קרדיט לתמונה הראשית: פיב”א

יניב גרין הוא ללא ספק אחד השמות הראשונים שעולים לראש כשחושבים על סדרת גמר של דרבי תל אביבי בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב. סנטר העבר, שמחזיק בשיא ההופעות לשחקן בנבחרת ישראל, שיחק במשחקי דרבי בסדרות גמר הפלייאוף בליגת העל הן במדי מכבי ת”א והן במדי הפועל ת”א, כשב-2004 הוא היה חלק מהמעמד כשחקן האדומים ולאחר מכן הוא חצה את הכביש לצד הצהוב, שממנו הוא היה חלק בסדרת הגמר האחרונה שהתקיימה בין הקבוצות ב-2005. כעת, רגע לפני סדרת הגמר הלוהטת שאמורה להיפתח הערב (חמישי, 21:15) אחרי סאגה ארוכה כשהצהובים יארחו את האדומים בהיכל מנורה מבטחים למשחק הראשון מבין שלושה לכל היותר, גרין ערך ראיון מיוחד בפודקאסט “התשיעית באירופה” של כותב שורות אלו, כשהוא דיבר על הכל. בחרנו באתר “ספורטס רבי” להביא בכתב ציטוטים בולטים רבים של גרין, כשהפרק המלא מצורף כמובן להאזנה.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

על סדרת הגמר הראשונה שלה הוא היה שותף, במדי הפועל: “קודם כל, כשאתה מזכיר את הסדרה הזאת של 2003/04 כשאני עוד הייתי בהפועל, הדבר הראשון שלי קופץ לראש זה אולם אוסישקין שלא קיים היום. זו הייתה באמת חוויה בתור שחקן לשחק באולם הזה ועד היום גם כל מי שמדבר איתי על הסדרות האלה, אוהדים וכל מיני אנשים שקשורים לכדורסל, אני תמיד שואל אותו ‘חוויתם את אוסישקין? הייתם בקהל? ראיתם מה זה?’. זה היה אולם שונה מבחינת האקוסטיקה שלו, בסופו של דבר זה היה אולם מאסבסט ומפח, אני לא יודע בדיוק ממה הוא היה בנוי. זו הייתה תקופה שהיו מרשים לאנשים לעשן במגרשים ואוהדים היו מוציאים סיגריה ומתחילים לעשן. אני זוכר שבתור שחקנים כשהיינו יוצאים מחדר ההלבשה לשרוול ואז למגרש אז פתאום אתה מקבל עננת עשן כזאת, בין אם העשן של הסיגריות ובין אם זה העשן שהאוהדים היו מכניסים, וזה היה מטורף כי לפעמים אתה אומר שאי אפשר לשחק בעשן הזה, אתה בקושי רואה את הכדור והכל מעורפל, אבל היינו משחקים ועושים שם ניצחונות גדולים, הייתה לנו עונה משוגעת ב-2003/04 ובאמת הגענו גם לסדרת הגמר נגד מכבי. אוסישקין היה המבצר שלנו אז, מכבי בגמר הצליחה לנצח אותנו שם אחרי שבליגה אנחנו ניצחנו אותם ואפילו הבסנו אותם שם ב-25 נקודות הפרש. הייתה לנו עונה מופלאה, ארז אדלשטיין היה המאמן, היו איתי מתן נאור, דרור חג’ג’, ישראל שיינפלד, ליאור ליובין והשחקנים הזרים שהיו לנו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת”.

על המעבר שלו מהפועל למכבי בקיץ 2004: “בתור שחקן החלום שלי היה להגיע לליגת העל. ברגע שאתה מגשים את החלום שלך אתה ישר חושב על החלום הבא. בתור שחקן ישראלי השאיפה הכי גדולה היא תמיד לשחק ולהיות ברמה הכי גבוהה, והרמה הכי גבוהה בארץ זה להיות במכבי תל אביב, בטח ובטח בעונות 2003/04 שהם אלופי אירופה וכמעט כל שחקן שגדל באירופה רצה להגיע למכבי תל אביב, ובאמת אחרי העונה בהפועל הם הגישו לי הצעה להצטרף אליהם. צריך גם לזכור שגוסינסקי, אוליגרך יהודי-רוסי, היה הבעלים של הקבוצה (הפועל) והוא עזב, ואיפשהו היו סימני שאלה מאוד גדולים לגבי הפועל אם תהיה קבוצה ואיזו קבוצה תהיה, גם ליאור ליובין עזב וארז אדלשטיין חתם בירושלים, וזה גם משהו שדחף אותי לעזוב את הקבוצה. אלה בעיקר הסיבות שהיו, גם סימני השאלה שהיו אז בהפועל תל אביב וגם איפשהו הייתה הגשמת חלום שלי להגיע למכבי בתור שחקן ישראלי צעיר, זו הייתה פסגת השאיפות שלי אז”.

