קרדיט לתמונה הראשית: פיב”א

ליאור אליהו הוא ללא ספק אחד הכדורסלנים הישראלים הכי גדולים בכל הזמנים. לאחרונה, כוכב העבר התארח לראיון בלעדי אצל כותב שורות אלו ורונן יעקבוסון במסגרת פרק מספר 100 החגיגי של פודקאסט “התשיעית באירופה” מבית “אתר ספורטס רבי”, כאשר הוא דיבר על הכל. לפניכם חלק גדול מהציטוטים הבולטים, כשהפרק המלא כמובן מצורף כאן להאזנה.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

על המודלים לחיקוי בתחילת הדרך, אמר אליהו: “אני אמרתי את זה בהרבה ראיונות, הדור שלי גדל על קטשפר ועדי גורדון, והחבר’ה האלה הם אלה שהעיניים היו נשואות אליהם. עוד משהו שקצת מפריע לי לפי דעתי בדור של היום, אולי אני טועה אבל זאת התחושה שלי, שדווקא הדור הצעיר של היום פחות מעריץ כדורסלנים ישראלים או יותר מעריץ את כוכבי האן.בי.איי מאשר את הכדורסלנים הישראלים, וזה משהו שקצת חורה לי”.

על כך שהנבחרת הראשונה שזומן אליה הייתה העתודה: “האמת שבהסתכלות אחורה ההתפתחות הייתה מטאורית, ממש
ככה, אין הסבר אחר. אם אתה מסתכל על זה, בגיל 17 וחצי, ממש 7-8 חודשים לפני סיום הנוער, זומנתי בפעם הראשונה אי פעם לנבחרת ישראל, לא קדטים ולא לא נוער, הגעתי ישר לנבחרת העתודה, ובגיל 20 אני כבר חותם במכבי. האמת היא שכשאני מסתכל אחורה התקופה הזאת קצת מעורפלת לי, כי הכל כזה היה מאוד מהיר וההתפתחות הייתה מאוד מהירה, ותקשורת. פתאום התחילו לדבר על מכבי ואני אומר ‘מה, רק הרגע זומנתי לנבחרת ישראל בפעם הראשונה ומתחילים לדבר איתי על מכבי?’, והדברים התפתחו מהר מאוד. מה זה עשה לי? אני חושב שלאורך הקריירה, ואני אגיד רגע משהו על זה, אני לא יודע אם להגיד שזה לזכותי או שזה פשוט האופי שלי – תמיד לקחתי את הכל בפרופורציות. אמרתי ‘סבבה, אני יכול להצליח בספורט, להתפתח מזה, להרוויח מזה ולהתפרסם בזכות זה, אבל עדיין תמיד הייתי עם הרגליים על הקרקע, הייתי יודע שזה זמני, שאני יכול להרוויח מזה ורק צריך להתנהג עם זה בצורה חכמה ולא לקחת את זה למקומות ש’השתן עולה לראש’. יש משפט שאני אוהב ושחרוט לי בראש: ‘אף פעם אל תשכח שאתה מיוחד בדיוק כמו כל האחרים’, אז אני חושב שגם העניין הזה הדהד לי בראש, שיכול להיות שאני עושה את מה שאני עושה טוב, אבל צריך לקחת הכל בפרופורציה”.

האם היו פיתויים בצעירותו: “חד משמעית יש מכל הכיוונים. זה מביא איתו הרבה עולם של שקר, מבנות לאנשים עם אינטרסים כאלה ואחרים שמגיעים אליך ורוצים להיות בחברתך, ולאו דווקא בגילאים הצעירים אתה יודע להבחין את האינטרסים ואתה סתם רוצה להיות עם מישהו שכיף לך איתו כי הוא מצחיק, אבל בתוך כל הצחוקים האלה יכול להיות שיש לו אינטרס אחר ולאו דווקא החברות שלך איתו. אני חושב שדווקא ההבנה של זה מגיעה בשלב יותר מאוחר. חלק מהדברים שזה מביא איתו זה גם עניין של מערכות יחסים עם בנות, אבל זה חלק מהעניין. אני חושב שכל מי מתפרסם, בטח כספורטאים, אז זה מביא איתו את זה. אני חושב שנכוויתי כמו כל אחד אחר, אני לא חושב שנכוויתי בצורה שונה. אתה לומד את האנשים שמסביבך, מי שם באמת רוצה לטובתך ומי פחות, מי רוצה אינטרסים כאלה ואחרים, ואתה לומד למגר ולסנן את האנשים הפחות טובים בחיים, לאסוף את הטובים ולהמשיך הלאה”.

על זריקת הגויאבה: “הסיפור באמת מעניין. קודם כל, הזריקה הגיעה ממקום של מצוקה ושל למצוא פתרון לאותו משחק מול דינמו מוסקבה ריג’ן שהייתה אז עם שני חבר’ה רוסים מאוד-מאוד גבוהים שחיכו לי בצבע וקיבלתי שני בלוקים ברציפות, ובפעם השלישית האינסטינקט שלי היה לזרוק את הזריקה הזו כי אין לאן ללכת פשוט וזריקה של בין 2-3 מטר היא לפי דעתי זריקה קשה בכדורסל אפילו יותר משלשה, זו זריקה של המון טאץ’. הזריקה הזו יצאה לי באופן טבעי פעמיים באותו משחק, ואז אורן עמיאל שהמציא את השם אמר לי ‘מה זאת הייתה הגויאבה הזאת?’. שיחקנו בכפר בלום של גליל עליון האמיתית. כולם הסתכלו עליו, ואמרו לו ‘מה גויאבה’, ואז הוא אמר ‘היום ראיתי את השכן בקיבוץ עמיר קוטף גויאבות מהעץ וזורק את הגויאבות לדלי בדיוק כמו שאתה זרקת את הכדור לסל’. כמובן שכולם צחקו בחדר ההלבשה. אני לא חושב שברגע שאורן עמיאל קרא לזה בצורה כזאת הוא ידע שזה יתפתח למימדים שזה הגיע, אם כי תשאל אותי, אני מאוד-מאוד לא אוהב את השם, אני חושב שזה שם לא מספיק סקסי לזריקת כדורסל, אבל בסדר, זה נתפס”.

