הטור “Omertime” (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר

עונת המלפפונים היא קרקע פורייה וענפה למשפטים שונים ומגוונים כמו: “שחקן טוב, אבל לא מתאים”, “עזבו כישרון, איך הוא יסתדר בשיטת המשחק?”. קיומו של מדד ההתאמה של שחקן למאמן (או יותר נכון, לשיטה שלו) הגיוני למדי. לכל שחקן יש את הדברים שהוא יותר אוהב לעשות וכאלו שעושה באיכות גבוהה יותר. ובהתאמה, לכל מאמן יש את הדברים שהוא מחבב ומתמקצע בהם יותר ואלו שפחות. אם נדייק את זה יותר – הכל מתחיל מכך שלכל מאמן יש פילוסופיה. סט האלמנטים, התרגילים, החוקים וההרגלים שלפיהם הוא מאמין שצריך לשחק כדורסל. מעבר לכך שאלו האמונות שלו ובהתאם לכך הדרך והשיטה שבה הוא מאמין שיש לקבוצתו את הסיכוי הגבוה ביותר לנצח קבוצה נתונה – זו ההתמחות שלו. אלו הדברים שאותם הוא יודע ללמד, להסביר ולדייק עבור שחקניו ברמה הגבוהה ביותר. מנגד לזה, ניצב סט היכולות של השחקן והדברים בהם הוא מצטיין, יודע ואוהב לעשות על מגרש הכדורסל. ואם יש התאמה ביניהם? בשורה נהדרת.

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

אבל מה הבעיה בחוסר התאמה? כל אחד שיעשה מה שהוא טוב בו, לא? הם לא יוכלו להשלים האחד את השני? הבעיה העיקרית נוגעת למיצוי המשאבים של השחקן והמאמן. אם אלמנטים מסויימים לא יהיו בשימוש בשיטת המשחק של המאמן (כניסות פוסט-אפ לשחקן גב לסל או יציאות מחסימה לקלעי אבסולוטי) – מדובר בהפסד משאבים. ואם אלמנטים מסויימים בהם השחקן משתמש, לא יהיו אלו שהמאמן יודע לקחת, ללטש, ללמד ולדייק – מדובר בהפסד משאבים. מכאן מגיעה הדרישה להתאמה בין סגל השחקנים לבין זהות מאמן הקבוצה ושיטתו. הרצון הטבעי למקסם את המשאבים.

רגע, יש וועדת חריגים? אז כמו כל דבר, כן. באילו מקרים מידת ההתאמה תהווה שיקול משני? שתי אפשרויות – או שמדובר בסופרסטאר אדיר, שסך המשאבים בקבוצה בעקבות ההחתמה שלו, גם אחרי אובדן המשאבים שנוצר כתוצאה מחוסר ההתאמה – יעלה משמעותית. או שלחילופין, השחקן המבוקש או המאמן הקיים הם מהסוג הפלקסבילי. כאלו שמסוגלים לשנות במקצת את שיטת המשחק שלהם עבור שחקו כזה או אחר או להתאים את סגנון המשחק שלהם עבור שיטה של מאמן כזה או אחר. אם כך, מדד ההתאמה לשיטת המשחק בין השחקן והמאמן יהוו שיקול משני ותו לא.

מניסיוננו עם עודד קטש, ברור לחלוטין שהוא לא מאמן פלקסבילי שכזה. השיטה שלו כוללת ודורשת שחקנים עם סט יכולות מסויים ומצומצם מאוד בכל עמדה ולא רק שהוא עצמו מאמין בשיטה שלו כמו בתורה מסיני (ואולי בצדק) אלא שהשיטה שלו גם ייחודית, חדשנית וכזו שלא נראית כמעט באירופה. המציאות הזו מקשה מאוד על היכולת למצוא שחקנים מתאימים לפרופיל המבוקש לכל עמדה. אז בואו יחד, נעבור מעט על הסגל שבנה (במהירות שיא יש לומר) וננסה לחפש את השחקנים והמאפיינים הכי פחות קטשיים. כאלו שמידת ההתאמה בינם לבין שיטת המשחק הקטשית, שנויה במחלוקת.

