הטור “Omertime” (עומרטיים בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר

אמצע יולי, אנחנו בעמקי עונת המלפפונים. תקופה בה קבוצות ליגת ווינר בתהליך התחמשות מתמיד, אינטנסיבי ומרתק. מלבד מכבי תל אביב, מעטות הקבוצות שהתחילו בתהליך החתמה מאסיבי. בכל מקרה, רובן ככולן כבר סגרו עם זר אחד או שניים שיהיה חלק מהסגל שלהן בשנה הבאה. ואם נבצע הכללה גסה וכלל לא מבוססת – רובן ככולן סגרו דווקא עם הסקורר שלהן. מייצר הנקודות המרכזי שלהן. “בעל הבית” הייתי קורא לו, אבל עוד מעט נבין שזה לא בהכרח כך.

בעת בניית סגל, כמות ההחלטות שצריך לקבל היא היסטרית. גדולה בצורה קיצונית. איזה רכז נביא? יוצר? מנהל משחק טהור? לוק דאון דיפנדר? אולי אחד וורסטילי שיוכל למלא כמה עמדות? אוקיי, יש רכז. באיזה שוטינג גארד אנחנו מעוניינים? רול פלייר שידע לתפור שלשות? שחקן שיוכל לעזור בהובלת הכדור? סקורר טהור? אוקיי נניח, פתרנו גם את זה. איזה גבוהים אנחנו צריכים להביא? כאלה שקולעים, כאלה שמטביעים, כאלה שחיים בצבע, כאלה שיוצאים החוצה, כאלה שצריכים שיאכילו אותם או דווקא כאלה שיוצרים לבד? וואו. מתיש. מי שמבין בקומבינטוריקה, מבין כמה אפשרויות יש להרכבת קבוצות ככה. כמה קומבינציות אפשריות אפשר ליצור. לרוב, אני לא מת על סופרלטיבים – אבל תרשו לי להשתמש באחד. בין ההחלטות הכי חשובות שצריכה לקבל קבוצה, אם לא החשובה ביניהן – זו זהות הסקורר. ולפני זהותו המדויקת צריכה להתקבל החלטה חשובה ומהותית הרבה יותר – מאיזה עמדה הוא יגיע?

פחות או יותר, אנחנו מכירים 3 מקרים קלאסיים: הסקורר יכול להגיע מעמדת הרכז (דוגמת סטף קרי, מייק ג’יימס או ג’ייקובן בראון), מעמדת הסקנד גארד שמשחק ליד הרכז (דוגמת דווין בוקר, סקוטי ווילבקין או ג’יימס פלדין) או מעמדת הפורוורד (דוגמת קווין דוראנט, ניקולה מירוטיץ’ או דונטה סמית’). כלומר צריכה להתקבל ההחלטה, כיצד יתפקד על המגרש אותו אחד שאמור להיות האופציה ההתקפית הראשונה. וואחד החלטה, לא ככה? בואו ננסה לפרק את זה.

J’Covan Brown – Photo Credit: Dov Halickman

עמדת הרכז עבור סקורר היא יתרון ענק. תנו לי לנפץ כמה תיאוריות עבור תומכי הנעת כדור, מסירות ותנועה בהתקפה – מסירה היא לא דבר טריוויאלי. היא מבזבזת זמן, היא דורשת תכנון, תזמון ומיקום נכון של מספר שחקנים במקביל ובמקרה שהיא מתאפשרת (לא תמיד, להגנה יש את הכוח למנוע אותה) היא מבוא לאיבוד כדור ומתפרצת מנגד. על כן, העובדה שהסקורר של הקבוצה מתחיל עם הכדור בידיו שלו, ולא צריך “לבזבז” מסירה כדי ליצור נקודות – היא מבורכת. כאמור, יתרון ענק.

מצד שני, העובדה שמעמיסים על שחקן את עול הסקוררינג ביחד עם עול הובלת הכדור – היא בעיה גדולה כשלעצמה. האם קבוצה מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון שבהינתן יום חלש או מצ’אפ גרוע ייעלמו בבת אחת יכולות הובלת הכדור ויצירת הנקודות? לא בטוח. ומעבר למשפט הידוע שדן בסוגיית הנחת כל הביצים בסל אחד יש בעיה נוספת – סקורר שמתפקד כרכז הוא נקודת תורפה משמעותית עבור ההתקפה. היה שקבוצה תפעל בחוכמה ותביא לחץ מאסיבי על אותו הרכז בעת שמבצע את עבודת הובלת הכדור –מדובר בחתיכת אתגר. אתגר, שכדי לעבור אותו, יידרשו הרבה דם, יזע ודמעות. האם אחרי מסכת הייסורים הזאת, יהיה כשיר אותו רכז לבצע את עבודת הסקוררינג שלו? לא בטוח. או יותר נכון, לא בטוח שבאותה איכות. בקיצור, יתרונות וחסרונות. תמיד.