על כך שבסדרה ב-2005 הוא שיחק במדי מכבי מול האקסית: “זה היה מאוד מוזר כי זה היה חבר’ה שהכרתי מאוד-מאוד טוב וזה עדיין היה חלק מהחברים שלי לקבוצה בעונה הקודמת, הם עדיין שיחקו שם, פתאום אתה פוגש אותם מהצד השני ואתה מבין מה עובר עליהם כשהם פוגשים אותנו, פתאום אתה רואה את האוהדים של הפועל מהצד השני ואת כל האמוציות שלהם, בין אם זה קללות או מה שזה לא יהיה, האמת שאתה כבר יודע לקחת את זה יותר בחשבון כי אתה מכיר את האנשים ויודע מאיפה זה מגיע, אבל זה היה מוזר לי להיות פתאום בצד השני. אני זוכר שהיה את המקרה עם שכיבות הסמיכה, זה היה באוסישקין, אפי בירנבוים לקח פתאום פסק זמן ואנתוני פארקר והחבר’ה שלנו החלו לעשות שכיבות סמיכה ב-30 או 40 הפרש לנו. אני עמדתי מהצד ואמרתי לחבר’ה ‘לא, אל תעשו את זה’. הייתי בהפועל שנה לפני זה, וזה הרגיש לי לא נכון ואיזשהו זלזול בקבוצה שהייתי שייך אליה לא מזמן, ואני זוכר שאני שם עומד ואומר להם ‘חבר’ה, אל תעשו את זה ואל תיגררו לפרובוקציות’. היה לי קצת מבלבל”.

על ההגעה של הפועל ת”א לרבע גמר היורוקאפ העונה, כשב-2004 הוא הגיע עם הקבוצה לחצי גמר היורופליג: “האוהדים של הפועל הם לא אוהדים שחווים הרבה הצלחות, תמיד אומרים שאוהדים של הפועל נולדו לסבול, אז עד שמגיעה הצלחה כמו שהייתה העונה באירופה וכמו שהיה להם אז זה מאוד קל להשוות ומאוד קל להתחבר, ואני קודם כל מאוד-מאוד שמח בשביל האוהדים, הקבוצה וכל העוסקים בדבר שהם הצליחו העונה ועדיין מצליחים, כי אני יודע עד כמה זה קשה לחוות הצלחה בהפועל”.

על מאמן הפועל ת”א, דני פרנקו, שאיתו הוא שיתף פעולה בהפועל ירושלים: “דני הוא קודם כל ‘מאמן של שחקנים’. הוא מאוד-מאוד קשוב לשחקנים ולאמוציות ולרגישויות של השחקנים, הוא מכיר מאוד-מאוד טוב את השחקנים שהוא מביא מבחינה מנטאלית קודם כל מעבר ליכולות הפיזיות שלהם. אני חושב שהוא יודע להוציא מהשחקנים את הטוב שבהם, את המירב. לי הייתה מערכת יחסים מאוד טובה עם דני, הייתי מדבר איתו המון במהלך העונה גם בתקופות הפחות טובות במהלך העונה וגם בתקופות הטובות, תמיד הוא היה מכוון אותי ואומר לי בתקופות הרעות ‘תמשיך לעבוד קשה ותרים את הראש, גם אם שיתפתי אותך פחות במשחק הזה. אני יודע, חכה למשחק הבא’. הוא יודע לשמור על השחקנים שזה חלק חשוב, בסופו של דבר להיות מאמן זה להיות חצי פסיכולוג, וזה הדבר הראשון, סגולה באמת גדולה שיש לדני, מעבר לזה שהוא מבין כדורסל, קולט מאוד מהר מהלכים במשחק ומגיב מאוד מהר במהלך המשחק למהלכים. הוא מאמן מצוין, אני מאוד אהבתי לשחק אצלו, לצערי באותה שנה נפצעתי ולא הצלחתי להשלים את העונה, אבל מאוד-מאוד נהניתי לשחק איתו ואני מאחל לו בהצלחה”.