יפתח זיו – אם יש עמדה אחת חשובה בכדורסל של עודד קטש זוהי כמובן עמדת הרכז. מבחינת קטש, הרכז הוא מקבל ההחלטות ב-95% מההתקפות. האחריות שלו כוללת יציאה להתקפות מעבר, התחלת מהלכי פיק&רול וקריאת כלל האופציות הקיימות על המגרש. ראינו את זה בעבר באמצעות הקרדיט הכמעט בלתי נגמר שקיבל תמיר בלאט תחת קטש בהפועל ירושלים. ובתורת הריווח של קטש, הרכז צריך לקלוע, למסור וזהו. סיומת מתחת לסל מתנועה ללא כדור ועוד מרכיבים שונים לסט היכולות? זה כבר פחות בארסנל ההתקפי הדרוש לקטש. אולי למאמנים אחרים. כך, יפתח זיו נשאר מעט תקוע עבור קטש בעמדת הרכז. האם זה השחקן שירצה קטש שיריץ מהלכים, ישחק פיק&רול ויקבל עבורו החלטות? אני בספק. כמובן, שבשוק הישראלי המצומצם לא רק הצד המקצועי הטהור הוא זה שמשחק תפקיד ולכן ההשארה של זיו לא בהכרח תמוהה. עם זאת, קטש יצטרך לתת תשובות ופתרונות לגבי אופן השימוש והניצול ביפתח זיו.

אלכס פוית’רס וג’וש ניבו – משנותיו האחרונות של קטש נוכחנו להבין איפה עובר ולאן מתנקז משחק ההתקפה שלו. הבנו, שהגבוהים הם חלק משמעותי במשחק ההתקפי והם בעלי תפקיד מיוחד במינו. הבחירה המדוקדקת וחסרת הפשרות של הגבוהים בקבוצות שלו (דוגמת בריאן רנדל, טיישון תומאס או סולימאן בריימו) עזרו לנו להכיר מה צריכים לעשות הגבוהים בסיסטם של קטש. שחקני אלבו, שחקני פיק&רול איכותיים, עם אופציית קליעה מחצי מרחק (לפחות), יכולת לנהל משחק ולהוריד כדור לרצפה. כל אלו, תנאים קריטיים לקיום השיטה. האם ניבו ופוית’רס מקיימים את התנאים האלה? מילא היינו יכולים להגיד שאחד ממלא את אלו והשני את אלו – במכבי תל אביב בחרו להחתים שני שחקנים דומים בסגנון המשחק שלהם. טווח קליעה בעייתי, ניהול משחק בקצה הצבע שנוי במחלוקת ו-וורסטיליות בפיק&רול שלא כל כך קיימת. אולי, בחר קטש לספוג את כל החוסרים בסט היכולות ההתקפי של שני הגבוהים שלו כדי לקבל את הסייז הדרוש כדי לשמור את הגנת החילופים שהוא כל כך אוהב וכדי ליישם ולמקסם את איכות התקפת המעבר הכל כך חשובה לו. אולי, נחיה ונראה.

ווייד בולדווין – במספר ראיונות העיד על עצמו עודד קטש שהוא לא יודע לאמן סקוררים. אפשר להבין ולראות את זה רק מהסתכלות על הפרופיל של השחקנים השונים. ישנו הרכז, ישנו הסקנד גארד שנועל להריץ פיק&רול ולהיות האופציה הנוספת בהתקפה במידה ומתקיפים את הרכז או שבאה עזרה, ישנו שחקן פינה קולע וישנם צמד הגבוהים שבצבע. איפה סקורר משתלב כאן? כמו שאמרו גדולים ממני – לא יודיייע קלאסי. אז אולי, משל היה ג’יימס פלדין של ירושלים, יהפוך בולדווין לסקנד גארד לצידו של לורנזו בראון. ואולי, מתכנן קטש שינוי והתאמה בשיטה שלו. בסופו של דבר, קשה להתמודד ברמת יורוליג ללא סקורר. אז כדאי שגם מכבי תל אביב תוכל להחזיק אחד כזה. כרגע, אנחנו רק באולי. גם כאן, נצטרך לחיות ולראות איך ישתלב וויד בולדווין לתוך הדרך שמתווה קטש.

