שביעי של פסח, 17:30 בערב, אני ועוד כמה חברים יושבים בבר בתל אביב לראות את המשחק השני בסדרה נגד אא"ק, ביציע באתונה 550 אדומים ואדומות שרים ודוחפים את השחקנים על הפרקט, "איך לעזאזל אני לא שם" זאת המחשבה שעוברת למאה אחוז מיושבי הבר ההוא, תחושה שהנה, משהו גדול עומד בפתח, ואני? אני לא שם. הפועל פותחת בסערה, ריצת 7-0 תוך פחות משתי דקות, אא"ק נראית מבולבלת ובלחץ, ואני לא שם.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

בום.

רעש אדיר נשמע דרך השידור, זיקוק נורה בכינון ישיר ליציע האדום, אחריו עוד זיקוקים, אבנים, רימוני הלם ואבוקות. והיד נשלחת על הטלפון, מסמס לחברים ששם, מוודא שכולם בסדר, מקבל עדכונים על מה שקורה בטוויטר, והלב מתפוצץ, חמש מאות וחמישים חברים וחברות שלי חווים עכשיו אירוע טרור טראומתי, ואני? אחד שהוכשר לטפל בנפגעי הלם, שבאמת יש לו איך לעזור במקרים כאלה, אני לא שם.

באותם רגעים המשחק על הפרקט כבר לא מעניין יותר, וככה זה גם נראה, הירושלמים מאבדים ריכוז, גם השופטים, ואא"ק מנצלת את הסיטואציה ומסיימת את המחצית הראשונה עם יתרון 47-37, בהפסקת המחצית בזמן שעשרות טרוריסטים יוונים מנסים לפרוץ ליציע האורחים והמשטרה היוונית עוצרת אותם רק בקושי, הנהלת הקבוצה צריכה לקבל החלטה קשה, לפי גורמי הביטחון אם יפוצצו את המשחק – זה ייגמר בדם, אין ברירה, למען ביטחון האוהדים חייבים לחזור לפרקט, משחק כדורסל כבר לא היה שם, כולם, על הפרקט, ביציע, וגם בבר ההוא בתל אביב רק רוצים שייגמר כבר ושכולם יחזרו הביתה בשלום, ואני? אני לא שם.

יום שישי בצהריים, יומיים אחרי המשחק באתונה נפתחת מכירת הכרטיסים למשחק מספר 3, עוד ועוד אנשים קונים כרטיס, חברים שלא היו שנים במשחק, בני משפחה שתומכים מרחוק, חברים מהצבא שלא דיברתי איתם מאז השחרור, כולם מבקשים להשיג כרטיס. ובכל פעם שאני נכנס לאתר מכירת הכרטיסים אני רואה עוד ועוד מקומות שנתפסו, עוד יציע שנפתח למכירה ומתמלא בשעות ספורות, עוד כיסא VIP שנמכר באלפי שקלים, והנה גם הגלריות הרחוקות, אלו ששמורות בדרך כלל לאוהדי החוץ, נפתחות למכירה, ואפילו אזור שספק אם ידע שהוא קיים בשם "תא צפוני" נפתח למכירה, הפעם כולם יהיו שם.

יום רביעי, 16:30 בצהריים, עוד שעתיים וחצי למשחק, על חנייה קרובה כבר אין מה לדבר, מחוץ לארנה מאות אוהדים שותים קפה או בירה ואוכלים סמבוסק בזמן שסופרים את הדקות עד המשחק, מהבוקר הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר אחר, אז לפחות נעביר את הזמן בכיף, אווירה של משהו מיוחד באוויר, והתור בארומה ממשיך להתארך. הפעם, כולם יהיו שם.

השעה 18:10 ויש כבר אלפים רבים של אוהדים ביציע, דגלי ישראל בכל פינה, מאחורי הספסל של אא"ק מתארגנים החבר'ה מהכדורגל לעשות ליוונים את החיים קשים, בצעקות, זמבורות, מגאפונים וקונפטי, אבל שום אלימות לא תהיה ביציע הערב, חמש דקות אחר כך כשהיוונים עולים לחימום מד הדציבלים כבר מגיע לאזורים שמוגדרים כמסוכנים, על פניהם של השחקנים בצהוב הלם מלווה בפחד כשהם מביטים לכיוון יציע 1 המלא עד אפס מקום, את הרעש שהיה בארנה בזמן הצגת השחקנים כבר שמעו בכל שכונת קטמונים הסמוכה. כי הערב, כולם כאן.

על הפרקט, החניכים של דז'יקיץ' באו לנקום, לחץ על כל המגרש מהשנייה הראשונה גרם לאא"ק להגיע שוב ושוב לסוף שעון הזריקות ולזריקות קשות, סל השדה הראשון של היוונים הגיע רק שתי דקות לתוך הרבע השני. והאינטנסיביות הזאת לא ירדה לאורך כל המשחק, במשך 40 דקות שחקני הפועל ירושלים מיררו ליוונים את החיים על הפרקט, כל שחקן שעלה נתן את הכל, כי הערב, כולם כאן.

וכמו על הפרקט, כך גם ביציע, במשך למעלה משלוש שעות כמעט 12,000 איש ואישה לא שתקו לרגע, שירה אדירה לצד בוז מחריש אוזניים, הרעש מאחורי הספסל היווני היה כל כך חזק עד שאת חלק מפסקי הזמן נאלץ איליאס קנצוריס להעביר לחניכיו כשהם עומדים על הפרקט באזור קשת השלוש. שלוש שעות של שירה אדירה, בלי זיקוקים, בלי חזיזים, בלי רימוני הלם ואבנים, ככה, בדרך של הפועל ירושלים, כי יש בנו אהבה, והיא תנצח.

בערך שלוש דקות לסיום המשחק, כשהקבוצה הובילה כבר ביותר מ-30, החלה לחלחל לכולם ההבנה שהנה, עשינו את זה. הצעיפים הורמו, הזמבורות הושתקו, והקהל החל לשיר כשדמעות של אושר חונקות רבים מהם:
"אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים/
נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים/
ובתרדמת אילן ואבן שבויה בחלומה/
העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה.

ירושלים של זהב, ושל אדום ושל שחור, הלא לכל שירייך אני כינור".

יאללה, פיינל-פור 2023 במלאגה, אני אהיה שם.