולי יעשו טוב מקבלי ההחלטות ביורוליג אם יחליטו לשנות גם הם משהו בשיטה.

Dov Halickman Photography

2) מי שבינתיים כן מצליח לרגש הוא אלכסיי שבד, שחזר סוף סוף לאחר הפציעה ונראה מעולה בשני המשחקים האחרונים עם 23.5 נקודות ו-11.5 אסיסטים למשחק. 
האמת שהתגעגענו; אין הרבה כוכבים כמו שבד ביורוליג, ומתוכם מעטים עוד יותר האירופאים ביניהם. למרות ששבד התחיל את הקריירה שלו ביריבה העירונית צסק”א, בשנים האחרונות הוא כבר מזוהה עם חימקי בה הוא משחק החל מ-2015. בתהליך האמרקניזציה הארוך שהמפעל עובד, השחקנים האירופאים הבכירים הם זן שהולך ונעלם, אף על פי שהם בעיניי הבסיס של המפעל הזה; ולדעתי מפעל אירופאי ללא שחקנים אירופאים בכירים הוא מפעל שאין לו הצדקה של ממש. 
דווקא נהירת השחקנים האירופאים ל-NBA גרמה להעלאת קרנה של היורוליג – זו הרי הליגה שמתוכה צמח דונצ’יץ’ רק לאחרונה, ואין ספור שחקנים הגיעו ממנה ל-NBA בשנים האחרונות. המפנה המשמעותי ביותר אולי קרה בקיץ, שניקולה מירוטיץ’ חזר לברצלונה. מירוטיץ’ חזר כשהוא עדיין שחקן חמישייה טוב ב-NBA, צעיר יחסית שיכל להמשיך לעוד הרבה שנים בארה”ב אך החליט בכל זאת לחזור. גם האחים גאסול משתעשעים ברעיון לחזור בגילם המופלג לאירופה, ואפילו שבד שהוזכר זה עתה – העדיף לחזור ולהיות כוכב ביורוליג למרות שהיה לא רע בכלל ב-NBA. אם עוד שחקנים יעדיפו את היורוליג על פני ה-NBA בגיל צעיר, זו תהיה מהפכה של ממש.

Euroleague.net

3) 
אני לא חושב שמישהו ציפה בתחילת העונה שמריוס גריגוניס יהיה שחקן החודש הראשון ביורוליג. זוהי בסך הכל עונתו השלישית של גריגוניס ביורוליג, ובגיל 26 הוא פורח: הוא מקבל הכי הרבה דקות ממרטין שילר ומחזיר לו בענק עם 15.5 נקודות למשחק. גריגוניס הוא לא הכוכב הקלאסי – הוא משחק קבוצתי, לא מכריח זריקות ומשקיע בהגנה. אולם בקבוצה כמו ז’לגיריס, שאין לה כוכבים גדולים והמרקם קבוצתי להפליא – הוא בדיוק השחקן שהיא צריכה ברגעים המכריעים. 
האוהדים מתים עליו. גריגוניס הוא יליד קובנה, שחקן שגדל במועדון וחזר אליו לאחר נדודים בקבוצות שונות באירופה. בעונה האחרונה הוא הראה ניצוצות של שחקן מוביל וכעת הוא כבר לוקח את המושכות בגדול ומוביל את ז’לגיריס לפתיחת עונה מפתיעה. 
החשיבות של גריגוניס באה לידי ביטוי גם בסטטיסטיקה – במשחק היחיד שהוא מסר פחות משלושה אסיסטים ז’לגיריס הפסידה. כשהוא טוב – הקבוצה טובה. 
כפי שזה נראה, גריגוניס יסתפק בתארים אישיים – הוא רוצה לקחת את ז’לגיריס הכי רחוק שאפשר. אם הוא ימשיך כך – הוא יקבל את המושכות גם בנבחרת ליטא, וגם סרט הקפטן צפוי להיות בידיים שלו לאחר שיאנקונס הוותיק יפרוש. אם הייתי אוהד ז’לגיריס, הייתי שמח שהוא יהיה הקפטן שלי.
איתי אורן סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה, עיתונאי מתחיל, חובב ספורט מושבע שעוד לא מצא את הקבוצה שלו.