הטור "Omertime" (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר
הפועל תל אביב ובני הרצליה עלו לגמר הגביע בזכות מלאה. אם נצטט את דני פרנקו, הם עלו פשוט כי הן קבוצות כדורסל טובות יותר מיריבותיהן. ככה פשוט. ויש לגמר הזה המון צדדים יפים וטובים. לראות קבוצות ישראליות עם תקציב מזערי שמגיעות למעמד כל כך מכובד, זה תמיד כיף. לראות קבוצות שהישראלים משחקים בהן תפקיד משמעותי ממריאות לשחקים כאלה, זה תמיד כיף. ויותר מכל, לפחות מבחינתי, לראות את הניצחון של חשיבות רמת המשמעת הטקטית והסינרגיה בין חלקי הקבוצה השונים על הכסף והכישרון – זה ממש כיף. כי לאלו שנמצאות במעמד גמר הגביע, לא חסרים שחקנים מוכשרים. אבל הסיבה שהן עלו על חשבון קבוצות מוכשרות מהן היא העובדה שהן מאומנות, מתואמות וממושמעות. אולי כדאי שיהיו אלו שיבינו, שזה האקס פקטור.
והיופי בכל העניין, שגם הפועל תל אביב בהנהגתו של דני פרנקו וגם בני הרצליה בהובלתו של אורן אהרוני משחקות כדורסל פשוט. כדורסל בלי אלמנטים מורכבים, יצירתיים מודרניים, מופשטים וכן הלאה. אלמנטים בסיסיים שמתבצעים ברמת ביצוע גבוהה. לא מודרניזציה מוקצנת ולא תחכום יתר. כדורסל פשוט וקל. וטוב. מאוד טוב.
אחד מהאלמנטים האלו, הוא אלמנט הפוסט-אפ. אלמנט שגם הפועל תל אביב וגם בני הרצליה משתמשות בתדירות גבוהה מאוד. כל קבוצה, בהתאם לכלים שלה, לרצונות שלה ולאמונות שלה מבצעת אותו קצת אחרת. בטור הזה, מעבר לניתוח שייתן הבנה יותר עמוקה למה שצפוי לנו במשחק הגמר המרתק של יום חמישי, ננסה לראות איך אלמנט פשוט ונפוץ כמו פוסט-אפ, גם בזירה קטנה כמו ישראל, יכול להתבצע בצורה שונה לגמרי. היופי של כדורסל. בואו נתחיל.
נתחיל מהמעפילה הראשונה – בני הרצליה. הייחוד העיקרי של הרצליה הוא איזון מופתי בכל חלקי הסגל. לצד אונואקו הכישרוני ושחקנים בעלי סייז כמו קמפ ניצב קו אחורי מוכשר עם הוקר ובאב לצד ישראלים תורמים כמו קרביץ וסנדי כהן. איזון לשמו. אבל עם כל הכבוד לאיזון הזה, בהרצליה יש כוכב. הביג-מן הכישרוני והאימתני צ'ינאנו אונואקו שולט בליגה. מתחת לסלים, מחוץ לקשת, בתוך הצבע, בהגנה ובהתקפה. ולכן, רק טבעי שההתקפה של החבורה מהשרון תתמקד בו. ואיך? בעזרת פוסט-אפ כמובן.
איך היא עושה את זה? אז בואו נדגים. כאן לדוגמה, הדגש הראשון של בני הרצליה הוא להיכנס לפוסט-אפ על פינה ריקה. כלומר, בלי שחקני התקפה שנמצאים בסביבת המהלך. יש לדבר הזה יתרונות וחסרונות, בין היתר שלצד העובדה שהסט הזה מקשה על שחקני ההגנה לבצע מלכודות ושמירות כפולות על הפוסט-אפ גם המסירה שיכולה ההגנה להעביר כדי להעניש את ההגנה על עזרה שתשלח, ארוכה יותר ומסוכנת יותר. הכלל הבא: הגבוה השני חייב להימצא בדאנקר ספוט. עמדת הדאנקר היא העמדה שבצד הקשת הפנימית בתוך הצבע והשימוש בה במקרה הזה הוא להעניש את ההגנה במקרה ותחליט לשלוח עזרה של אחד מהגבוהים שלה. ולכן, ישר ואן וליט חותך לתוך הדאנקר ספוט. יאללה, כלל הבא: אם שחקן ששומר עליך עוזר על הפוסט-אפ – תחתוך פנימה. תעניש אותו. וכך, ברגע שסנדי כהן מזהה את מנקו עוזר, הוא מיhד חותך. וזה כל מה שצריך בשביל סל קל של אונואקו.
גם כאן, הכללים נשמרים. הכדור נכנס לפוסט-אפ לאונואקו, וישר דואגים שהמהלך יקרה על פינה ריקה. למנוע הבאת עזרה קלה של ההגנה. וישר, ברגע שמנסים בחולון להביא עזרה מהצד החלש ומנקו מתקרב לזירת האירוע, קמפ חותך פנימה ומעניק לאונואקו עוד אופציית מסירה ואף יכול במקרה הצורך לסגור לריבאונד.