על כך שהתאמן עם יאו מינג ביוסטון: “לא התאמנתי איתו הרבה. עשינו אימון אישי, אני והוא ביחד, למעשה אימון ההגעה שלי ליוסטון. ככדורסלנים, אנחנו רגילים לראות אנשים גבוהים, רובנו אנשים גבוהים. אני זוכר שפתחתי את הדלת והוא במקרה בדיוק בא לצאת לכיוון האולם. אני פתחתי את הדלת והוא עמד מאחורי הדלת, ופתאום ראיתי חזה של בן אדם. מאוד הופתעתי, כמובן שידעתי מיהו. עשינו אימון ביחד אני והוא, כשאני כביכול הייתי גארד והוא מן הסתם הגבוה. עשינו תרגילי פיק אנד רולים וממש עשינו אימון של למעלה משעה וחצי ביחד. הוא מאוד נחמד, אבל בשעה וחצי קשה להבין באמת מי הבן אדם. בשעה וחצי האלו הוא היה מאוד-מאוד נחמד, ובסוף האימון קשקשנו קצת והוא אמר שהוא מצטער ושהוא טס לסין בדיוק באותו יום, הוא נסע להתחתן ובדיוק התחתן כמה ימים אחרי. אז הוא אמר לי ‘אני נוסע לסין, להתחתן’, ושם נפרדו דרכינו”.

על החוויה לשחק תחת פיני גרשון: “לא ניכנס לשמות, אבל פגשתי המון שחקנים לאורך הקריירה שהיו איתי בקבוצה שהיה להם מאוד-מאוד קשה עם פיני. אני אישית מאוד-מאוד הסתדרתי איתו, אני גם מאוד אוהב אותו, ואני גם חושב שהוא אדם טוב בסך הכל. צריך לדעת לאכול אותו כי הרבה פעמים הוא זורק מילים פה ושם, ואם אתה מבין מי הבן אדם אז אתה מבין שאין מה להיפגע מדבר כזה או אחר שיוצא לו מהפה. אני אפילו מעדיף אותו על הרבה אנשים אחרים שהיו אומרים לך משהו אחד בפנים ואז מסתובב אחורה ואומר עליך משהו אחר מאחורי הגב, אז אני חושב שתמיד מה שיש לפיני בלב זה מה שיש לו בפה וצריך לדעת להעריך את זה, ואני מאוד-מאוד הערכתי את זה”.

על כך שגרשון היה עושה מניפולציות על שחקנים: “נכון, ואני חושב שחלק מהמניפולציה שהוא מנסה לעשות על השחקנים – יש כאלה שנפגעים ולוקחים את זה למקום שלילי, וספציפית עליי המניפולציות האלו לא עבדו. ידעתי שזה מניפולציה, שיעשה מה שהוא רוצה לעשות ונמשיך הלאה, אבל יש כאלה שלקחו למקום של להיפגע ולמקום אחר, ואני חושב שאסור לעשות את זה מול פיני”.

על סיפור הפגישה הייחודי שלו עם הטניסאי הרוסי מראט סאפין: “בתקופת הקיץ כבר הייתי חתום בוויטוריה והלכתי להתאמן בחדר הכושר בנוקיה, זה היה ממש כמה ימים בודדים לפני שהיה את גביע דייויס של הטניס, ורוסיה שיחקה נגד ישראל בנוקיה. סאפין גם ירד לחדר הכושר, ובדיוק באותו זמן שהייתי בחדר הכושר הייתה את ההגרלה של היורוליג, וכמובן שכחלק מהמזל הפיקנטי שלי הוגרלתי עם ויטוריה לשחק מול מכבי. היה מן מוקד עלייה לרגל כזה, כולם באו להגיד לי שאנחנו נשחק עם ויטוריה נגד מכבי כי ידעו שאני בחדר הכושר, והוא לא ידע מי אלה. עבדנו בחדר הכושר ביחד אני והוא לבד, אבל לא הרגשתי במקום של להתחיל להסביר לו, ולא ידעתי גם אם הוא מתעניין בכדורסל, כל אחד היה בעולם שלו. ואז הוא אומר לי ‘מה כולם באים אליך כל הזמן?’, והסברתי לו ששיחקתי במכבי ושהאולם הזה של מכבי תל אביב, והתחלנו לקשקש קצת ודיברנו. יום אחרי הם שיחקו נגד ישראל שניצחה, היה משחק שיצאתי עם כמה חברים ואז פגשתי אותו, והעברנו ערב מהנה ביחד”.

על הזכייה באליפות ספרד עם באסקוניה: “הזכייה באליפות ספרד הייתה הפתעה מאוד-מאוד גדולה. צריך להבין, אנחנו היינו קבוצה מצוינת, גם בדיעבד השחקנים אחרי זה התפתחו להיות במקומות מאוד מאוד גבוהים, אבל גם ריאל מדריד באותה שנה הייתה מאוד-מאוד טובה, היינו בחצי הגמר מולם והגענו למשחק חמישי, ולמעשה הגענו לסדרת הגמר מול ברצלונה שהייתה באותה שנה אלופת אירופה והקבוצה הכי טובה באירופה. הרבה פעמים קבוצה זוכה באליפות אירופה אבל היא לא הכי טובה, אתה מכיר את זה? זה קרה למכבי ב-2014 (צוחק), כי פיינל פור זה מזל, והרבה פעמים אתה יכול להיות הכי טוב, אבל אתה נופל במשחק אחד. אני חושב שברצלונה באמת הייתה הקבוצה הכי טובה באותה תקופה, אבל כנראה שיצא להם קצת אוויר מהמפרשים אחרי הזכייה שלהם ביורוליג, ואולי הם באו אפילו קצת זכוכים נגדנו. אנחנו היינו קבוצה באמת-באמת מצוינת, ממרסלינו הוארטס למילטון פלסיו, בראד אולסון, וולטר הרמן, פרננדו סן אמטריו, מירזה טלטוביץ’, טיאגו ספליטר וסטנקו בארץ’, באמת-באמת חבורה של שחקנים מאוד-מאוד מוכשרים וטובים, ועשינו 0:3 לאלופת אירופה. אני חושב שגם אם מישהו הימר שננצח בסדרה הוא לא האמין שנעשה את זה 0:3. הייתה לי סדרה טובה והייתי המצטיין של משחק הגמר השלישי, שבו זכינו באליפות”.

