מאת אלכס פרושוטה
לפני שלושה שבועות, בשמיני לפברואר, פרומיטיי ניצחה את אוניקאחה במשחק במסגרת הטופ 16 של ה-BCL. המשחק התקיים בזאפוריז’יה, עיר נעוריי. משחק נהדר, הפסד מלא ברגש, ניצחון לקבוצה אוקראינית נגד אחת הקבוצות הכי עשירות בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי. אפילו התבקשתי לנהל את מסיבת העיתונאים בסיום וקיבלתי שבחים מהמאמן ננו גינזבורג על התרגום הנהדר.
Ronen “Neno” Ginzburg – Photo Credit: FIBA
השחקנים הזרים כבר החלו לעזוב את אוקראינה. הם פחדו. הורים ומשפחה התחננו מהם לחזור. ארה”ב ייעצה, ואז דרשה מהם לעזוב. חלק החליטו להישאר. חלק עזבו. בלי הודעה מראש. בלילה, בשקט.
קבוצות לא יכלו לשלוט בזה. קבוצות היו מדוכאות. זה היה כל כך בטוח באוקראינה באותה העת. אבל לא יכולנו להתמודד מול הממשל האמריקאי והתקשורת האמריקאית. לא האמנו לדיווחים בתקשורת על התוכניות של היטלר הרוסי.
לקחתי יום חופש לאחר הנסיעה לאותו משחק. ישבתי באחד המקומות האהובות עליי בקייב – ממש ליד נהר הדנייפר. לקחת דקה ולחשוב בשקט.
כשחשבתי, התחלתי לבכות. זיכרונות מ-2014 עלו למוחי.
הייתה לנו ליגה מצוינת באותה תקופה. בודיבלינק הגיעה לראשונה ליורוליג. דונייצק ואזומאש היו קבוצות צמרת. הרמה בליגה הייתה מטורפת. הנבחרת סיימה במקום השישי באליפות אירופה ועלתה לאליפות העולם. כדי לשחק נגד ארה”ב!!! נגד קואוץ’ K, סטף, קליי, קיירי ודייוויס. נבחרנו לארח את יורובאסקט 2015.
Steph Curry – Photo Credit: Wikipedia
התחלתי לקבל שכר סביר כשכתבתי ודיברתי על הספורט האהוב עליי. המילה שלי התחילה לקבל כבוד במדינתנו ואפילו באירופה.
הכל נעלם ברגע. בגלל מלחמה. בגלל שרוסיה רצתה “להחזיר” את קרים ו”לשחרר” את דונבאס.
וזה לקח 7 שנים להחזיר את הרמה שהייתה. 7 שנים של צפייה בכדורסל חרא כל שבוע. 7 שנים של לנסות לא להפסיד את החיבור בינינו למשחקים הטובים. 7 שנים של לנסות לקדם מוצר כמעט בלתי ניתן לקידום, תוך קבלת שכר זעום.
כי אנחנו אוהבים את זה. אני אוהב את זה.
סוף סוף חזרנו. ליגה סבירה שוב. 90% מהשחקנים הראויים לציון שהם אוקראינים חזרו לליגה המקומית. מירו בילאן, דיאנג’לו האריסון, די ג’יי קנדי, ארצ’י גודווין ועוד – לא יכולתי להאמין שאני מדווח על חדשות שבהם מסופר שהשחקנים האלה מגיעים לפה. לשחק כאן. באוקראינה! כל שבוע!!! רונן גינזבורג? כאן? אתה רציני?! לאחר כמה עונות היו לנו 10 שחקנים זרים ראויים בליגה.
אני זוכר את איך שנדהמתי כשפגשתי את מירו בילאן פנים אל פנים לפני שנתיים בפזארו, בפיינל 8 האיטלקי. הוא אכל באותה מסעדה כמוני, שני שולחנות שמאלה. חגגתי במשך שבוע, כשקייב באסקט קיבלה את קרשיאקה כיריבתה במסגרת היורופקאפ של פיב”א. קנדי הגיע לקייב עם עוד כמה שחקנים טובים והם שיחקו כמו אלים.
עכשיו כל השחקנים האלה היו מיועדים לשחק כל שבוע באוקראינה.