על קפטן הפועל ת”א, בר טימור, שגם איתו הוא שיתף פעולה בירושלים: “בר הוא אחלה ילד. אני קורא לו ילד כי ככה הכרתי אותו, פרשתי כבר לפני כ-8 שנים אז ככה הוא זכור לי, אבל זה מדהים כשאני רואה אותו היום המנהיג של הפועל וגם בנבחרת, יש לו גם פודקאסט ועוד דברים שהוא עושה אחרי הכדורסל. זה מדהים מבחינתי לראות מה צמח מהילד הזה. לא יצא לי הרבה לראות, אבל במשחקים שראיתי של הפועל הוא ממש לוקח אחריות ומנהיגות והמהלכים במאני טיים תמיד עוברים דרכו. זה כיף לי לראות, כי זה לא פשוט ובמיוחד לא בקבוצה כמו הפועל תל אביב להגיע למעמד הזה שאתה רוצה, לוקח ומוסרים לך את הכדור בשביל שתיקח את האחריות ותיתן את ההחלטות המכריעות של המשחק”.

על גיא פניני, שאיתו הוא שיחק במכבי ת”א ובנבחרת ישראל: “גיא קודם כל יודע לשמור על עצמו. הרבה שחקנים שמגיעים לגיל הזה – מה שקורה לכולם זה שבסופו של דבר נפצעים בין אם זו פציעה גדולה או פציעה קטנה חס וחלילה וזה כבר גורר אותם לפרישה. גיא, בגלל חוכמת המשחק שלו והבנת המשחק, לא מגיע למצבים המסוכנים האלה, ושימשיך ככה כי לפי דעתי הוא יכול עוד להמשיך גם 10 שנים לשחק. הוא יכול לתרום בכל אספקט של המשחק, אם זה בהגנה ואם זה בהתקפה, הוא יכול לשחק מעמדה 1 עד עמדה 4, תמיד כדור שעובר דרכו מגיע לשחקנים הנכונים וזה מה שעושה אותו גדול, הוא יודע להוציא מהגוף שלו את המירב, גם כשהיום הוא לא בשיא שלו מבחינה פיזית הוא עדיין יודע להשפיע על המשחק בדרך שלו”.

על דייויד בלאט, שאימן אותו במכבי ת”א: “דייויד בלאט הוא קודם כל אישיות. כשאתה לומד להכיר את הבנאדם אתה רואה עד כמה הוא מסור לכדורסל וכל היום הוא סביב הכדורסל. הוא היה מגיע בבוקר לנוקיה לאולם והיה יוצא אחרי האימון בערב, ב-20:00 בערב הוא היה יוצא מהאולם אחרי כולם, עובד מעבר לאימון עצמו וההכנה של האימון לפני שהוא היה מכין, הוא היה עובר על קלטות ומשחקים ועושה סקאוטינג כל הזמן, הוא כל הזמן היה ‘מיינדד’ לכדורסל, והמקצוענות הזאת היא מה שעושה אותו גדול בסופו של דבר, הוא מכיר כל שחקן ושחקן שהיינו מתמודדים נגדו, הסקאוטינג שלו היה מאוד-מאוד מדויק, בין אם זה התרגילים שהקבוצה השנייה הייתה עושה ושיטת האימון שהמאמן של הקבוצה מנגד אוהב לעשות, כל אחד מהשחקנים והמהלכים שהוא אוהב לעשות, מה היתרונות שלו ומה החסרונות שלו. הוא כולו היה ‘מיינדד’ לכדורסל וזה גם היה מדביק את השחקנים תחתיו שרואים שהמאמן כל הזמן שם בראש של כדורסל, והם גם מתמסרים למשחק ובסופו של דבר גם משחקים בשביל ההצלחה של המאמן, מעבר להצלחה שלהם”.

