אלחנן הכהן הוא שליח אתר “ספורטס רבי” למלאגה
בערב שישי האחרון העפילה הפועל ירושלים לגמר גביע במפעל אירופי בפעם השנייה בתולדותיה, הפעם הראשונה הייתה לפני 19 שנה ביול”ב-קאפ אז התמודדה בגמר נגד ריאל מדריד הגדולה – וניצחה. ערב לפני אחד המשחקים הגדולים בתולדות המועדון הירושלמי התיישבתי לשיחה ארוכה עם מאשקה ליטבק, האוהדת של הפועל ירושלים.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
מאשקה, ספרי לי על עצמך, איך התחיל הקשר שלך להפועל ירושלים?
“לאבא שלי, שנהרג במלחמת השחרור שבעה חודשים לפני שנולדתי ושעל שמו אני קרויה, היה דוד בירושלים, היחיד מכל המשפחה שלא נספה בשואה, שמו יעקב ליטבק שהיה מנהל חברת ‘המקשר’ בירושלים, כשהיינו ילדים היינו באים אליו ובן הדוד שלי היה לוקח אותנו לראות משחקי כדורגל ב’רחל אמנו’, אחרי כמה שנים כשהייתי באה כנערה מקיבוץ נגבה בחופשות היו לוקחים אותי לשטראוס (אולמה הביתי הראשון של הפועל ירושלים, א”ה), הייתי באה בלי כרטיס, היו מכניסים אותי למעלה והייתי יושבת עם הרגליים משתלשות מהסורגים. משטראוס עברנו למלחה ואז כבר היה רכב בקיבוץ, התחלתי לנסוע לנסוע בעיקר למשחקים חשובים ולכל הגביעים שהיו ביד אליהו, למעשה כשעברנו למלחה מאז יש לי מנוי, אני מהראשונים שהיה להם מנוי. זה השלב שהתחלנו לבנות את זה, את המשפחה של הפועל ירושלים”.
למה את מתכוונת כשאת אומרת משפחה?
“מה זאת משפחה? בימים גשומים כשבאתי למלחה בגשם ובסערה אתה יודע כמה אוהדים ניגשו והציעו לי לישון אצלם כדי שלא אסע בגשם בחזרה לנגבה? עד היום ישנם אוהדים שברגע שמתחילים טילים בנגבה מייד מתקשרים ‘בואי אלינו לירושלים, למעלה אדומים’.
“אני אתן לך עוד דוגמה, היו לי במלחה אוהדים דתיים חרדים שלא היו באים בגלל הריקודים של המעודדות, דיברתי עם אבנר קופל (יו”ר המנהלת בזמנו, א”ה) והוא לא הסכים לבטל את זה.
“כתבתי מכתבים למנהלת, כי זה הרגיז אותי, אז ארגנתי הפגנה, כל האוהדות הרימו שלטים שאני הדפסתי בקיבוץ, והזמנתי את עצמי למנהלת, באתי וכולם גברים שם, ואני אישה, אז באתי ונתתי את הנאום שלי.
“חיים אוחיון זכרונו לברכה שאל אותי ‘מאשקה מה אכפת לך? את השומר הצעיר!’ אמרתי לו ‘אוחיון, כולם היו בניי, גם הם, ואני אלחם בשבילם’.
“והיום באמת אין את המעודדות, אמנם הם לא החליטו והודיעו על זה, אבל אין את זה, וזה ניצחון ענק שלי. והאוהדים החרדים באים לארנה ואין פעם שיש טילים בדרום והטלפון הראשון זה לא מהם, וכל זה בגלל הפועל.
Haim Ohayon – Photo Credit: Basket.co.il
“החיבור הזה שיש בקהל של הפועל ירושלים בין חילונים לדתיים, ובלי פוליטיקה ודברים כאלה, אז אפשר לחיות ככה בכל המדינה.
“בזמן האינתיפאדה השנייה הלכתי להנהלת אגד ודאגתי כשבאים אוהדים מגוש עציון – שיבואו עם אוטובוסים ממוגנים, כדי שילדים בני 14 לא יבואו בטרמפים. וזה לא משנה מה אני חושבת על ההתנחלויות, ועל גוש עציון, זה לא מעניין, כולם היו בניי.