כאן, הכניסה להתקפה היא קצת שונה. הרצליה נכנסת למהלך הפוסט-אפ דרך התקפת המעבר. בהתקפת המעבר, מטבעה, הגארדים הם אלו שיורדים ראשונים להגנה והסנטרים שעולים קדימה מקבלים אותם כמצ'אפ. וכך, כשאונואקו נע לו להתקפה הוא מקבל את מנקו בוואחד מיסמאטצ'. בהתקפת מעבר, היתרון נעוץ בשחקן ההגנה שמולך ולא דווקא בעמדה שאתה נמצא בה. ולכן, באופן אוטומטי, לצורך שיפור זווית המסירה, עולה כהן מהפינה הרחוקה לטופ-אוף-דה-קי במהלך היי-לואו קלאסי כדי להכניס את הכדור פנימה ולנצל את המיסמאטצ'.
גם כאן, התקפת המעבר משאירה את קמפ על הסייז הלא מרשים של רגלנד. שוב, הכנסת הכדור לא קלה ופשוטה ועל כן הרצליה חייבת להיעזר באונואקו כטריילר שני שמכניס את הכדור. לא די בזה, סנדי כהן שמזהה את העזרה של יריביו מהצד החלש חותך פנימה לתוך הצבע. מאוד מרשים לראות את האוטומציה של הקבוצה מהרצליה. קריאת מצבים, ביצוע פעולות והכל פשוט ואיכותי. סוד המשחק.
הפועל תל אביב לעומת הרצליה, משחקת את הדברים מעט שונה. הפוסט-אפ הוא פוסט-אפ והמטרה אותה מטרה, אבל דרך הביצוע שונה לחלוטין. מבחינת הפועל תל אביב, שכמובן גם משחקת על פינה ריקה – דרך ההענשה שונה מעט. היא קוראת יריבות שעוברות להגנה אזורית בצד החלש כדי להתקרב ולעזור על הפוסט-אפ ופועלים כדי להעניש אותם.
לדוגמה כאן, כשטוקוטו מקבל את הכדור בפוסט-אפ (אחרי שהתעקש שקולשוב יפנה לו את הצד החזק) הפעולה האוטומטית היא דווקא של אואנס. שמייד, ניצב בצד החלש, וחוסם את השחקן הקרוב לו ביותר. החסימה עצמה משתקת את ההגנה בצד החלש ועוזרת לטוקוטו לעבוד לבד. שימו לב גם לחיתוך של קולשוב שמנצל את ההגנה האזורית של מכבי כדי לתקוף את ריבאונד ההתקפה.
גם כאן, כשהפועל תל אביב נכנסת למהלך הפוסט-אפ דרך פיק&רול והשגה של חילוף קל, הדברים קורים אוטומטית. וזה היופי והחוכמה – מהר ממה שהשמירה הכפולה על טוקוטו מגיעה, הפועל תל אביב מבצעת את הרעיונות שלה. הריווח אופטימלי ומיד מגיע ג'וש אואנס, מפציר בקולשוב להישאר בצד החלש וחוסם את השחקן הקרוב אליו. התוצאה? העזרה מגיעה מרחוק מאוד וקולשוב מנצל את הקלוז-אאוט הזה לזריקה פנויה שלרוב נכנסת אוטומטית. לא הפעם, אבל המהלך נהדר.
או לדוגמה כאן, כשאותן פעולות אוטומטיות מתבצעות ומתורגמות ליתרונות ולזריקות נוחות.
מה הבנו ומה למדנו? ראינו את מה שמדברים עליו עם קלישאות וסיסמאות כל הזמן. עד כמה צמד הפיינליסטיות שלנו הן קבוצות איכותיות, מאומנות, ממושמעות ומוכשרות. ועד כמה זה – מעבר לכסף הגדול והכישרון המרשים שיש לדוגמה להפועל ירושלים ומכבי תל אביב, עד כמה זה מתורגם בסופו של דבר לתארים. למדנו גם, איך אלמנט פשוט ועתיק כמו פוסט-אפ, גם כיום, וגם בתא שטח כל כך מצומצם, בא לידי ביטוי בכל כך הרבה צורות. וואריאציות, רעיונות, שיטות ואמונות שונות לאותו הדבר. את זה, תמיד כיף לראות. ובחזרה למשחק הגמר – השאלה בנוגע למשחק הזה פשוטה. מי הקבוצה, שיודעת לשחק גם שמוציאים אותה מהשטף? שתי הקבוצות מבצעות בצורה כמעט מושלמת את הרעיונות והרצונות שלהן. גם בהתקפה וגם בהגנה. מי מהן תוכל לשחזר את אותה הצלחה גם בשיטה אחרת, עם רעיונות אחרים ותחת אילוצים שונים – זה רק הזמן יגיד. וזה, גם מה שיכריע את הגמר הזה.
0 תגובות