אז הבנו כבר מה החיסרון המרכזי שטמון ביוצר נקודות שאינו מוביל הכדור. הבאת הכדור לגארד שנמצא לידך כוללת עבודה (חסימות בלי כדור, חיתוכים וכל מיני אלמנטים אחרים). קושי שאפילו מתחדד כאשר מדובר בפורוורד גבוה. ההגנה מצידה מסוגלת להפעיל פתרונות שונים ומגוונים כדי לחסום נתיבי מסירה ולהוציא מהמשחק את הסקורר בכך שלא יקבל את הכדור. אבל כשיקבל את הכדור, הסקורר שאינו רכז – מקבל מוצר מוגמר. הלחץ של ההגנה כבר לא משפיע עליו, הובלת הכדור היא לא מעמסה בשבילו ואין שום דבר שהוא צריך לעשות מלבד להתחיל וליצור נקודות. גם סט היכולות כמובן מגוון הרבה יותר. בניגוד לרכז, שבאמתחתו אופציות מסירה או ייצור לאחרים וזהו, הסקוררים האחרים מחזיקים באפשרויות אחרות ולא פחות טובות בלשון המעטה. בין תנועה ללא כדור, יציאה על חסימות וחיתוכים שונים עבור הסקנד גארד הסקורר או משחק פוסט-אפ, חוסם בפיק&רול וכו’ עבור הפורוורד הסקורר – וורסטיליות זה שם המשחק. וככל שיש לך אופציות מגוונות ולא צפויות כדי ליצור נקודות כך אתה יותר קטלני התקפית. סוף סיפור.

אז אמרנו שקבוצות ליגת העל כבר עשו את הבחירות האלה, לא? אז מה הן בחרו לעשות? בואו נעבור על המרכזיות שבהן. מכבי תל אביב לדוגמה, בראותו ובדמותו של עודד קטש, החליטה על סקורר מעמדת הסקנד גארד, ממש ליד הרכז. לורנזו בראון הוא בעל הבית בכל הנוגע להפעלת הגבוהים, הובלת הכדור וההוצאה לפועל של המהלכים ולצידו ווייד בולדווין הוא המוציא לפועל ויצרן הנקודות המרכזי. אם קראתם עד כאן, אתם וודאי מבינים מה הם הקשיים איתם תתמודד מכבי תל אביב – קבוצות שיבחרו לשים להן למטרה את בולדווין יוכלו למנוע ממנו את קבלת הכדור ולהותיר שחקנים שלא הוכשרו לכך (כמובן, הכל בהקצנה) להתמודד עם מלאכת הסקוררינג. בעיה.

Wade Baldwin – Photo Credit: Euroleague

מנגד, הפועל ירושלים למשל, בחרה שהסקורר המרכזי שלה יהיה דווקא ליוואי רנדולף שישחק (לפחות בהתקפה) בעמדה מספר 3. לא ליד הגארד, לא עוד אחד שיוכל להריץ מהלכים לידו – פורוורד רחוק מהכדור. אחד שיוכל להתחיל את ההתקפה מהפוסט-אפ, להיות חוסם מהפיק&רול, לנוע ללא כדור ובקיצור – להיות מאוד מאוד וורסטילי על המגרש. גם כאן, ירושלים תצטרך להתמודד עם קבוצות שימנעו מרנדולף את קבלת הכדור ומנגד ירוויחו סט יכולות רחב ושונה בנוף של הסקורר המרכזי שלה. כרגיל, יתרונות וחסרונות.

הפועל חולון היא גם כן מקרה בוחן מעניין. לעת עתה, בחולון מוחתמים שניים שנתקשה יחד לתייג אותם לרכז ולסקורר – סי ג’יי האריס וג’ו רגלנד. ייתכן, וחולון בוחרת בקונספט הסקורר הרכז. סקורר שעוסק תוך כדי גם בהובלת כדור. סקורר שכזה, יעזור לשיטת המשחק המהיר והטקטי שאוהב גיא גודס אך מנגד יחשוף את חולון ללחץ של קבוצות יריבות שבנטרול אותו רכז-סקורר מנטרלות את רוב מוקדי הכוח של הקבוצה אם לא את כולם. מנגד, יכולים להחליט בחולון שהם רוצים לשחק עם רגלנד והאריס ביחד כאשר פעם זה יהיה רכז וזה יהיה בתפקיד המוציא לפועל ופעם ההפך. כך, הקטלניות והוורסטיליות של חולון על המגרש גדולה בהרבה אך ענייני הרוטציה הופכים לקשים ומורכבים. שוב, כאב ראש עבור גיא גודס.

בטור הזה, בניגוד להרבה טורים אחרים, אני נמנע מלהביע עמדה. יש לי מחשבות, דעות וטיעונים בנוגע למיקומו האידיאלי של הסקורר – אבל לא זאת המטרה. ניסיתי להסביר מספר היבטים ושיקולים כאשר באים לבנות קבוצה בכלל וכאשר באים להחתים סקורר בפרט. תחשבו על זה עם עצמכם או תדונו על זה עם אחרים. דיוני זהות הסקורר חשובים ומעניינים. אבל לפני זה, חשוב לנהל שיח מהותי סביב סיפור הסקורר. הוא אכן חשוב, זה בטוח. אבל איפה? נקודה למחשבה.

Joe Ragland – Photo Credit: Dov Halickman