על עזיבת באסקוניה: “אני חושב שכמו כל קבוצה, בטח קבוצה כמו ויטוריה שבאותה תקופה וגם היום תקציב הוא לא כל כך הבעיה שלה, הם רצו לשמר כמה שיותר שחקנים כמובן מקבוצה שזכתה באליפות, אבל היו לי תוכניות אחרות. אני רציתי מאוד לחזור למכבי, באותה שנה, כשאני זוכר באליפות ספרד, מכבי מפסידה את האליפות בארץ לגליל. זו הייתה הסערה המושלמת באופן חיובי בשבילי, שאני אזכה באליפות ספרד וזה יעלה את הערך שלי כשחקן, ובאותו זמן בדיוק מכבי תפסיד את האליפות בארץ ותתגעגע, וזה גרם לחזרה שלי להיות חלקה יותר. מכבי יכלה להשאיר אותי לפני שעזבתי לבאסקוניה, אבל הפערים הכספיים היו מאוד גדולים, וחיי שחקן קצרים, ואני לא מדבר איתך אפילו על קריירה של 15-16 שנה, שזה גם קצר. הרבה פעמים הגוף שלנו עושה מרוץ, ואנחנו צריכים לדעת לנצל כמה שיותר בתקופה שאנחנו משחקים”.

האם הוא היה נשאר בבאסקוניה במקרה שלמועדון היה דמות כמו אבי ביטון: “זו שאלה מעולה, ואני אף פעם לא נשאלתי אותה. אני לא יודע לענות עליה, כי כי באמת השהות שם הייתה לא פשוטה. אני חושב שבסך הכל המועדון כן דואג לך לפרטים מסוימים, אבל יכול להיות שאולי לא מספיק בשביל שאני ארגיש בנוח ובבית. אני יכול להגיד לך שהתחושה שלי בחו”ל בספרד הייתה לא הכי נעימה, אבל אני יכול להגיד לך שרוב השחקנים הזרים שכן משחקים בארץ משחקים עם תחושה מאוד-מאוד ביתית, אז אם כולם או הרוב אומרים את אותו דבר, אז כנראה שיש דברים בגו”.

על כך שיפתח זיו משחק בגרנאדה: “כל אחד לוקח את זה אחרת, גם אני חושב שיפתח מגיע מנקודה קצת אחרת מנטאלית, אסור לשכוח שאני נסעתי לוויטוריה כשהייתי בן 23, ונדמה לי שהוא במקום קצת יותר בוגר. לפעמים השנים האלה בין 23 ל-28 יכולות להיות מאוד-מאוד קריטיות בהרבה מובנים, גם במובנים של זוגיות, במובנים של מוכנות מנטאלית ובהבנה שאולי בארץ כרגע אין לו מה לחפש. אני לא חשבתי כשאני עזבתי שאין לי מה לחפש בארץ באותה תקופה, אני חושב שהבנתי שכלכלית זה משהו שאי אפשר לסרב לו, היה חוזה מאוד-מאוד גדול, למעשה אני חתמתי אחרי שהייתה לי שנת יורוליג מאוד-מאוד טובה עם פיני, גם הייתי שחקן החודש ביורוליג באותה תקופה, אז זה משהו שמיצב אותי לשחקן טופ יורוליג באותה תקופה. צריך לפעמים להכות בברזל כשהוא חם”.

על הזינוק הכלכלי בזכות ההצלחה בתחילת הקריירה: “אני לא מתבייש להגיד שאנחנו גדלנו כמו כל משפחה נורמטיבית ממוצעת בישראל בילדות שלי, לא הייתה לנו ילדות עשירה, אפילו ממש לא קרוב לזה, אבל לא היה חסר לנו אף פעם בבית, לא רגש ולא אהבה, לא מאמא ולא מאבא, תמיד היינו משפחה מלוכדת, ואיפשהו הכסף הזה, שהוא פתאום כסף גדול בגיל מאוד צעיר, יכול בהחלט לשבש אותך, ואני יכול להגיד לך גם שהיו לי הצעות כאלו ואחרות שאני לא יכול להיכנס אליהן, מן הסתם שלא הייתי מעלה אותן בדעתי כמה שנים לפני, אבל פתאום אתה נמצא בסיטואציה שאתה אומר ‘רגע, אני מרוויח איקס כסף בחודש, מה זה עשירית מזה? אז אני אקנה את זה, זה שטויות, ואני אזמין את זה ואעשה את זה, ועדיין זה לא קרוב למשכורת חודשית’. איך לא איבדתי? גם עניין של חינוך, גם עניין של ההורים שלי, בעיקר אבא שלי שמלווה אותי כלכלית לאורך כל הדרך, וזה קצת קלישאתי, אבל ההבנה מכל סיפורי שחקני האן.בי.איי שלא הרוויחו 5 מיליון יורו אלא הפסידו 60, 70 ו-80 מיליון דולר. זו ההבנה שכל כסף יכול להיגמר וצריך לדעת להתנהל בצורה חכמה”.

על החזרה למכבי תל אביב וההגעה לגמר היורוליג מול פנאתינייקוס ב-2011: “פעמיים הפסדתי גמר פיינל פור לצערי, זה מסוג הדברים שכנראה אקח איתי לכל החיים, אבל כמו שאמרתי מקודם להגיע לגמר פיינל פור זה הישג וזה מראה על חוזק של קבוצה, ובשנים האחרונות, עוד מעט 10 שנים, מכבי רחוקה קצת מגמר פיינל פור, ואני חושב שזה הישג מאוד-מאוד יפה. לא אגיד לך שלא צובט לי בלב שלא זכיתי, אבל בכל כוחי אני באמת-באמת מאמין בזה שפיינל פור זה באמת הרבה-הרבה מזל, יש בזה מן הסתם גם יכולת, ואסור לשכוח שבאותן שנים היו לצסק”א היו קבוצות עם תקציבים אינסופיים והייתה פנאתינייקוס הגדולה עם דיאמנטידיס שהפסדנו לה, אז צריך להבין שהפסדנו לקבוצות גדולות, לא הפסדנו לקבוצות שאתה יכול להגיד שהן היו פחות טובות מאיתנו. קבוצות שהיו שוות אם לא יותר טובות”.

על סוד הקסם של דושקו איבאנוביץ’, שפותח את הקדנציה הרביעית שלו בבאסקוניה: “קודם כל, לא ידעתי, וזה קצת מצחיק אותי העניין של דושקו ו-ויטוריה, יש שם איזשהו סיפור אהבה בינו לבין קרחטה נשיא הקבוצה, שכנראה מאוד מעריך אותו – יש בזה משהו מעניין, כי אתה יכול להגיד שהוא מאמן מצוין, אבל הוא מאבד זמנית את הקבוצה שלו, את השחקנים שלו ואת המומנטום החיובי שלו, ושווה לו באותה תקופה להיפטר ממנו אבל לאו דווקא לטווח הארוך, זאת אומרת שאולי שנה-שנתיים הפסקה וחזרה שלו תחיה מחדש את העניין, כי מאמן שחוזר פעם שנייה ושלישית ובטח ובטח שרביעית – זה מראה על זה שהמועדון ובמקרה הזה הנשיא מאוד מאמין בדרך שלו”.

