קלארק רוזנברג הוא אחד המתאזרחים הכי ותיקים בכדורסל הישראלי כיום. הסמול פורוורד המצוין (בן 30, 1.93 מטרים) של אליצור אשקלון מהליגה הלאומית עלה לישראל בסוף שנת 2015 כשחתם במדי הפועל חולון, ומאז הוא עבר בלא מעט קבוצות, כאשר הוא שיחק גם בהפועל מגדל העמק, אליצור יבנה, אליצור קריית אתא, הפועל עפולה, הפועל באר שבע ועירוני נהריה. כעת, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, רוזנברג, שתכנן בכלל לפתוח השבוע את עונתו השלישית בסך הכל במדי אשקלון ועוד בתפקיד הקפטן, כתב יומן מיוחד לאתר “ספורטס רבי”, שבו הוא תיאר את הימים הקשים מנקודת מבט של מתאזרח שחי בדרום. (מצורף להאזנה: פודקאסט של ה”ספורטס רבי” ג’וש הליקמן על המצב עם מתאזרח נוסף של אשקלון, בן אייזנהארט).
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
יומנו של רוזנברג:
המלחמה פורצת בישראל בלילה האחרון של סוכות, יום שישי ה-6 באוקטובר, ובשבת בבוקר ה-7 באוקטובר בשעה 06:00 המלחמה פורצת בעזה עם פלישת טרור של חמאס בדרך ל-48 שעות של גיהנום, אזעקות נשמעות בתחילת כל שעה.
היום הראשון. לא ידוע: חשבנו שזו רק הפצצה רגילה של טילים מעזה שכיפת הברזל תחסום. לא. שום דבר נורמלי בהתקפה הזו. כפי שנגלה בקרוב.
אנחנו רצים לממ”ד שלנו למשך כשעתיים עד שהסירנות מפסיקות. ואז מציצים כדי לגלות שזו הייתה פלישה.
הטרור מתחיל ואנחנו מתקשרים לכולם.
אתה מדליק את החדשות ומגלה שטרוריסטים פלשו לכפרים ישראליים סביב עזה ושעלינו להישאר בפנים.
בסביבות הצהריים אנחנו מגלים שהיה פסטיבל ליד האזור שפלשו אליו ואף אחד לא יודע כמה אנשים נפצעו, נהרגו או נחטפו.
לאחר מכן מספר ההרוגים והנעדרים המשיך לעלות מ-50 ל-100 ואז 200, 300, 400, 500, 600… כל הדרך לסביבות 900 פלוס אנשים הרוגים ו-200 חטופים כפי שהתגלה יום לאחר מכן. ובעוד כמה חברים לקבוצה עברו לתל אביב עם חברים נשארתי באשקלון בממ”ד שלי.
מתלבט מה לעשות הלאה בלב כבד.
יום שני, ה-9 באוקטובר:
הלא ידוע מה יקרה אחר כך חונק.
האם אנחנו צריכים לעזוב את הדרום וללכת צפונה, לעזוב ולטוס למדינה אחרת או אפילו לחזור הביתה לשיקגו, כל המחשבות עוברות לי בראש. הטבח בסוכות ב-7 באוקטובר יכאב לי לנצח! הכי הרבה אנשים שנהרגו ביום מאז השואה! יום של אבל!
ביום שני מתחיל להיגמר לי האוכל ואני רץ למכולת. צפוף בטירוף ומצרכים חסרים, כמעט כל החנות הלכה והתורים מעבר לפינה, אני מתחיל לנסות לסמן וי על פריטים מהרשימה שלי. אחרי שקניתי כמה דברים, הדבר הכי מפחיד קורה, האזעקות מתחילות לפעול וכולם מתחילים לרוץ לחלק האחורי של החנות ולתוך המרתף. במשך כ-20 דקות עמדנו יחד מפחדים על חיינו וברגע שאמרו לכולנו להתפנות אז כולם התפנו, רוב האנשים עזבו את המצרכים שלהם ונסעו הביתה בעוד שאני לקחתי עוד כמה דברים והתקדמתי לכיוון היציאה. ידעתי שזו תהיה כנראה ההזדמנות הטובה ביותר ואולי האחרונה שלי לזמן מה להשיג מצרכים. בדרך הביתה אני דוהר על פני חיילי צבא ורץ לתוך הדירה שלי.
כשאני צופה בחדשות הסיפורים הולכים ומחמירים ובלב כבד אני מתרחק למרפסת שלי כדי לקבל אוויר צח, ובדיוק אז עוד אזעקה נשמעת ואנחנו ממהרים חזרה לממ”ד ונועלים את הדלת.
המשפחה והחברים מבינים כעת את חומרת המצב.
המשפחה שלי מתקשרת אליי ושואלת הרבה שאלות שאין לי תשובות אליהן כמו: מה הלאה? למה הם תוקפים? האם אתה בטוח? אתה יכול לעזוב? האם הקבוצה תקנה לך כרטיס? למה אתה לא נוסע צפונה או האם זה בטוח לנסוע צפונה? כולן שאלות שאין לי עליהן תשובות. מתפלל לביטחון ולדעת צלולה כדי לקבל החלטות. כגבר מלמדים אותך לא להראות את הרגשות שלך ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעים אילו רגשות אנחנו מרגישים, זה עצב, כעס, פחד או הכל ביחד.
כל זה תוך כדי ניסיון להישאר מעודכן בנוגע למלחמה ולא להשתגע או להישבר מפחד, חרדה ולחץ. אז הלילה החלטתי להישאר בתוך המקום שלי באשקלון בממ”ד שלי. מתפלל שנקבל שליטה על המצב ושנישאר בטוחים. ומי יודע מה יביא מחר.
יום שלישי, ה-10 באוקטובר:
עוד כאב, עוד מתח, עוד אבל, עוד סבל. אין שינה. אזעקות נשמעות והחדשות מדווחות על אלפי הרוגים. מנהל הקבוצה שלי איבד חברי משפחה. החברים שלי איבדו משפחה וחברים. הלב שלי לא יכול לסבול את זה יותר. בסביבות השעה 16:00 אנחנו מקבלים דיווחים שחמאס יפציץ בכבדות את אשקלון הלילה אז אנחנו מחליטים לעזוב והולכים לחברים בראשון לציון. ואחרי שדיברתי עם הסוכן שלי החלטתי לנסוע ליוון עד שדברים יסתדרו.
הייתי בשדה התעופה ביום שלישי בלילה בסביבות השעה 18:00, הטיסה הייתה בשעה 20:00 וזה היה עמוס בצורה מגוחכת. מתפלל לעלות על הטיסה, אני מחכה כשעה כדי לבדוק מזוודות וממהר לגייט אחרי 45 דקות של בידוק ביטחוני. הספקתי להגיע לטיסה שלי. אני יכול לנשום שוב. נחתתי בשלום וחיפשתי מלון בלי מושג כמה זמן יימשך הסכסוך. תאחלו לי בהצלחה. מתפלל עבור כל החברים והמשפחה שלי שאיבדו מישהו. בלב כבד אני כותב את זה ואני עומד לצד ישראל.
מחשבות יומיומיות:
איך זה יכול לקרות?!. מה הטרוריסטים מקווים להרוויח מאלימות חסרת טעם שכזו?
מה תהיה תגובת ישראל? בכמה חיים זה נגע? שנאה ברחבי העולם, איך אנשים יכולים לנסות להצדיק טרור.
0 תגובות