D’Angelo Harrison – Photo Credit: FIBA
הליגה הייתה מאוד מעניינת. כל משחק היה חשוב. קייב באסקט הצליחה להשיג ריצה טובה ביורופקאפ. משחק מדהים נגד רג’ינה בקייב יהיה בראש שלי לתמיד. האווירה, ופרומיטיי, איזו קבוצה הם בנו!
אישית הכל חזר למסלול. השקנו פודקאסט על הכדורסל שלנו שהפך לתוכנית ממשית ביוטיוב. הקהל נכנס לזה מהר ומאוד אהבו את המאמצים שלנו. דברים נהדרים בדרך.
לקח 6 שנים לחזור. לא ליורוליג, אבל לפחות לכאן. וכל זה ייעלם מחדש?!
לא!!!
אבל… המציאות הייתה מוכנה להכות הרבה יותר חזק. הבנתי את זה. והתחלתי לבכות.
בגלל הפלאשבקים.
חוסר האונים..
בינתיים, הייתי כעוס. הזרים החלו לעזוב את אוקראינה והמשחק שלנו החל לשקוע, התחלתי לקרוא ראיונות של האידיוט בשם אנדריי ואטוטין והקבוצה שלו כביכול ממוסקבה.
“אין לנו כוכבים,” “התקציב שלנו טוב אבל לא מדהים,” וכל מיני שטויות כאלה.
אתה רציני?! יש לכם 30 מיליון תקציב לפחות. יש לכם את טוקו, איפה, מילוטינוב, קלייבורן ועוד כוכבים. הכוכבים שלכם מרוויחים יותר בדקה מזרים שמשחקים באוקראינה במשך חודש.
ולכם אין כוכבים? אתה מחתים את פאנגוס ב-6 מיליון. ישר מהליגה הטובה בעולם.
Kevin Pangos – Photo Credit: Euroleague.net
בינתיים איבדנו שחקנים כמו מקסוול ו-וודסון וזה הרגיש כמו טרגדיה. אתם אפילו לא יודעים איך השניים האלה נראים.
ולאבד אותם בגלל המדינה שלכם. כי המדינה שלכם מוקפת באוקראינה מ-3 כיוונים, גורם לנו להיות בלחץ.
כל זה גרם לי להרגיש חולה.
אבל עד מאוחר מאוד ביום רביעי בערב, ה-23 בפברואר, היינו בטוחים שהם לא יתקפו אותנו. שאנחנו יכולים להציל את מדינתנו. אפילו להציל את הכדורסל שלנו ולא לתת לזה לחזור 7 שנים אחורה.
במיוחד כשפרומיטיי הזיזה את הפעילות שלה למיקום אחר. הנבחרת הייתה בספרד למשחק במוקדמות אליפות העולם ומוכנה לתת פייט לאלופת העולם.
גם אחרי שהכירו במופע של חבובות בקרמלין בעצמאות בדונבאס.
Prometey – Photo Credit: Champions League
כל זה השתנה ב-5 לפנות בוקר ב-24 לפברואר.
את השאר אתם כבר יודעים.
הנבחרת שלנו היא גיבורה על כך שהיא עלתה לפרקט לשחק נגד ספרד, אבל חוץ מזה – אין שום מקום לכדורסל בחיינו כרגע.
אני בטוח שנחזור. במוקדם או במאוחר.
נחזור חזקים יותר. כי הכלכלה שלנו במצב טוב יותר מאשר לפני 8 שנים. זה עניין של זמן.
ההמנון שלנו ינוגן בשלבים המאוחרים באליפות אירופה ובאליפות העולם, הקבוצות שלנו ייצגו אותנו הכי טוב שהם יכולים.
D’Angelo Harrison – Photo Credit: BCL
אני עכשיו רוצה להגיד משהו לשכנים היקרים שלנו. במיוחד מי מהם שמחובר לכדרוסל.
זה מה שתקבלו בעוד כמה שנים. תאמינו לניסיון שלי. יש לי הרבה מזה. ותקראו היטב.
– המטבע שלכם מת. הוא ימשיך לרדת כלפי מטה. חוזים בדולר או אירו? שכחו מזה.
– הכלכלה שלכם נמצאת עמוק בתחתית.