על רומן סורקין, שנחשב לגבוה הישראלי הטוב ביותר שצמח מאז ימיו של גרין: “רומן סורקין זה שחקן שבאמת לא היה שנים בארץ, גם מבחינת הסייז שלו – הגובה ומוטת הידיים, וגם לא לשכוח את היכולות האתלטיות כי רוב השחקנים שגדלים לנו בארץ בגובה הזה הם שחקנים שמבחינה אתלטית הרבה יותר מוגבלים ממה שרומן מגיע. הוא רץ את המגרש מאוד-מאוד מהר, קופץ לשמיים ומגיב מאוד-מאוד טוב בהגנה, אם זה בשמירה על השחקן מולו עם עבודת רגליים ובין אם זה החוש לחסימות שהוא נותן בהגנה. הוא מאוד-מאוד אפקטיבי ומאוד-מאוד דומיננטי מתחת לסל. הרבה זמן לא היה גבוה כזה, והוא שחקן צעיר, יש לו עוד המון-המון לאן ללמוד ולאיפה להתפתח, והוא יהיה הציר המרכזי של נבחרת ישראל בשנים הבאות, שזה מאוד-מאוד חשוב לנבחרת”.

על כך שזכה ביורוליג עם מכבי ת”א ב-2005: “לזכות באליפות אירופה בעונה הראשונה היה מטורף מבחינתי. הגעתי מהפועל תל אביב שלא לקחנו אליפות אירופה בליגה האירופית ששיחקנו שם ופתאום להגיע למכבי שכבר הייתה אלופת אירופה ולחוות איתה את זה עוד פעם בתור שחקן צעיר, הייתי אז בן 24 ופתאום אלוף אירופה. מגיעים אחרי האליפות לפארק הירקון ו-100 אלף איש באים לראות את כל הקבוצה, לעודד ולהכיר תודה. זו חוויה מטורפת שחוויתי בתור ילד, זכיתי להיות חלק מהקבוצה הגדולה הזאת שהייתה אז”.

על השנים ששיחק ביורוליג: “אנשים לא כל כך יודעים, אבל הרמה ביורוליג זה משהו שהוא כמה וכמה רמות מעל הרמה שיש פה בארץ מבחינה הסייז, האתלטיות והיכולת של השחקנים ביורוליג, אין בכלל מה להשוות את זה למה ששחקנים חווים פה בארץ או בליגות אירופיות משניות. היה לי העונג לשחק ברמות האלה, ואני מאחל גם לכל שחקן ישראלי שמתחיל פה את הקריירה בארץ להגיע ולשחק ביורוליג, בין אם זה יהיה במכבי, בין אם זה יהיה בהפועל ירושלים בתקווה שהם גם יגיעו ליורוליג מתישהו, או כל קבוצה אחרת”.

התחזית שלו לסדרת הגמר הקרובה: “לא ראיתי המון משחקים העונה, ראיתי כמה משחקים בודדים של מכבי וכמה משחקים בודדים של הפועל העונה, ככה שאני לא מכיר עד כדי כך טוב לעומק את הקבוצות ואת היכולות שלהן. מה שכן, אני חושב שמכבי היא פייבוריטית בסדרה הזאת כי מן הסתם זו קבוצה עם תקציב יותר גדול, שחקנים עם יותר ניסיון ושחקנים ששיחקו ביורוליג מול קהל גדול, אז בגלל זה הייתי אומר שמכבי כן פייבוריטית פה. מצד שני, יש את הפועל תל אביב שהיא קבוצה מאוד-מאוד עמוקה העונה ועם המון-המון כישרון, בין אם זה בחמישייה הראשוה על המגרש ובין אם זה שחקני הספסל שהם פשוט קבוצה כל כך עמוקה ששחקן ספסל נכנס והרמה לא יורדת, שגם את זה אין להרבה קבוצות בארץ. תהיה סדרה מאוד-מאוד מעניינת, ושווה לעקוב”.