על הניסיון האחרון שלו בליגת הקיץ ב-2012: “כשהגעתי לליגת הקיץ בפעם השנייה הגעתי כבר באיזשהו מעמד אחר של שחקן מאוד-מאוד יקר באירופה, שחקן יורוליג שכבר הוכיח את עצמו לא שנה ולא שנתיים, אבל עדיין ההתנהלות שם הייתה מאוד-מאוד מוזרה כלפיי, ולא הצלחתי להבין אותה. קודם כל, הקבוצה הייתה עם המון שחקנים, היינו לפי דעתי 19-20-21 שחקנים, אני לא יודע בדיוק, וזה פשוט לא השאיר מקום לכולם לשחק או איזשהו מקום של הקבוצה שרצתה לראות כמה שיותר שחקנים, וזה לא השאיר באמת במה אמיתית לבוא ולהראות מה אפשר לעשות. בכלל, ליגת הקיץ זה לא מקום של גבוהים, זה מקום של גארדים, ואני שחקן שצריך שיפעילו אותו ואני אוהב להפעיל בעצמי, אני שחקן שאוהב לשחק משחק קבוצתי ופחות לקחת את הכדור מהריבאונד, והדבר האחרון שאני אחשוב עליו זה איך אני קולע את הסל, וזה משהו שפחות התאים לי שם, ואני יכול להגיד חד משמעית שפשוט לא מצאתי את עצמי בליגת הקיץ, אני פשוט לא הבנתי מה אני עושה על המגרש. היו רבעים שלמים של 5-6-7 דקות ששיחקתי שפשוט רצתי הלוך חזור בלי שאני מבין מה אני עושה על המגרש. אי אפשר להשוות את זה גם לליגת האן.ביי עצמה כי זה מאוד שונה, ליגת הקיץ לא התאימה לי.

“לצעוק לא עוזר. אני עוד באתי במיינדסט כזה של ‘אוקיי, במידה שלא מסתדר לי פה אני חוזר לחוזים מאוד-מאוד יפים באירופה’, ושם זה שחקנים שחלקם אם הם לא זה פשוט ילכו לעבוד בתחנת דלק, אז אתם צריכים להבין שאין פה את העניין הזה של ‘תמסור לי’, גם השחקנים בקבוצה שלך באים לאכול אותך ואף אחד לא בא לפרגן לאף אחד, ויש איזה מן משחק צבוע כזה שכולם מוחאים כפיים ואם מישהו קולע סל אז כולם מוחאים לו כף, וכולם רק רוצים שהוא ירד מהמגרש והם רוצים לעלות בעצמם. יש שם מן צביעות כזאת שהיא מאוד-מאוד קשה ולא פשוטה, אבל אני יכול להבין את הרצון להתקבל לאן.בי.איי. אני חוזר לקטע המקצועי, זה משאיר אותי במקום שהמשחק הוא מאוד-מאוד לא קבוצתי, הוא מאוד-מאוד אינדיבידואלי, ‘אני אקח את הכדור’, ‘אני אעשה’, וזה פחות אני. אני בן אדם שאוהב להפעיל, להיות מופעל, לשחק משחק קבוצתי ולעשות את האחרים טובים יותר. זה הדברים שאני יותר טוב בהם, בטח ובטח לא משחק אינדיבידואלי בליגת הקיץ”.

על ההגעה שלו ושל יותם הלפרין להפועל ירושלים בעונת 2013/14, אחרי שהם יכלו לשחק במכבי תל אביב: “יותם הגיע אחרי 5 שנים שהוא היה בחו”ל, הוא לא הגיע ישר ממכבי, הוא היה 3 שנים באולימפיאקוס, באיירן וסנט פטרסבורג ומשם הגיע לירושלים, אבל המעבר שלי היה ישירות ממכבי לירושלים. נכון, הדיבור והכיוון היה זה (שיותם יחזור למכבי), אני חייב להגיד שאת הסיפור של יותם אני פחות מכיר מהבחינה של איך זה קרה, עם כל השנים שעברנו ביחד זה אני חושב שזה משהו שאף פעם לא דיברתי איתו עליו. הם סוג של שיחקו איתו ואמרו לו ‘כן’, ‘לא’, ‘כן’, ‘לא’, משהו כזה, ואז הוא ראה שהם לא רציניים ופשוט עשה את המעבר. בסופו של דבר, זה לגמרי עסק. בסוף-בסוף, אנחנו כשחקנים נותנים את הנשמה ומאוד נעלבתי, באותה תקופה, זאת אומרת, זה לא עכשיו נטו ביזנס ו’יאללה, נגמר. תודה רבה, להתראות’, אבל מהצד שלהם אני חושב שזה כן ביזנס, והם עשו את החישובים שלהם, מה מתאים להם יותר ומה מתאים להם פחות. הם הלכו על זה, ואין פה שום סנטימנטים”.

על כך שהאכזבה דרבנה אותו ואת הלפרין עוד יותר באותה עונה: “חד משמעית. ברור שיש איזשהו רצון בכלל, בלי קשר לזה, כשמישהו לא מעריך או מזלזל או אלף ואחד דברים בדרך אתה רוצה להראות כמובן. אני לא חושב שזה היה בדיבור, אבל יש דברים שלא צריך לדבר עליהם, זה מובן מאליו”.

על שיתוף הפעולה עם אמארה סטודמאייר בירושלים: “קודם כל, הוא בן אדם טוב, יש לו לב גדול וכמובן שאי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא עשה בכדורסל. נראה שהוא עובר איזשהו תהליך עם כל הקטע של ההתקרבות לירושלים ולארץ ישראל,
אבל אני לא רואה את זה בתור משהו שלילי אלא אולי בתור משהו קצת משונה. אני חושב שיש תהליכים פחות טובים. אני מאוד הערכתי אותו מעבר למה שהוא עשה בכדורסל, הוא אירח והתארח אצלי אפילו בסוכות, עשינו ערב סוכות עם כל המשפחה, והוא בא להתארח אצלנו ומאוד נהנה. אתה יודע איך אתה יכול לדעת אם מישהו נהנה או לא – כמה הוא נשאר. אם מזמינים מישהו לסוכה ב-20:00, וב-22:00, 22:30 ו-23:30 הוא עדיין יושב, אז סימן שכיף לו. שתינו יין קצת ביחד, היינו בראש טוב ונהנינו מערב סוכות מאוד-מאוד מהנה שייזכר אצלנו כמשהו טוב”.

