קרדיט לתמונה הראשית: אריק רובין 

לא כל יום אלוף NBA פעמיים מבקר בישראל, אבל זה בדיוק מה שג’וש פאוול עשה השבוע כשהחליט להגיע לארץ הקודש בזמן שהיא זקוקה לתמיכה המוחלטת ביותר כדי לעשות שינוי ולהעלות חיוכים על פניהם של רבים.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

סנטר העבר בן ה-41 חרך את האולמות לא רק בצפון אמריקה עם הלוס אנג’לס לייקרס, שם כבש צמד אליפויות ב-2009 וב-2010, כאשר הוא והוסיף אחד גם באירופה שם זכה בכתר היורוליג עם אולימפיאקוס ב-2013.

עם זאת, לאחר קריירה מפוארת שראתה את פאוול מסתובב ברחבי העולם כדי לשחק כדורסל, הוא כאן בישראל כדי לעזור לעזור לאלה שסבלו כל כך הרבה מאז התקפות חמאס ב-7 באוקטובר, אבל גם להושיט יד, אוזן קשבת והרבה חיוביות כדי להפוך את המדינה והעולם למקום טוב יותר לכולם.

מה מביא אותך לישראל?

“משפחה ושירות לאנשים בישראל”.

כמה חשוב לך לעשות טיול כזה, במיוחד בזמן הזה כשאתה רואה את המדינה סובלת ואת האנשים סובלים מתקופה לחוצה וקשה עם המלחמה והסכסוך?

“אני חושב שזה חשוב. כולם מתמודדים עם הקשיים של מה שקרה לפני שנה. אז חיוביות, אהבה ואור זה משהו שחשוב, במיוחד עבור מישהו כמוני. אני לא בור לגבי האחריות שלי בין אם אני אמריקאי או אפרו אמריקאי. אז פשוט להבין מה תמיכה גדולה, שליחת אהבה וחיוביות יכולות לעשות לאדם הבא”.

כמה חשוב היה לך לעבוד עם ספורטאים למען ישראל בפרויקט מקס שם אתה עובד עם תמיר גודמן, לראות כמה מהילדים. יש אור – הרבה אור – שיכול לזרוח, לפעמים אנחנו צריכים פשוט למצוא את החיוביות בחוץ.

“בהחלט. אתה יודע, הדבר המטורף, ואמרתי את זה קודם, תמיר ואני למעשה הלכנו לאותו מחנה, מחנה MVPA, טופ 100, אי שם לפני 24 שנים, אני מאמין. ג’ורדן היהודי, הסתכלתי עליו לפני הרבה זמן, אבל זה מטורף איך החיים יכולים להביא סגירות מעגל מעגל. פשוט להיות כאן, למעשה אמרתי לו שאני גאה בו ובעבודה שהוא עושה. רק להיות מסוגל ללכת לבית הספר שאליו הלכנו היום, לראות את החיוך של הילדים; פרצופים, המורים. זה היה מעורר השראה גם עבורי, זו תזכורת תמידית כי אתה רואה כל כך הרבה אנשים עוברים את מה שהם עוברים, אבל יש להם לב גדול, הם עדיין מוצאים דרך לחייך או להראות אהבה למישהו אחר. זה ממש מרענן לראות סוג כזה של הדמיה”.

אתה יודע, אתה בשורה של אנשים ושחקנים נהדרים שהגיעו לכאן במהלך השנים עם הפרויקט All Stars, Hall of Famers. שחקנים גדולים, אוניברסיטאות שהיו כאן. איך נוכל להביא יותר אנשים שבאמת יכולים להיות אור לאומות כמוך, להיות כאן בעין הציבורית, להיות מאוד חשובים לספורט שלהם, בין אם זה כדורסל או בייסבול.

“ובכן, עבורי, דבר אחד בי, כפי שציינתי קודם, הוא להיות משרת. אז אני הולך לעשות את החלק שלי גם כן. סיפרתי גם לאריק (רובין). כל מה שאני יכול לעשות כדי לשרת, לעזור, לשפוך אור או להביא אנשים או כל מה שצריך לעשות, אני בהחלט אהיה מוכן לעשות את חלקי. רק בגלל שכבן אדם, זו חובתנו, אתה יודע למה אני מתכוון? זה לא רק שיש כאן חברים, אלא גם שיש כאן משפחה ופשוט להיות חלק מהתרבות בלי קשר. אני רוצה להמשיך ללמוד עוד, להמשיך לחנך את עצמי, פשוט להמשיך לעשות את החלק שלי, ואם יש משהו שאני יכול לעשות, אמרתי לאריק, הטלפון שלי פתוח, אני אומר לך אותו דבר. אם יש איזושהי דרך שבה אוכל לעמוד לשירות, אני כאן, אני רק רוצה לעזור להמשיך ולקדם את האנושות בצורה הנכונה, במיוחד עבור העם הישראלי”.

בואו נדבר עכשיו על קצת היסטוריה וזמן. שיחקת בשתי קבוצות אליפות עם הלייקרס, בק טו בק, קובי בראיינט. מה היה מיוחד בזה, שתי העונות האלה, אם אפשר לשים על זה אצבע?