על האם שאראס המאמן שונה משאראס השחקן: “בשתי מילים: אותו הדבר. גם כשהוא היה שחקן הוא היה עושה הרבה תנועות עם הידיים והיה מאוד קולני, והוא היה מאוד סוחף אחריו. זה אותו שאראס שאני רואה גם היום על הקווים: מצד אחד הוא יכול להיות מאוד קשוח, תובעני ודורש פרפקציוניזם מהשחקנים שלו, אבל מצד שני פתאום אתה רואה שהוא מביא את החיוך, הציניות שלו וחצי בדיחה, גם אם אתה לא שומע מה הוא אומר אתה רואה את זה לפי שפת הגוף שלו. זה שאראס, כבר כשהוא היה שחקן הוא חצי מאמן אז זה לא הפתיע אותי שהוא נהיה מאמן טוב גם ביורוליג והגיע לברצלונה, מבחינתי זה היה ברור לי שברגע שהוא ירצה להיות מאמן הוא פשוט יהיה טוב בזה. אני מאמין עוד שנראה אותו עושה דברים יפים בברצלונה, ואפילו מעבר לזה”.

“הרגע שנכנס משקיע גדול כמו אדלסון עם היכולות הכלכליות שכולנו יודעים שיש לו זה גיים צ’יינג’ר, אם הוא באמת יכניס את היד עמוק לכיס ויתחיל להוציא כספים ולקנות שחקנים גדולים, הפועל ירושלים יכולה לדבר מאוד-מאוד חזק בשנים הקרובות ולהגיע ליורוליג. יש לה את כל התשתית, בין אם זו הארנה בירושלים, כמות הקהל שמגיעה והצוות וההנהלה שכבר עובדים שם, מכירים ויודעים. בתקווה שייכנסו תקציבים גדולים לקבוצה, השמיים הם הגבול”.

על כך שזכה עם ירושלים ב-2015 באליפות הראשונה בתולדותיה בזמן שהוא היה פצוע: “זה זיכרון מאוד שמח אבל מצד שני קצת מהול בעצב. זו הייתה האליפות ההיסטורית הראשונה של ירושלים שהייתי שותף לה, אבל מצד שני הייתי פצוע עם גבס או סד כזה על הברך, לדעתי ישבתי איתו בחלק מהזמן בסדרת הגמר. אני זוכר שישבתי שם בצד ועם כל הטרפת שהיה סביב סדרת הגמר והאפשרות שנהיה אלופים בפעם הראשונה בירושלים. ראיתי את המשחק וכל כך רציתי להיות על המגרש ולעזור לחברים, היה לי קשה עם זה. הייתי חוזר הביתה שמח על הניצחון אבל גם עצוב שלא הייתי שותף לו, אני יודע היום בדיעבד שעברתי איזושהי טלטלה באותה תקופה. בסופו של דבר החבר’ה עשו משהו גדול והביאו אליפות היסטורית ראשונה לירושלים עם כל החגיגות והשמחה, הייתי חלק מזה, ועם החברים לקבוצה אני זוכר שבכל יום היינו עושים את הנסיעות מתל אביב לירושלים אני, יותם הלפרין וליאור אליהו עם כל החוויות והצחוקים שעברנו בדרכים. עד היום, כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים על התקופה הזאת”.

על אליפויות אירופה הרבות שבהן השתתף עם נבחרת ישראל, והיורובאסקט המאכזב שרשמה הנבחרת בקיץ האחרון: “הזיכרונות שלי מאליפויות אירופה הם הזיכרונות הכי חזקים. מאוד-מאוד הייתי קשור לנבחרת ישראל מגיל 18 כשהגעתי לנבחרת ועוד ניפו אותי בשלבים מוקדמים שם, ועד שפרשתי אחרי קמפיין של הנבחרת. הייתי ממש מחכה לקיצים שיגיעו בשביל שאוכל לבוא וללבוש עוד פעם את המדים של ישראל. יש גם משהו מאוד-מאוד מיוחד בנבחרת, תמיד מדברים על העניין שמדברים בעברית בחדר ההלבשה, ויש את המעבר לזה, אתה נמצא בסופו של דבר עם חבר’ה שגדלת איתם, כולם ישראלים, באותם צחוקים ומבינים אחד את השני. זה גם שחקנים שאתה נפגש איתם לאורך העונה, אתה משחק מולם ופתאום יש לך הזדמנות לבוא, לשתף איתם פעולה וליהנות מהיכולות שלהם בכדורסל באותה קבוצה, וזה דבר שהוא כיף.

