"אני רוצה להודות על ההזדמנות לאמן את הנבחרת הזו. ההישג שייך להרבה אנשים, ויותר מכל לשחקנים. מגיע להם. אנחנו היינו בצד כדי לתמוך ולעזור, אבל בסופו של דבר החבר'ה האלה כתבו את סיפור חייהם. אלוהים בירך אותי בהם, ואפשר ללמוד מהם הרבה מאוד. לחבורה הזו יש חוסן מנטלי אדיר שלא רואים בדרך כלל. היא המחישה שהכל אפשרי כשרוצים. מי שהיה שם, יודע שלא היינו הנבחרת הכי מוכשרת, אבל רצינו את זה יותר מכל".

אינני (עדיין) כותב הנאומים של אריאל בית הלחמי. אבל אם יורובאסקט 2025 יסתיים כמו שאנחנו רוצים, שואפים וחולמים, מאמן נבחרת ישראל כנראה יידע כבר מהיכן לשאוב את ההשראה למילים דומות. אלה אותן מילים שבהן השתמש אחד בשם אריאל בית הלחמי (בואו נתחיל לתרגל את ראשי התיבות – אב"ה), אחרי הזכייה השנייה שלו ברציפות עם נבחרת העתודה באליפות אירופה, אי אז ב-2019, אי כאן בתל אביב.

כמה עברנו מאז. כיחידים. כחברה. כעולם. כמדינה. כאוהבי כדורסל. כמה הם עברו כשחקנים. כמה הוא עבר כמאמן.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

בקיץ ההוא לפני שש שנים, כשאדי השמפניה התפזרו מעל הפרקט בדרייב אין, כולנו פינטזנו על היום שבו נממש את הכישרון, האופי והייחודיות של הדור החדש והמבטיח. ואיך נממש? בהישג מרשים ונדיר של נבחרת ישראל. האמיתית. הבוגרת.

אחרי מגיפת הקורונה ולפני המלחמה, חלק מהחבורה הקסומה ההיא התייצב למבחן ראשון, וזה לא נגמר טוב. אמרנו שדני אבדיה היה צעיר ובוסר, וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלו במעמד, ואיך אפשר לצפות משחקן משלים בקבוצה להפוך לכוכב מוביל בנבחרת, והוותיקים אולי לא ידעו לשחרר ולקבל את מנהיגותו, וכן הייתה מחנאות, או שלא, ולא היה מתאזרח, ואיגוד הכדורסל נפרד מהמאמן שהוביל את מהפכת הצעירים, וכל האירוע קצת נולד בחטא.

בקיצור, כאמור, זה לא ממש עבד, או יותר נכון – זה ממש לא עבד, והיו 1,001 סיבות כדי להסביר את כישלון 2022. אף אחת מהן לא רלוונטית כרגע. אבדיה כבר בן 24, ואף אחד לא מערער על כוכבותו. ים מדר הוא התאום התואם, המתואם והמתאים שלו. קאדין קרינגטון הוא המתאזרח הכי איכותי שהיה לנבחרת מאז דייויד בלו. רומן סורקין הפך כבר לשחקן יורוליג מוכח. תומר גינת מיתג את עצמו כשחקן המשלים הקלאסי. ולצד כל אלה, גם ליובל זוסמן יהיה את השקט שהוא זקוק לו כדי ליצור, להחזיק ואפילו להנהיג במצבים מסוימים.

ישראל הגיעה לרבע הגמר האחרון שלה באליפות אירופה לפני 22 שנים, ומאז הצליחה לעבור שלב ולהתברג בין 16 הגדולות רק פעם אחת – לפני עשור. אחרי ההישגים מעוררי ההשתאות והגאווה בנבחרות הצעירות, מגיעה ההזדמנות שלה ציפינו וייחלנו.

על המשימה הזו מופקד בית הלחמי, שנמצא בצומת גורלי בקריירה שלו. מאז ההישגים ההיסטוריים בעתודה, הוא לא כל כך מצא את עצמו; למעט הופעה אחת בחצי גמר הפלייאוף עם הפועל אילת, חמש עונותיו האחרות הסתיימו במאזן שלילי. הוא פוטר מהפועל תל אביב באמצע העונה, פוטר גם מאילת, ירד ליגה עם גלבוע/גליל ונחלץ בעור שיניו ממאבקי התחתית עם הפועל עפולה.