“כי זה הקהל של הפועל ירושלים, זה הייחוד שלו, זה גם דתיים וגם חילונים, גם מושבניקים וגם מתנחלים, גם שמאלנים וגם ימנים, גם חברי כנסת ועורכי דין ומנהלי בתי חולים וגם חקלאים ומורים ומאבטחים, כולם שם, אבל ברגע שמגיעים למגרש כולם ביחד מברכים את השופטים, ובין היתר זה שאני יכולה לדבר עם מנהל בית חולים גדול כמו שאני מדברת איתך, הוא לא פרופסור בשבילי, אני לא מרגישה שהוא ‘סלב’, כי אנחנו אוהדים, וזה מה שיש בארנה באוהדים של הפועל ירושלים.
“וזה לא שאני משהו מיוחד, באמת שלא, אבל בגלל זה כשאני אומרת שזו משפחה – אז זו משפחה, זה אין משהו אחר, מרק אתה יכול לבחור, סטייק אתה יכול לבחור, משפחה אתה לא יכול לבחור, זו המשפחה שלך, אתה הצטרפת למשפחה ויש חוקים למשפחה וכל הדברים האלה. זאת המשפחה שלך”.
את מזכירה הרבה את ה-DNA של מלחה, מה זה אומר? נשאר מזה משהו כשעברנו לארנה?
“תראה, יש צדיק אחד, קוראים לו יוסי פינטו, יש לו חנות גדולה לחומרי בניין בגבעת שאול, הוא היה לוקח ילדים מהיציע אליו למפעל שיחתכו צינורות חשמל, צינורות החשמל האלו היו המקלות של הדגלים, אז הוא גם העסיק אותם במקום שיסתובבו ברחובות וגם עזר ליציע, וכשאתה מחנך במלחה ומדבר עם ההנהלה שיש כאלו שאין להם איך לשלם את המנוי אז עושים מחירון לחיילים ולסטודנטים ולילדים ועושים מנויי קהילה בארנה, כי כל אחד ייכנס למלחה, כל אחד ייכנס להפועל. כל אחד ייכנס ליציע שמתאים לו, יעמוד כל המשחק כמו שאלעד ואמיר הירשנזון זכרונם לברכה היו עושים, ויעודד עד כלות עד סוף המשחק.
“בטיסה שלי לפה היה אירוע שמסביר מה זה ה-DNA הזה, היו איתי בטיסה המשפחה של ליאל גדעוני זכרו לברכה, לפני הטיסה אמרו לנו שאין אוכל אלא אם אתה קונה, אז משפחת גדעוני ארזה במיוחד מכספם סנדוויצ’ים דרך העמותה שלהם שמחלקת סנדווצ’ים לילדים שידם אינה משגת, חילקו לנו מים וסנדוויצ’ים והכל מכספם, זאת הפועל ירושלים, זה ה-DNA של מלחה, היחס למשפחות שכולו, אני עצמי משפחה שכולה, זה אמיר ואלעד הירשנזון, זה ליאל גדעוני וזה אלון בקל, זה המחווה שעשה בזמנו יותם באליפות הראשונה שהקדיש דקה של מחיאות כפיים לזכר אמיר אלעד וליאל, זה לא נשכח, זה ה-DNA של מלחה, וחלק ממנו נשאר גם בארנה.
ב-2004 אני הייתי בן 9, ספרי לי קצת על ההבדלים בין הגמר בשרלרואה לבין הגמר פה במלאגה?
“היה לנו שבוע להתארגן, הטיסה הייתה בסך הכל 24 שעות, בעזרת ההנהלה, עמותת ‘ים של אהבה’ ומשרד בן-נעים ארגנו דיל של טיסה + משחק, ממריאים בבוקר לבריסל, משם יש אוטובוסים לשרלרואה שעה וחצי נסיעה, חוזרים באוטובוסים אחרי המשחק וממריאים חזרה, אבל מסתבר שמה שעוד קרה זה שבאו אוהדים מכל אירופה.