האם ירושלים של מתן אדלסון תהפוך למכבי ת”א החדשה: “אני אחלוק על מה שאתה אומר, ואני אגיד לך למה: נגיד שבסוף השנה מתן אדלסון עוזב, אנחנו כמובן מדברים על הכיס שלו שהוא מאוד מכובד, אז היכולות הכלכליות של הפועל ירושלים יורדות ב-98 אחוז, ובמכבי אין אף אחד שיעזוב אותה ויגרום לה למפלה, תמיד יהיה מישהו שימלא וייכנס, הדירקטוריון שלהם הרבה יותר חזק והקבוצה הרבה יותר עמוקה, לאו דווקא בספסל אלא בהנהלה (צוחק), אז אני חושב שזה משהו שאי אפשר להשוות ביניהם. מה שכן זה שבתקופה שמתן אדלסון לקח את הבייבי הזה שלו הוא יכול לעשות שם כמובן מה שהוא רוצה כי באמת היכולות שלו אולי יותר גדולות משל מכבי, אבל בסוף-בסוף אתה סוג של מיישר קו עם הקבוצות האחרות באירופה, אתה לא הולך עכשיו להחתים שחקנים ב-10 מיליון דולר ולשים 100 מיליון דולר לשחקנים, זה לא רלוונטי.

“בסופו של דבר אתה רואה שגם עכשיו ירושלים לא השתגעה עם הבאה של שחקנים שאולי חשבו שיביאו עם תקציב שאפשרי שהוא יהיה כזה גדול, ועדיין היא משחקת כדורסל טוב. אני לא יודע מה עובר אצל מתן, אני גם לא מכיר אותו ולא דיברתי איתו מעולם. מי שמגיע לספורט ובטח לכדורסל, בא ונותן מעצמו ומהאנרגיות שלו וכמובן כלכלית – זה מבורך ואני מאוד-מאוד מעריך אותו על זה. מהבחינה שלו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה במוקדם או במאוחר, ויכול להיות שהוא בא ואומר ‘אני לא רוצה להשתגע, קניתי את הקבוצה, אשים כל שנה איקס כסף ואני לא מתכוון לשים יותר מזה’. זה שיש למישהו הרבה זה לא אומר שהוא צריך לשים יותר. אני לא יודע מה עובר לו מאחורי העיניים, ימים יגידו”.

על המעבר של יובל זוסמן לירושלים: “אני מסוג האנשים שאוהב לראות ישראלים על המגרש, אני גם מדבר על זה המון. אני יכול להגיד שמהמקום שמזהים אותי הרבה, ואני גם איש גבוה כזה אז גם גבוה וגם מזהים אותי – הרבה פעמים מגיעה השיחה של למה לא רואים כמעט ישראלים במכבי, ואני נהייתי מן כותל כזה שמקשיב כל היום ושומע הרבה אנשים אומרים ‘למה הישראלים לא משחקים?’, אז יש איזושהי טענה כזאת. אני חושב שיש פה שתי אשמות, גם כלפי השחקנים הישראלים וגם כלפי הקבוצות, ובאותה נשימה אני אגיד גם את הפועל ירושלים, אני חושב שהיא גם קצת לוקה בזה למרות שהיא יותר נותנת יותר מקום לישראלים. הדבר שהכי מכעיס אותי זה שהם רואים גם שזה לא מביא להם משהו, כל השנים האלה שהולכים עם זרים ולא מנסים לפתח ישראלים, זה גם לא מביא להם תארים או משהו אלא להיפך, זה אפילו קצת פוגע בהם. אני חושב שקבוצה כמו מכבי חייבת שיהיו לה 2-3 ישראלים דומיננטיים שישחקו דקות. תסתכל על התקופה שלי: כשהגעתי למכבי היה אפילו את שרון ששון ששיחק, פניני, יוגב (אוחיון) ששיחק הרבה, יותם ששיחק הרבה, טל בורשטיין, ליניב (גרין) היו דקות לא מעטות על המגרש. תמיד-תמיד היו שחקנים ישראלים שהיו הלב של הקבוצה, ואני חושב שזה לא נכון שאין לפחות 2-3 שחקנים שמשחקים 20-25 דקות במשחק.

“למה ים מדר משחק בחו”ל? למה ים מדר צרך להתפתח בבלגרד ומשם לעבור לפנרבחצ’ה? למה הוא לא חוזר להפועל ירושלים או למכבי תל אביב? למה מכבי משלמת לזרים ולים מדר לא? אין למכבי שחקנים במיליון או מיליון וחצי דולר? זה עניין של העדפות, זה הכל. נכון שהמס הוא כפול וזה חלק מהבעייתיות, אני מבין גם את השיקולים האלה של הקבוצות, צריך להבין גם את הצד שלהן, אבל אם אתה רוצה לפתח שחקנים ישראלים ובאמת חשוב לך ואתה מבין שקבוצות כמו מכבי והפועל ירושלים הן סמל מעבר לכדורסל, לילדים, נוער ולאוכלוסייה, וזה קצת עצוב. תסתכל על כל הקבוצות הגדולות שזכו באליפויות אירופה: טל היה משמעותי, כשאומרים את החמישייה הגדולה של מכבי אומרים פארקר, שאראס, באסטון וטל שהיה משלים את החמישייה הזאת, אין מצב שיש 5 זרים על המגרש, תמיד יש לב ישראלי שנותן, דוחף והקהל מתחבר אליו. אפילו בקבוצה של 2014 כשאני לא הייתי – יוגב ופניני שיחקו הרבה לאורך כל העונה, בתקופה שאנחנו הגענו פעמיים לגמר הפיינל פור פעם אחת אני ויותם שיחקנו הרבה ופעם אחת אני ופניני, תמיד היו שחקן-שניים-שלושה שהם דומיננטיים, מקבלים דקות קבוע, על המגרש ודוחפים, ואפילו לאו דווקא בקטע של שליטה בחדר ההלבשה, אבל הקהל והשחקנים מרגישים שיש עוד ישראלי על המגרש”.