בונזי קולסון – קולסון הוא שחקן מוכשר ללא ספק. 3-4 עם סייז טוב, וורסטילי מאוד, יכול לשמש גם כחוסם וגם כמוביל כדור במצבי פיק&רול, תנועה טובה ללא כדור ואיי קיו כדורסל גבוה. כל אלו, יכולות נהדרות, חיוביות וחשובות עבור כל שחקן. חד משמעית. אבל האם פרופיל שחקן שכזה, כזה שמחזיק בו קולסון, מתלבש לסיסטם של קטש? האמת, שממש לא. הוא לא יהיה אחד מצמד הגבוהים בפיק&רול, הוא לא יהיה האחד שיעמוד בפינה ויזרוק וגם לא יהיה זה שיריץ את המהלכים ויקבל את ההחלטות. אם כך, אז מה כן? ייתכן וקטש יבחר להמציא את עצמו מחדש כדי למצוא מקום גם לקולסון בשיטה. במקרה של קולסון, ועם כל הכבוד המגיע לו, זו האפשרות הפחות ריאלית. הדבר הריאלי יותר, הוא החלטה מודעת של קטש להיעזר בקולסון בעיקר במישור ההגנתי (שחקן וורסטילי כמוהו הוא נכס בכלל ולהגנת חילופים בפרט) ולהרוויח מהכישרון הטבעי שלו כמה שניתן במישור ההתקפי, אבל באופן מוגבל מלכתחילה. אפשר להתווכח על איכותה של ההחלטה, אבל היא הגיונית למדי.

בסופו של יום קטש הוא מאמן עם פילוסופיית משחק ברורה ושלמה יותר משראינו מכל מאמן ישראלי אחר בארץ. לרוב, אנחנו רואים אותו בוחר את שחקניו בפינצטה – את סט היכולות המתאים, התפקיד הספציפי הדרוש ואת אלו שיעזרו לו להביא לידי ביטוי את השיטה שלו בצורה הטובה ביותר. בגליל, באילת או בירושלים – זו הייתה עבורו משימה “קלה”. השוק הרחב איפשר לו להביא “מציאות” ו”עקיצות” מרחבי הגלובוס בתקציבים נמוכים יחסית. מכבי תל אביב היא סיפור אחר. השוק של התל אביבים מצומצם ביותר – מצד אחד, אך ורק שחקני יורוליג מוכחים באים בחשבון. מצד שני, השחקנים הבכירים באמת נעולים אצל הקבוצות הבכירות באמת. את חתך הביניים, לוקחת מכבי תל אביב. ועם חתך הביניים הזה, חתך די צר ולא מגוון, התמודד עודד קטש. אז הבחירות לא בעלות 100% התאמה, נכון. בסוף, קטש יצטרך לראות איך הוא מביא כמה שיותר משיטת המשחק שלו ומפילוסופיית המשחק שלו לתוך הסגל הזה.

מה עם השאר? ישאל את עצמו קטש איך הוא יכול לשנות בעצמו (או יותר נכון, בשיטת המשחק שלו) או בשחקניו (ובסגנון המשחק שלהם) כדי שיעבדו בסינרגיה מקסימלית. כי על הסינרגיה הזאת בונה מכבי תל אביב. לא על הכישרון, לא על הניסיון. על הסינרגיה. וסינרגיה מתחילה בקשר שבין המאמן לסגל שלו. לא רק בהתאמה הראשונית אלא גם בצעדים שמוכנים לעשות הצדדים כדי לגשר על הפערים. וזה, בידיים של קטש.