“בכל אופן במטוס שלי כולם אוהדי הפועל ירושלים עם חולצות אדומות, בדיוק כמו שהיה עכשיו, ושרנו שם כל הדרך והדיילות לא הבינו כי המטס ממש רעד, הגענו לבריסל וחיכו לנו אוטובוסים, וישבתי ליד המנהל של גן החיות התנ”כי, הוא אמר לי ‘מאשקה, אני נשבע לך, אם מנצחים אני צובע את הפילים באדום’ וניצחנו, אז הוא צבע את הפילים בפורים באדום.
Hapoel Jerusalem fans – Photo Credit: Dov Halickman
“הגענו לשרלרואה והתחלנו להסתובב ברחובות כמו פה, כמו שהיה אתמול, בדרך לאולם יש שם איזו גבעה שיורדים ממנה ישר לאולם, וזה היה ממש נהר אדום, זה היה מדהים, השחקנים אמרו בזמנו שכשהם ראו את את זה הם הבינו את הכוח.
“חיכיתי בחוץ לשני חברים שהיום הם בכירים במשרד החוץ, כשהם הגיעו כל האוהדים כבר נכנסו ולא היה לנו מקום מאחורי הספסל, אחד מהם אמר לנו לבוא אחריו, אז באנו אחריו, והתיישבנו ב-VIP שורה ראשונה מאחורי הספסל של הפועל ירושלים, לידנו שחקני ומאמן נבחרת בלגיה, כל אחד הר, אנחנו לא יכולים לעודד שם, אנחנו לא VIP ולא כלום, אבל לא יכולנו להתאפק, אז אחד מהחברים הוציא דגל, אני הוצאתי צעיף, וככה עודדנו.
“במחצית הייתי צריכה לשירותים, איך יוצאים? אין לי צמיד, אין לי כלום, אני ניגשת לשומר ואומרת לו ‘תזכור אותי, אני הולכת לשירותים וחוזרת’, ובאמת חזרנו בלי בעיה, נגמר המשחק ואנחנו יורדים לפרקט, זה נגמר, חגיגות ושמחה עצומה, זה התואר האירופאי הראשון שלנו, מפה בא השיר ‘כל אירופה אדומה’.
“אחרי המשחק עולים לאוטובוסים לשעה וחצי של שירה כל הדרך לבריסל ובשדה התעופה, ממש כמו שהיה פה ברחוב, וגם במטוס כל הדרך, לא ישנו 24 שעות, והגענו לארץ, זאת הייתה חוויה של אוהדים”.
את פה במלאגה, ועל הקיבוץ שלך יורים טילים, איך מאזנים בין התחושות האלו?
“זה לא פשוט להיות פה כשזה המצב בארץ, אני מחוברת לפיקוד העורף ואני מקבלת דיווח על כל נפילה ב”שטחים פתוחים” אבל אין שטחים פתוחים, זה על חממות, זה על לולים, היום היה טיל בשדות של משואות יצחק.
“אתמול אחרי הניצחון שלחתי בקבוצה של העזרה ההדדית בקיבוץ תמונה שלי שמחה וכתבתי שאני מקדישה את הניצחון הזה לתושבי נגבה ולכל תושבי הדרום, כי זה חשוב לי, זה חשוב לי, כי אני לא יכולה להיות במשחק ולא לחשוב אם יש התראה או לא, ואני פה. אבל לצערנו התרגלנו כבר”.
לסיום, מאשקה, את מביאה עוד תואר הביתה?
“אני מאוד מקווה שכן, יאללה הפועל!”
Photo Credit: Mashka Litvak
מרגשת. בלי להיות אוהד הפועל ירושלים, אך כאוהד ספורט אדוק ואפילו במקור מעוטף עזה, זה ראיון מרגש. מאחל להפועל ירושלים ולאוהדים לחזור עם הגביע. ועל המאמן – איש מדהים. לדעתי, הלא קובעת – צריכים למנות אותו למאמן נבחרת ישראל. החתמה למספר שנים שיבטיחו עבודה והטמעה של דרכו המיוחדת.
ראיון מצוין. מדהים לראות כמה סיפורים של חסד מאחורי קבוצה אחת. הייתי מרותק למרות שאני לא רואה כדורסל.