מלחמה עם איראן, אני לא צריך לספר לכם. בזמן שאתם רצים במעגלים מהמקלט למטבח והטייסים שלנו עפים במעגלים מעל כל המזרח התיכון ומביסים את משטר האייתולות, אני יושב. מילואימניק מחיל הרגלים, לגופי חצי ב׳, מחכה מיום שבת שיקראו לי להיכנס רגלית ולכתר את איספהאן. בימים הראשונים למלחמה היה מעט בלאגן, בכל זאת הקפצה, אזעקות, מעברים וכיוצא בזה.

כרגע כבר יש זמן להרהורים אסקפיסטים, בשבתי על כיסא פלסטיק מהסוג שכן נלחמים איתו, עם רובה מהסוג שכבר לא נלחמים איתו בזמן שאני שותה מים מסוג מינרליים, לוקסוס שאין כמוהו בימים של שגרה במדינה היקרה בתבל. כרגע עוד לא ירדה הפקודה להסתער על טהראן, מה שמשאיר לחייל הפשוט לא מעט זמן להרהר במה היה קורה אם. אם ההוא עם הפנים הכתומות וההוא עם השיער הסגול לא היו מחליטים לחסל בשבת את ההוא עם הזקן הלבן, שלא נתגעגע אליו יותר מדי.

ביקום המקביל הזה, הייתה אמורה להתקיים הערב מלחמה בתל אביב. היא כנראה הייתה שונה מזו שמתקיימת ביקום שלנו. היא לא הייתה כוללת סירנות אלא שירת אוהדים. לא מטחי טילים של עלי לאריג׳אני אלא מטחי שלשות של אנטוניו בלייקני. קרב טקטי ואסטרטגי בין קטש לאיטודיס, התקהלות אחת גדולה של צהובים ואחת קטנה של אדומים שייתנו את גרונם בקרב על העיר שעוד לא חשבה על המצאת ליין אקסקלוסיבי של מסיבות בתוך מקלט.

Photo Credit: Yehuda Halickman

המלחמה היא ממלכת האי הוודאות, אמר חכם סיני זקן, אך בוודאות אפשר להגיד שהדרבי הזה היה מרתק כל ישראלי בשיש בו איזשהו עניין בכדור הכתום. ישר אחרי הצגת השחקנים, השופט ודאי היה זורק את הכדור לגובה. דן אוטורו ודאי היה מנצח בטיפ-אופ את סורקין וזורק את הכדור לידיים של מיציץ׳ או של בראיינט. מהיציעים היו נשמעות שריקות בוז רועשות יותר מנפילת טיל בליסטי, אבל כל זה לא היה מטריד יותר מדי את אלייז׳ה בדרך לנקודות ולאסיסטים שלו לגבוה המתגלגל התורן. כל זה בזמן שוויינרייט ומלקולם מחכים בפינות, וים מדר ובר טימור מחכים בספסל עד שיקבלו התראה בטלפון הנייד שלהם שהאירוע הסתיים ואפשר לצאת.

הפועל תפתח טוב יותר, תנצל את מגבלת הגודל של מכבי ואת היעדר מגבלת הזרים שלה. אבל למזלה של מכבי תל-אביב, הטיסה חזרה מדובאי שהמריאה ונחתה בשלום הביאה איתה את לוני ווקר שהתחיל להתלהט ולשלוח חימושים מדויקים מעל מערכות ההגנה האוויריות הלא כל כך יעילות של האדומים. מפעם לפעם רומן סורקין וג׳יילן יפתיעו בגיחות לעומק הצבע של איטודיס ולא נשכח את ריימן שצפוי ליירט כמה עבירות תוקף שיתורגמו לקליעות של בלאט והחטאות של בריסט, שעוברות בדרך מחוץ לאטמוספירה ונופלות בשטחים פתוחים.

חזרתי מחדר האוכל, בדיוק בזמן למחצית השנייה. הכוכבים של שתי הקבוצות מבטלים אחד את השני וקשה למצוא שובר שוויון בין הקבוצה של קטש שמגיעה בכושר ״טיל״ לבין החבורה של איטודיס, שהפסד שלו עלול להבעיר את המחאות ולהצמיח תחתיו חלופה שלטונית. כאשר הבראיינט מתנגש עם הווקר, האוטורו מתכתד עם הסורקין, שתי הקבוצות זקוקות לאקס-פקטור שיכריע את הקרב ביניהן.

עבור הצהובים שמתמודדים עם חסרונות משמעותיים של לונדברג, קלארק וליף הרשימה לא ארוכה. האם זה יהיה דאוטין שכבר ניצח דרבי אחד העונה? אולי בלאט בעוד מופע שלשות מופרע? האם זה יהיה דווקא יהיה זה שבתקופה האחרונה לוהט יותר ממנוע של F35, גור לביא בגרסה שאינה מסוגלת להחטיא?

Photo Credit: Yehuda Halickman

מה לגבי האורחים באדום? האם זה יהיה מוטלי? שהלך לאיבוד ברוטציה של איטודיס כמו טיל שהתעופף לאזרבייג׳ן, או אולי מדר וטימור? שבניגוד לסיסמא האדומה דווקא ׳מייצגים את ישראל ולא את הפועל׳. אולי בכלל מי שישתלט על העסק בדריבלים חמקניים יהיה האקס הצהוב כריס ג׳ונס?

הגעתם איתי לתוך רבע הרביעי, המשחק צמוד והאווירה בהיכל מטורפת, שתי הקבוצות רוצות לנצח את הדרבי הזה, את המלחמה הזאת. אנחנו בדיוק בשיא המתח, אבל דווקא אז צועקים לי שאני מאחר לשמירה שלי, אז לצערכם, אני חייב לזוז. מוזמנים לדמיין בעצמכם איך הקרב הזה ייגמר, או פשוט לחכות בסבלנות עד למועד לא ידוע, בטריטוריה הנייטרלית אשר בבלגרד, כי בכל זאת ביקום שלנו יש כרגע מלחמה.

שמרו על עצמכם, החייל יואב.

Photo Credit: Yehuda Halickman