“התחושה המשפחתית. אני חושב שכשאתה מסתכל על קבוצות שמצליחות והן מנצחות, זה לא קשור ל-‘X ו-O’, כמו שזה קשור לאחדות. שיש את הכימיה הזו ופשוט להיות שם אחד בשביל השני – האחווה. זה דבר גדול. אז כשאתה מסתכל על זה, במיוחד במהלך עונה, האנשים האלה הם כמו המשפחה שלך. אתה תגיע הכי רחוק שהמשפחה שלך מאפשרת לך ללכת וגם תיפול אם המשפחה שלך תאפשר לך ליפול. אז זה חלק מהחיים ואלו שיעורי חיים טובים. זה הדבר היפה בספורט, אתה יודע למה אני מתכוון, שהוא יכול לקרב אנשים”.

אתה יכול לתת לנו אנקדוטה משתי העונות האלה? זה יכול להיות על קובי, זה יכול להיות על כל אחד מהשחקנים. זכרון אחד או שניים מהריצות הנהדרות האלה.

“אני חושב מההתחלה ועד הסוף ואני חושב שמ-1 עד 15, כולם היו על אותו דף, הקרבנו אחד למען השני, בסוף ידענו שאנחנו רוצים לזכות באליפות. זה קשור לכך שהאנשים האלה מוכנים להקריב את הסוג הזה של הקורבנות, להיות מסורים למטרה, להיות שם אחד בשביל השני ואז כשהדברים נהיים קשים, עדיין יכולים להישאר ביחד. לכל אחד קל לשחק נחמד או להיות טוב כשהכל הולך כמו שהוא רוצה, אבל אתה יודע, היו לנו הרבה עליות ומורדות. אלה הזמנים שעזרו לנו ליצור אלופים. השתמשנו בזה כדלק ומוטיבציה. אז אני חושב שבסך הכל, המנהיגות, האחווה, החיבור ביחד, מוסר העבודה, המשמעת, המסירות, אלה היו הדברים שעזרו לנו להצליח”.

איך העברת את זה כשהגעת לאולימפיאקוס והפכת לאלוף יורוליג? היו לך כמה שחקנים נהדרים בקבוצה הזו, אני חושב שפרינטזיס היה בקבוצה הזו, ספאנוליס היה בקבוצה הזו…

“פרו אנטיץ’, הרבה שחקנים גדולים ומעולים. אני חושב שאחד הדברים הבולטים, זה כשאתה מדבר על ניצחון, זה חייב להיות משהו שנמצא בך. כי הרבה אנשים לא מבינים מה זה דורש, מה בחורים צריכים להקריב. הגעתי במצב שהם כבר זכו שנה קודם לכן. אז למצוא תפקיד ופשוט להיות מסוגל למלא את התפקיד הזה כמיטב יכולתי, זה מה שיוצר קבוצות אלופות. זה לא היה על זה שאני נכנס ואומר, ‘מה איתי’? זה היה על זה שאמרתי, ‘תראה, אם תיתן לי דקה אחת, אני אהיה מקצוען, אם תיתן לי 30 דקות אני אהיה מקצוען’. אז אני חושב שאלו הם הדברים שבבסיס, כי כשזה מנטאליות וגישה, זה לא שאתה יכול פשוט להתעורר יום אחד ופשוט להחליט שאתה הולך לעשות את זה, יש סטנדרט – סטנדרט של מצוינות. עבורי, הסיפור שלי, המסלול שלי ואיך הפכתי למקצוען, הוא כל מה שאפשר לי לקבל את הכבוד של חבריי ואת הכבוד של כל ליגה ששיחקתי בה וכן הלאה וכן הלאה. אז כל הבחורים, אתה יודע, שאוט אאוט להם, לקבוצת אולימפיאקוס, רק חבורה של בחורים נהדרים, ואותו דבר כשאני מדבר על קבוצות הלייקרס, אותו דבר עם הקבוצה הזו – כימיה, הקרבה, משמעת, מסירות, כל הדברים האלה ממש נכנסים לזה אותו דבר”.

ולבסוף, איזה מסר יש לך לעם ישראל ולאנשים בחו”ל שכמובן מודאגים מהאקלים מהמצב כאן.

“אני חושב שדיברנו על זה מוקדם יותר היום. ביקרנו באחד המקומות האחרים. כשמכניסים אנשים לחדר ומקבלים הזדמנות לדבר אחד עם השני אתה יכול לראות שיש כל כך הרבה קווי דמיון, ואז אתה יכול לראות גם את הדברים שבהם יש הבדלים – אבל בגלל זה התקשורת חשובה. תראה, מה שקורה בארצות הברית הוא שאנחנו רואים את מה שאנחנו רואים בטלפונים שלנו, אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים בטלוויזיה ואנחנו רצים עם זה. כך גם לגבי ישראלים בכל הנוגע לאופן שבו רואים אותם כלפי חוץ. אבל כשאתה מכניס אנשים לחדר ומקבל הזדמנות לדבר אחד עם השני, אני מרגיש שאפשר לעשות הרבה ריפוי. זה לא אומר שתמיד נסכים, אבל אני כן חושב שאהבה, תמיכה ורק הבנה אחד מהשני יכולים לקרות לחלוטין וזה לא משנה אם אתה שחור, זה לא משנה אם אתה לבן, זה לא משנה אם אתה ישראלי, אמריקאי או מה שזה לא יהיה, זה רק להכניס אנשים לחדר ולנהל את השיחות האלה – שם נמצאת נקודת ההתחלה ותחילת הריפוי מתרחשת”.

אמן.