על הכישלונות של נבחרת ישראל ביורובאסקטים האחרונים: “אני לא חושב שאנחנו שווים יותר ממה שאנחנו עשינו בתקופה שלי או או מה שעושים עכשיו, זה המקום שלנו כמדינה ביחס למדינות באירופה. אני חושב שאם אתה מסתכל על המקום הטבעי שלנו אז אגיד טווח גדול, אבל פעם זה יכול להיות ככה ופעם ככה – הייתי אומר בין 16-10. זה נשמע כאילו ’10-16? 6 מקומות זה הרבה’, אבל בקיץ טוב אנחנו יכולים לסיים במקום העשירי ובקיץ לא טוב לסיים 16-18. בסוף-בסוף, זה המיקום שלנו, אני אתן לך עכשיו על כף היד 6-8 נבחרות שאתה לא יכול להתמודד איתן כי הן רחוקות ממך שנות אור, מצרפת לספרד, סרביה, מונטנגרו וגרמניה שזכתה באליפות העולם, פתאום נוצר איזשהו פער כזה שאפשר לצמצם אותו רק בזה שהשחקנים הישראלים יהיו על המגרש יותר, זה הכל”.

על כך ששחקנים בכירים רבים נעדרו מהנבחרת בקיץ האחרון: “זה מפריע לי, אבל צריך להסתכל על כל עניין לגופו, ובסופו של דבר לעבור על הדברים. אני לא חושב שצריכים לשחרר שחקנים בכזו קלות מהנבחרת, נבחרת מבחינתי זה ערך עליון וגם לי היו הרבה פעמים סיטואציות שהייתי עייף או מותש, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לא להגיע לנבחרת. אני חושב שמשהו בדרך קצת נעלם או שיש פחות ערך, ואני חושב שצריך להחזיר את זה”.

על אפשרות המתאזרח בנבחרת: “כל עוד יש אחד כזה, אז זה לא משהו שאני חושב שהוא ביג דיל, אבל לא יותר מזה. אני חושב שצריך לתת למקומיים לשחק ולהראות את מה שהם יכולים, אם לא בליגה אז לפחות בנבחרת, צריך לתת איזשהו במה לשחקנים לשחק”.

על כך שלא פרש בשיא: “האמת שאני אשתדל להדחיק את העניין הזה, כי אם היית שואל אותי בתחילת השנה שחתמתי באשדוד שזה יסתיים בצורה כזאת אז לא הייתי עושה את זה, אבל בפברואר ממש התחילה הקורונה ומצאתי את עצמי עם יד שבורה ועם קבוצה די מפורקת, שלא היה לה אפילו רצון להישאר בליגה, ויותר מדי סממנים כאלה של ‘זהו’, כי אמרתי במידה שעכשיו העונה הזאת מסתיימת אז לאן אני אלך בשנה הבאה? ירושלים ומכבי זה כבר לא רלוונטי כי אני תיכף בן 35, ולאן אני אלך? עשיתי את האחד ועוד אחד שלי, והבנתי שאין לי משהו מיוחד שאני יכול ללכת אליו או משהו שמדגדג לי. עצרתי באיזושהי סיטואציה שאין לי מקום באמת ללכת אליו, לא ראיתי את עצמי הולך לאיזשהי קבוצה עכשיו להילחם על מקום 6-7-8, זה לא עניין אותי, רציתי ללכת לאשדוד אחרי כל התקופה היחסית קשה שעברתי בירושלים בשנה האחרונה מבחינה מנטאלית, רציתי ללכת מקום שאני אשחק, איהנה ואהיה על המגרש בלי כל שנייה לסובב את הראש שיוציאו אותי, אז חיפשתי איזשהו מקום כזה. הרעיון היה טוב, הביצוע פחות”.

על החיים שאחרי הפרישה, כולל העיסוק בנדל”ן כיום: “במקרה שלי אני דאגתי לעצמי לא להיות יותר מדי ‘בחושך’, הדלקתי מייד את האור עם הקטע של הנגרייה, וזה הגיע הרבה מהמקום שאני יודע שהרבה ספורטאים מגיעים לאיזושהי נקודה מנטאלית לא פשוטה אחרי הפרישה, ואני לא רציתי לקום בבוקר ולהיות בחוסר מעש, אז הכנסתי את עצמי לאיזושהי סיטואציה של הקטע של הנגרייה שפשוט מילאה לי את החיים בצורה מאוד-מאוד מלאה. אני חייב להודות שאני כבר לא מתעסק בזה היום, אני עושה דברים אחרים. אני מנהל שני פרויקטים: אחד של 36 דירות ועוד וילה פרטית שאני בונה, אז מן הסתם זה די לוקח לי את רוב הזמן. המקום ישנו עדיין, אני פשוט לא הייתי שם בחודשים האחרונים ואני אפילו לא מצליח להגיע לשם לראות שהכל בסדר, אבל השכנים שלי שם בודקים מדי פעם שהכל טוב. לגבי העניין של הנגרייה? זה היה פשוט מהמקום של לא לתת לעצמי לשקוע לאיזשהו דיכאון או לאיזשהו מקום של חוסר מעש, וזה מילא לי אותו במקסימום. זה מעבר, ואני חייב להגיד שאני חושב שהייתי מוכן אליו והוא בא לי יחסית בקלות כי עשיתי הכנה מנטלית.

“היה לי סיפור כשהייתי במכבי: שאלתי אותי מקודם באחת השאלות הראשונות שלך על מי גדלנו, ואחד מהשחקנים שהדור שלנו גדל עליו היה גור שלף, וכשאני הייתי במכבי גור היה המנהל של הקבוצה. ירדנו ביחד בדרגנוע בשדה התעופה בן גוריון, ויורד ילד ואומר לי ‘ליאור אליהו!’, ואני אומר ‘היי, כן, מה קורה?’, ואז הוא רואה את גור והוא לא מכיר את גור כי גור כבר לא בטלוויזיה משחק פעמיים בשבוע, והוא אומר לו ‘אתה יכול לצלם אותי איתו?’. יש פה המון דברים בסיפור הזה: אחד – זה קצת חוסר נעימות שלי מול גור, כי הוא גם מנהל הקבוצה שלי וגם זה פא*ינג גור שלף, והדבר השני זה שהיכה בי העניין הזה שהכל זה שהכל זמני והכל עובר. זו פשוט נקודה משמעותית מאוד בחיים שלי, שהכל עובר והכל זמני. אם את גור שלף הילד הזה לא מזהה כי הוא לא רואה אותו בטלוויזיה, ואותי הוא מזהה ואני גדלתי על גור שלף – אז רגע, מה קרה פה עכשיו שנייה? לאורך כל הקריירה הנקודה הזאת ליוותה אותי, כי אמרתי לעצמי ‘אחרי שאני אפרוש יהיה שקט, אנשים לא יבלבלו לי את המוח ולא ילוו אותי, אף אחד לא יידע כל צעד שלי ואף אחד לא יידע אם זה זרקתי לסל או לא’. בכל החיים, הנקודה הזאת ספציפית הייתה הרגע המכונן”.