“לגבי האליפות האחרונה, לפי דעתי הם לקו קצת בחוסר מזל. הם ניצחו כבר את שני המשחקים הראשונים, ואני לא יכול להגיד שהייתה שם שאננות כי בנבחרת ישראל באים לנצח כל משחק וזה לא שאנחנו מזלזלים ביריב, אנחנו אף פעם לא היינו נבחרת שהיא ברמה מעל היריבות שלה, לא משנה נגד איזה יריבות אנחנו משחקים, אבל היה שם איזשהו חוסר של מזל, גם איך שבבית שם היו את התוצאות של שאר הקבוצות בשאר המשחקים והגיעו למשחק המכריע עם הלחץ עליהם ולא הצליחו להשלים את העבודה. אני מאוד-מאוד מאמין בסגל השחקנים הזה, זה גם סגל שחקנים של שחקנים צעירים יחסית שיהיו להם עוד הרבה שנים לתת לנבחרת, ואני צופה לנבחרת עתיד מזהיר בשנים הקרובות”.

על כך שהוא שיאן ההופעות של הנבחרת בכל הזמנים, עם 193 הופעות: “כשאומרים לי את זה זה תמיד מחזיר אותי לילדות שאני ילד שיושב בחוג כדורסל או במחנה קיץ ובכלל חולם להגיע להיות שחקן כדורסל מקצועני, ומפה לשם היום אומרים לי שאני שיאן ההופעות של נבחרת ישראל, זה דברים שבכלל לא הייתי מעז לחלום עליהם כילד. אין מאושר ממני שהגעתי, עשיתי ותרמתי לנבחרת ישראל ולהצלחות שהיו לנו אז”.

כל כך שבאליפות אירופה לנבחרות עתודה בשנת 2000 הוא גבר על ספרד של פאו גאסול: “נבחרת העתודה של ספרד אז לא הייתה רק פאו גאסול, זה היה גם קלדרון, קבזאס, ראול לופס ורייס ממדריד שכולם זוכרים. הם היו קבוצה אדירה בכל קנה מידה, הם גם היו אלופי אירופה ואלופי עולם מנבחרת הנוער ואז הם הגיעו לעתודה לאליפות אירופה והיו הפייבוריטים בקלות לקחת את האליפות הזאת, ובאמת הם הגיעו נגדנו לחצי הגמר ובהארכה הצלחנו לנצח אותם, כשעד אז הם לא הפסידו שום משחק בעצם, זה היה ההפסד הראשון שלהם ביחד כנבחרת. עשינו איפשהו את הבלתי ייאמן, אני זוכר שבתור שחקנים כל כך האמנו בעצמנו וביכולות שלנו שגם כשהגענו לשחק נגדם באנו להילחם, לא נתנו להם שום כבוד ונלחמנו על כל כדור, נלחמנו בשיניים כמו שאומרים והצלחנו לנצח אותם, וזה דרך אגב תרם גם לאכזבה הכל כך גדולה שהייתה לנו בזה שלא הצלחנו להשלים את המשימה ולקחת את אליפות אירופה, הפסדנו שם בשניות האחרונות לסלובניה. בגלל זה אני חושב שכל כך היינו מאוכזבים לקחת מקום שני ולא מקום ראשון כי הבנו את הדרך שעשינו ואת זה שהדחנו את ספרד, ובסוף באנו ונפלנו מול סלובניה כשהיינו פייבוריטים וכבר הובלנו כל המשחק. הכאב היה גדול עלינו, ממש ככה”.

על האם ההצלחה של נבחרת ישראל בכדורגל עד גיל 20 במונדיאליטו מזכירה את ההצלחה שלו עם העתודה: “זה מאוד-מאוד מזכיר. אני רואה עכשיו עם נבחרת הכדורגל, באותו יום שהיה להם את המשחק נגד ברזיל כולם דיברו על זה מהבוקר, ‘איפה אתה רואה את המשחק? מתי המשחק? איפה רואים את המשחק ביחד?’. ראית גם שכולם היו מול המסכים, זה לא משנה שזו נבחרת צעירה, ברגע שזו נבחרת ישראל כל העם מתאחד מאחורי הנבחרת, מה עוד שהאמת היא שאני גם מקנא בשחקנים האלה כי הם חווים עכשיו חוויה שתלווה אותם כל הקריירה. היום אני בן 43 ופרשתי כשהייתי בן 35, ועד היום כשאני הולך ברחוב ופוגש כל מיני אוהדים או אנשים שקשורים לכדורסל, כשאני מתחיל לפתח איתם שיחה תמיד מגיעים לגמר של שנת 2000 נגד סלובניה עם העתודה, כולם מגיעים לשם וזוכרים לי את המשחקים האלה. זה מדהים, עברו 23 שנה וזה מה שאנשים זוכרים. בסופו של דבר נבחרות ישראל זה מה שנוגע לאנשים בלב פה בארץ, וזה מה שהם לוקחים איתם”.