בגיל 59 וחצי יהפוך אב"ה למאמן המבוגר ביותר של נבחרת ישראל על במת היורובאסקט. צביקה שרף ואריק שיבק היו בני 57+ בהופעותיהם האחרונות בטורניר, והוא מתייצב בכלל לבכורה שלו. הכימיה עם אבדיה ומדר הביאה אותו עד הלום, וגם תגדיר לאן ימשיך מכאן.

האם היעדר ההצלחה בקבוצותיו האחרונות ישפיע על הופעותיו בחולצת הפולו הלאומית? לא בטוח. לאורך השנים התוודענו ללא מעט מאמנים שפרחו בנבחרות, ורק בהן. כאילו מדובר במקצוע אחר.

פפו הרננדס הנהיג את תור הזהב של ספרד בלי להיות אפילו מוזכר כמועמד לריאל מדריד ו/או ברצלונה. איגור קוקושקוב סחף את סלובניה לתואר היסטורי, ולא שרד אפילו עונה אחת מלאה ביורוליג. סאשה ג'ורג'ביץ' הפך מזוהה עם נבחרת סרביה, בלי שיתקע יתד ברמות הבכירות של המועדונים. סרג'יו סקאריולו מקבל בגיל 64 את הזדמנות חייו המאוחרת בריאל מדריד – בזכות הנבחרת ולמרות שלא רשם יותר מדי הצלחות בזירת המועדונים במשך שנים. וזה קצת דומה למה שקרה לפני שנה עם גורדי הרברט בבאיירן מינכן, בגיל שבו רובנו נתכונן כבר ליציאה לפנסיה.

בית הלחמי, גם אם לא יגיע להישגים של הרננדס, קוקושקוב, ג'ורג'ביץ', סקאריולו והרברט, יכול בהחלט להימנות על רשימה מהסוג הזה. בזווית החיובית שלה. הוא קיבל לידיו את אחד הסגלים המבטיחים והנוצצים בתולדות הכדורסל הישראלי, ומגיע לפולין (ובשאיפה גם ללטביה) כשיש לו הרבה מה להרוויח – ולהפסיד.

לא ניכנס כאן מחדש לעומק המשקעים בסוגיית תמיר בלאט. זה מיותר, ואנחנו מבטיחים לפחות להשתדל ששמו לא יוזכר בטורים הבאים, בעיקר משום שזה מפלט נוח מדי לתלות כל משבר בשחקן שחסר. בסיפור הזה אין צדיקים; לא השחקן עצמו (או סביבתו), שבשורה התחתונה לא התייצב יותר מדי פעמים ליותר מדי הזדמנויות, ובגדול שידר שאין לו מה לחפש באירוע הזה. וגם לא המאמן שלו, שביצע טעות פטאלית כשמראש שידר לו שהוא לא מספיק מוערך.

בסופו של דבר, לכדורסל שלנו אין עומק בלתי נגמר, והוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על שחקן של ארבע שנות ניסיון ביורוליג. בטח לא כשמצבו של מדר שייקי לחלוטין, ואיש אינו יודע איך ייצא מהטורניר הזה. ובוודאי לא כשאפילו הרכז הטבעי היחיד שנותר בסגל חוץ מהים (רועי הובר) נחתך גם הוא ברגע האחרון.

לאב"ה יש אומץ ותעוזה. כשמאמן הולך עם הכוכבים שלו ומתייצב מאחוריהם, הוא תלוי בהם, לטוב ולרע. וכשהוא הולך נגדם ומותיר אותם בצד, הוא מציב את עצמו תחת אור הזרקורים, לעיניהם הבוחנות של כולם. לטוב, וגם לרע. סימן השאלה הגדול ביותר המרחף מעל הנבחרת הזו נוגע לעמדת הרכז. וכנגזרת מההתנהלות סביבה, גם לעמדת המאמן.