על העובדה שחייו חשופים לציבור: “אני חושב שזו חלק מהתמודדות. אני ראיתי בתחילת הקריירה הרבה שחקנים טובים שהיו אולי אפילו טובים ממני, חבר’ה צעירים, ולא הבנתי איך הם לא מתפתחים. זו חלק מהתמודדות מנטאלית, התמודדות עם קשיים, התמודדות עם כישלונות ולדעת איך להתרומם מזה. מה זה לדעת? אני לא בטוח שאני יודע איך עשיתי את זה, פשוט עשיתי את זה כאילו. המילה להפסיק או לוותר כאילו לא הייתה קיימת בלקסיקון. יש אימון? הולכים. יש משחק? אין להפסיד, עושים הכל כדי לנצח, וצריך לתת הכל. אחרי הפסד גדול הדבר שאתה הכי לא רוצה בעולם זה יום או יומיים אחרי ללכת לאימון, אבל אין אופציה אחרת. היו פעמים שאמרתי לעצמי בתור ילד בגיל 20 או 20 ומשהו שאם הייתי יודע שזה מה שזה מביא איתו אז לא בטוח שהייתי עושה את זה, אבל רק כשאתה גדל יותר אתה מבין שהפלוסים שזה מביא איתו זה הרבה יותר גדול מאשר המינוסים”.

על דני אבדיה, והאם הוא השחקן הישראלי הגדול בכל הזמנים: “דני הוא כישרון אדיר. דיברנו קודם על התפתחות מאוחרת, ודני סומן מגיל מאוד-מאוד צעיר, ידעו לאן הוא צריך להגיע ולשם הוא הגיע. הייתה קפיצת גובה, אבל אני חושב שמגיל מאוד צעיר כיוונו אותו להיות מה שהוא. החוזה עכשיו זה באמת הבעת אמון מאוד-מאוד גדולה של וושינגטון בו. אני יכול להגיד לך שפגשתי אותו גם בקיץ האחרון, וקודם כל אני חושב שהוא אחלה גבר עם רגליים על הקרקע, בלי להתייפייף ובלי עכשיו למצוא מושגים כאלה ואחרים. כל הבעת החיבה שלו והכאב שהוא מצליח לשדר החוצה מכל הסיטואציה הנוכחית של המלחמה גם שם זה ראוי להערכה, ואני מאחל לו הרבה בהצלחה כי הוא באמת בן אדם טוב ושחקן מעולה, ואני חושב שהשיא עוד לפניו. אני חושב שאי אפשר להגיד את זה בהתחלה של קריירה, אבל אם הוא ימשיך בקצב הזה אז כן. לדעתי הוא עדיין בתחילת הקריירה, יש לו עוד 10-11 שנים לשחק, שמתוכן ה-7-8 הכי טובות עוד לפניו”.

על הקשר עם מכבי ת”א כיום: “הדברים עברו ועברתי שם בסך הכל הרבה שנים טובות יותר וטובות פחות ואני כן בקשר עם האנשים שם, ואפילו באמצע השנה שעברה טסתי פעם למשחק בווילרבאן בתור שחקן עבר והיינו בפעילות שם עם ההסתדרות הציונית העולמית והאימפקט היהודי, ממש בילינו יומיים ביחד וזה היה מאוד-מאוד מרגש ויפה. אני לא חושב שיש דם רע, היו כעסים מקצועיים כאלה ואחרים, אבל זה נשאר שם, ואין שום דם רע ביני לבינם, להיפך, יש הערכה”.

האם הוא ירצה לחזור למערכת של מכבי: “אני כרגע לא רואה את עצמי בעולם הכדורסל, בטח כשהתפתחתי בעולם הנדל”ן כרגע ואני רוצה לפתח את עצמי עוד לשם, אבל אם יהיה משהו שיכול לקרוץ לי ושזה משהו שאני רוצה אז אני לא פוסל שום דבר”.

על מכבי של היום: “אני חושב שאחרי הרבה שנים הם שומרים על סוג של המשכיות, שזה משהו מאוד חיובי שלהם. אני חושב שעדיין הפערים בין הטופ של ה-3-4-5 קבוצות ממכבי הוא לא גדול, מכבי יכולה להפתיע, אבל אני חושב שעדיין יש איזשהו הפרש שהוא קצת בעייתי בשבילם”.

על העבודה של עודד קטש במכבי, והאם הוא יכול להיות מאמן שמוביל את הקבוצה לפיינל פור: “אני לא חושב שיש עניין של ראוי או לא ראוי, יש פה עניין של תוצאות. זה משהו שהוא עוד לא עשה, ואני לא חושב שהקבוצה הנוכחית שלו יכולה לעשות את זה למרות שזה כמעט קרה בשנה שעברה. אני חושב גם שהם מאוד חסרים עכשיו את בולדווין שהוא שובר שוויון, אז בוא נראה, כשהוא חוזר אני אומר שהקבוצה תיראה אחרת. ימים יגידו”.

על רומן סורקין והעובדה שחזר לזרוק שלשות: “רומן קלע מצוין הרבה לפני שהוא הגיע למכבי, כשהוא היה במכבי חיפה הוא היה זורק 3-4 שלשות למשחק, זה קצת נעלם לו ועכשיו הוא טיפה מחזיר את זה. אני גם זרקתי בגליל לפני שהגעתי למכבי אבל לפי דעתי לא בכמות שהוא זרק, וזה משהו שיכול להוסיף לו מאוד-מאוד במשחק. בוא נראה בשלבים יותר מאוחרים איך הוא עושה את זה, לא בתחילת העונה. אני רוצה לראות שיהיה משחק הצלבה והוא מרים שלשה בזמן חשוב, זה יהיה כיף לראות, למרות שאני חושב שהוא השחקן הכי טוב בארץ כבר 4-5 שנים, אני מאוד מעריך אותו ומאוד אוהב אותו, גם יצא לי לדבר איתו כמה פעמים. בטוטאל, אם עכשיו צריך לבנות קבוצה אני לוקח את רומן, למרות שאני חייב להגיד משהו, אני מאוד מעריך גם את ים מדר”.