על כך שב-2004 הוא שיחק בליגת הקיץ במדי הדטרויט פיסטונס: “הייתה חוויה מדהימה, הם גם היו אלופי ה-NBA אז ובדיוק הגעתי אליהם בקיץ. הייתה חוויה מטורפת, היו לנו שבעה משחקים בשבעה או שמונה ימים, ויצאתי גמור ושחוט גם פיזית וגם מנטאלית מליגת הקיץ הזו. בליגת הקיץ הבנתי את כמות ואיכות השחקנים שיש בארצות הברית שהיא כמות אדירה, אתה נפגש שם עם שבע קבוצות ו-12 שחקנים באותה קבוצה, וכולם שחקנים טובים, כולם שחקנים אמריקאים שאם הם מגיעים לליגה בארץ הם כוכבים זרים בכל קבוצה. אתה מבין את האיכות וכמות השחקנים שיש שם, וזה פשוט מרגיש לך שאתה אחד מאלפים ואתה צריך להתבלט מבין כל השחקנים האלה. היה לי מאוד קשה, והיו לי שם משחקים מצוינים לצד משחקים פחות טובים. הייתה לי חוויה אדירה, והכרתי שם חבר’ה שאחרי זה הגיעו לאן.בי.איי או הגיעו באמת להיות כוכבים זרים בליגה בארץ. היה לי כיף, חוויה”.

על העונות ששיחק בחו”ל: “כשאתה מגיע לחו”ל ופתאום אתה משחק על תקן זר אתה מבין מה הזרים עוברים פה כשהם באים לשחק בארץ. אתה משחק על תקן ישראלי שהמקום שלך בטוח בקבוצה, ופתאום כשאתה מגיע ומשחק על תקן זר באירופה אז אחרי משחק אחד או שניים פחות טובים אתה מרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגליים שלך. אתה אומר ‘אני לא מקומי פה ויכולים לחתוך אותי בכל רגע’. יש את ההרגשה הזאת שחוויתי גם ברוסיה וגם באיטליה, פתאום אתה מבין מה עובר על זרים שמגיעים מארצות הברית כל הדרך לארץ ישראל הקטנה שלנו עם התרבות הכל כך שונה. זה לא פשוט בשבילם להשתלב ולהתאקלם מהר, כי בסופו של דבר אתה צריך להתאקלם כמה שיותר מהר וישר להראות את זה על המגרש גם, לתת תפוקה על המגרש. אתה מבין עד כמה הכדורסל יכול להיות מסובך מעבר ללשים את הכדור בתוך הסל. היו לי חוויות מדהימות בחו”ל, אם זה ברוסיה שהייתה שלושה חודשים שם ושיחקתי בקבוצה בשם סמארה, ואיכשהו בעונה שהייתה מן הסתם בחורף אני עם המזל שלי הייתי בחורף הכי קשה שהם חוו ב-30 השנה האחרונות. פשוט הייתי שם בשלושה חודשים בחורף במינוס 20 מעלות והמעלות לא עולות, זה מינוס 20 קבוע ואתה לא יכול לצאת באמצע. במינוס 20 קשה לך לנשום בחוץ מרוב שהאוויר קר, וזה משהו שאני זוכר, חוויה מאוד עוצמתית מרוסיה.

“באיטליה (שיחק בקבוצת טראמו) הייתי לוקח את האוטו בימי חופש וחורש שם את איטליה, מגיע לרומא או לאיפה שזה לא יהיה, ארץ מדהימה. זה קטע שאנחנו מדברים על זה, כי בסוף החודש הזה אני מתכנן נסיעה עם המשפחה לאיטליה אחרי שלא הייתי באיטליה מאז ששיחקתי שם. זו הפעם הראשונה שאני הולך לחזור לשם, ואני מתרגש”.