– תקופת הזהב בכדורסל שלכם נגמר. אולי קבוצות ישרדו. אולי הן ישחקו בשלב מסוים ביורופקאפ או משהו אחר. אבל לעולם לא תחתימו את פאנגוס, קלייבורן או מילוטינוב יותר.
– כל השחקנים שיש להם חוזים עם הקבוצות שלכם לא יחזרו. אל תנסו אפילו.
– גם אם איכשהו יהיה לכם תקציב לכדורסל, הם לא יחזרו לשחק במדינה מבודדת בתקופה הקרובה.
– ליגת ה-VTB מתה. גם אם הם ינסו לשכנע אתכם אחרת. זה יהפוך לליגה הרוסית בלי ספונסר גדול. ליגה בינונית.
– אולי אפילו זרים יגיעו לשחק אצלכם. אבל הרמה שלהם תהיה פחות טובה משהייתה. אין ספק. אתם לא תקבלו מידע איך להשיג שחקנים טובים במחיר מופחת.
– אני כמעט בטוח שרוסיה לא תוכל לקחת חלק במפעלים בכירים ב-3-5 שנים הקרובות.
– אז תשחקו בליגה המקומית שלכם אחת נגד השנייה. זה יהיה המקסימום שלכם. עם שחקנים מקומיים בלבד. כי אף אחד לא יתעניין בזה. אבל זה בסדר. סוף סוף קבוצות קטנות יותר יתחרו בקבוצות של מוסקבה.
– 90% מהשחקנים שלכם יישארו בבית לנצח. כל קבוצה אירופאית שמכבדת את עצמה לא יחתימו אותם. אף אחד לא רוצה כעס של אוהדים וסיקור תקשורתי שלילי.
– חלק מהשחקנים הצעירים שלכם ישיגו אזרחות של מדינה אחרת. להישאר בארה”ב. ימצאו שורשים משפחתיים בישראל, גרמניה או אפילו אוקראינה. ילדים ירצו לשחק ולא לשבת בחמש שנים של בידוד מהעולם.
– גם אם תצליחו לשרוד, הקבוצות והנבחרת ישחקו ללא ההמנון, דגל ובמקום ניטראלי. עם אפס תמיכה ביציעים. עם בוז צורם בכל מדינות אירופה (אולי חוץ מסרביה).
– אבל אתם לא. אני חוזה שהקבוצות שלכם לא ישחקו בשום מפעל בינ”ל למשך 5 שנים הבאות. לפחות. כמו יוגוסלביה בשנות התשעים המוקדמות.
– וכשיסירו את הסנקציות, ייקח שנים כדי שתחזרו למצב סביר.
– אני 95% בטוח שלא אראה את צסק”א או כל קבוצה רוסית אחרת בפיינל פור של היורוליג בעשור הבא. אם היורוליג יהיה קיים בכלל. הארגון הזה צריך בנייה מחדש. במינימום. שייבנה מחדש בלי אנשים “ישרים” שמקבלים המון כסף מגזפרום ישר לכיסם הפרטי.
– אתם תוצאו מהקונטקסט הגלובאלי. כולם ישנאו את הקבוצות שלכם. וספורט בהקשר הזה לא יהיה ניתן לניתוק מפוליטיקה, כפי שצעקתם שנים.
– כי אין מקום בספורט הבינ”ל עבור קבוצה שיזמה מלחמה.
זה מה שמגיע לכם. לכם ולמדינה שלכם. וצסק”א עם ואטוטין בראש, אם אנחנו מדברים בפן האישי. וגזפרום.
כמעט הטבעתם את המדינה שלנו והספורט שלנו, כבר כמעט לפני 8 שנים. בגלל שהנשיא שלכם שונא את אוקראינה ולא רוצה שהמדינה שלנו תהיה קיימת.
כי הוא קרא משהו בספרי ההיסטוריה. חולני.
שרדנו שנים רבות של קושי. אתם מנסים להטביע אותנו שוב.
אבל אתם תטביעו את עצמכם.
כי זה מה שמגיע לכם כמדינה.
בזמן שאנחנו נעמוד זקופים.
לתפארת אוקראינה!
Oleksandr Proshuta.
0 תגובות