מהי החמישייה הכי טובה של שחקנים ששיתפו איתו פעולה: “הראשון שתמיד קופץ בראש הוא אנתוני פארקר, אין לו מתחרים, לא רק מבחינת יכולת המשחק שהייתה לו, זו גם הייתה כל החבילה, האישיות שלו והאופי של הבנאדם, היה לו באמת כמו שאומרים את כל החבילה. גם חבר לקבוצה, גם תומך, גם מנהיג וגם ווינר, היה לו הכל. הייתי לוקח בתוך החמישייה גם את דריק שארפ, בסופו של דבר העוגן החברתי של הקבוצה, זה שמבין השחקנים תמיד תומך ומדרבן את השחקנים להצלחה, ותמיד הוא גם היה חצי פסיכולוג של השחקנים, הוא היה סוג של המנטור שלי בתור שחקן צעיר כשהגעתי למכבי, וגם התמזל מזלי שבחדר ההלבשה הייתי יושב תמיד לידו אז היו לי איתו המון-המון שיחות.

“את מי עוד הייתי לוקח? מייסיאו באסטון, ניקולה וויצ’יץ’ ושאראס, כל החבר’ה ששיחקתי איתם אז בשנה הראשונה שלי במכבי. אלה שחקנים שכל אחד עם הקריירה המדהימה שהוא עשה – מייסיאו, ניקולה ושאראס, הם כולם שחקני אן.בי.איי ששיחקו פה במכבי באירופה, כולם שחקנים עם יכולות של אן.בי.איי וחלקם גם הגיעו לאן.בי.איי אחרי הקריירה במכבי”.

על המאמן שממנו הוא למד הכי הרבה בקריירה: “מכל מאמן לקחתי משהו. המאמן שהכי השפיע עליי ועל הקריירה היה ארז אדלשטיין, הוא לקח אותי בתור ילד כשהגעתי להפועל תל אביב, הייתי בן 23 והוא לא הקפיץ אותי מדרגה אחת אלא שתיים או שלוש מדרגות. ממש הבנתי מה זה ועד כמה התחרותיות, הפרפקציוניזם והדרישה שלו מהשחקנים חשובים לארז. הוא הצליח להוציא ממני את המאה אחוז שלי בעונות ששיחקתי תחתיו והביא אותי ממש להיות השחקן שהייתי בסופו של דבר”.

דעתו על המצב של הכדורסל הישראלי כיום: “אני יכול להגיד שזה מאוד-מאוד חורה לי וכואב לי ואני חושב שזה גם חלק מהסיבות שאני פחות רואה היום כדורסל, שאתה פשוט לא רואה מספיק ישראלים על המגרש, אין לך עם מי להזדהות, אני לא מרגיש שום קשר לזר כזה או אחר שבא ומשחק על המגרש, לא משנה באיזו קבוצה זה, אני יודע שעונה אחרי זה הוא כבר יהיה בקבוצה אחרת באירופה ויביאו מישהו אחר. אני אישית לא מתחבר לזה ולא מבין את העניין של זה, אני חושב שהליגה הישראלית כמו שקוראים לה צריכה להיות של ישראלים ושכמה שיותר משחקים על המגרש, וזה מה שהייתי רוצה לראות”.

על מצב הגבוהים בכדורסל הישראלי, בדגש על גלעד לוי: “דיברנו גם על רומן סורקין מקודם, ואני חושב שאיפשהו אנחנו כן נהיה בסדר בשנים הקרובות, גם יש את גלעד שעוד יתפתח ויהיה מעניין לראות לאיזה רמות הוא יגיע, שחקן בגובה שלו שלא היה אף פעם לנבחרת ישראל. דווקא יהיה מעניין, אני חושב שלפחות בגזרת הישראלים הגבוהים בעמדות של הסנטרים אנחנו נהיה בסדר בנבחרת ישראל בזמן הקרוב. אנחנו אף פעם לא נהיה מאריות אירופה בסייז שלנו והגובה, אבל אנחנו נוכל להתמודד בכבוד”.