על כך שיצר בעבר דברים בתחום הנגרות עבור הגן של הבן של גיא פניני, והמעבר שלו לעולם האימון: “רק אחרי זה הבנתי שהבן שלו שם, אבל הגעתי לאיזשהו גן בתל אביב שהזמין ממני כמה דברים, ואז עשיתי שם הרבה דברים בעניין הזה, יצא שזה לגן של הבן שלו. אני חושב שהמעבר שלו מאוד-מאוד טבעי וכמו שאנשים מייעדים משהו מסוים מגיל צעיר אני חושב שגם גיא ייעד את עצמו באיזשהו שלב להיות מאמן, ואני חושב שהוא יתקדם בזה הרבה הלאה”.

על התגובה הכי מרגשת שקיבל: “לא יודע אם משהו ספציפי, אבל משהו שאני שומע הרבה מאנשים שאני פוגש לאחרונה זה ‘גדלנו עליך, גדלנו עליך’. זה נותן תחושה מאוד נעימה מלדעת שהייתה לי השפעה כזו או אחרת על אנשים, על הילדות שלהם, על תקופה בחיים”.

על החיים שלו כיום: “קודם כל, אני יוצא לעבודה אחרי שאני מוריד את כולם במסגרות ב-99 אחוז מהפעמים, ואני גם קם עם הילדים מוקדם ומכין הרבה פעמים סנדוויצ’ים, שותה קפה איתם, אנחנו מקשקשים ביחד ועוברים את הבוקר ביחד. אני לא חוזר מוקדם הביתה, אני לא חוזר ב-12:00 או 13:00 מהעבודה כי העבודה שלי דורשת ממני המון זמן, אבל אני משתדל לא לחזור מאוחר מ-17:00-18:00 כדי לעבור מקלחות, ארוחת ערב והרדמות ביחד, אז אני משתדל להיות כמה שיותר וכמובן שבשישי-שבת מטיילים טיולים רגליים בארץ ועושים דברים, אנחנו משתדלים לפחות פעם בשנה אם לא פעמיים לטוס לחופשות משפחתיות ביחד. זה הרבה פעמים לא קל כי הם ילדים לא כל כך גדולים, אבל זה זמן איכות של המשפחה ביחד”.

על כך ששימש כפרשן בערוץ הספורט לתקופה קצרה: “פרשנתי כמה פעמים בערוץ 5, התנאים לא הבשילו מכל מיני סיבות בשביל שאני אמשיך שם, לא ניכנס לזה עכשיו. לא חיפשתי עכשיו כסף, זה דורש המון זמן, יש לי 3 ילדים קטנים בבית אז זה גם לוקח ממני המון ואני מחויב מאוד גם לעניין של העסק המשפחתי והפרויקטים האלה שלקחתי עליי, אי אפשר להתפזר לחתיכות וצריך לעשות את החושבים בחיים. גם לצד שלהם היה משהו, לא ניכנס לזה, אבל בגדול זה לא הבשיל לזה שזה ימשיך בצורה כזו או אחרת. זו הייתה חוויה, ואולי בהמשך זה יבשיל. הייתי פרשן בתחילת דרכי וזכיתי גם לשדר ולפרשן שני משחקים מאוד מאוד משמעותיים, חצי הגמר והגמר של העתודה, שזה משחקים שכל העיניים של הכדורסל הישראלי היו לשם, וזה היה מאוד כיף להיות במעמד הזה, לפרשן ולתת טיפה את ה’אני מאמין’ שלי. ברור שיש לי עוד הרבה לתת והרבה דברים בראש מ-17 שנות קריירה, אבל נכון לעכשיו זה עצר. יש פידבק חיובי מאוד. הייתי כמה פעמים ב’מגרש פתוח’ ומשם התקדמתי לעניין של לפרשן את העתודה. זה היה נראה טוב והרגיש טוב, ובינתיים זה לא מתקדם”.

על הקבוצה שבה הוא הכי נהנה לשחק: “אני חושב שלכל קבוצה הייתה את התקופה שלה, גם במכבי הייתה תקופה מהממת כמובן בתור ילד צעיר שמגיע לרמות הגבוהות ומשחק ביורוליג, אליפות ראשונה, אליפות ספרד באמצע, המעבר לירושלים ואליפות ראשונה עם ירושלים. בכל קבוצה הייתה את התקופה היפה שלה וגם תקופה פחות יפה, לא הכל היה ורוד, אבל בסך הכל אני חושב שנהניתי בכל המקומות בתקופות מסוימות”.

למה הוא הפסיק לזרוק שלשות: “בכותרת: מחסום פסיכולוגי שלא הצלחתי לטפל בו, ניסיתי עם פסיכולוגים ומאמנים מנטאליים כאלה ואחרים, וזה לא צלח. איך לא? זו שיחה בפני עצמה, אבל תאמין לי, אני לא רוצה להיכנס לזה, אני פשוט רוצה להדחיק את זה. בגדול, כל מיני כאלה של ‘שום דבר לא יקרה’, אתה יודע, כל האלה של ‘זה לא סוף העולם’. נכנסו בי פחדים כאלה ואחרים, באימונים עוד הייתי זורק לפעמים, אם הייתי זורק בתחרויות קליעות הייתי מנצח את הקלעים הכי טובים שיש בקבוצה, זה לא שהייתה לי בעיה בקליעה עצמה, לא הייתי זורק ומחטיא, פשוט לא הייתי זורק. היו גם מאמנים שאמרו לי ‘תזרוק, אני רוצה שתזרוק, כשאתה לבד תזרוק. אני עושה לך תרגיל בהתחלה, תזרוק’, ולא רציתי”.

איך מגיעים לרמות הגבוהות: “יכולת, תרומה מקצועית, תוסיף לזה התמודדות מנטאלית שאף פעם לא נגמרת, וגם מזל”.

מהו רגע השיא שלו בקריירה: “הייתי מחלק אותו דווקא לארבע נקודות: אני חושב שהאליפות הראשונה שלי עם מכבי שהיא למעשה האליפות הראשונה שלי כשחקן, אליפות ספרד אם מסתכלים על זה נטו כהישג קבוצתי, אני חושב שגם שחקן החודש ביורוליג היה הישג מאוד-מאוד גדול, אני יודע שאף ישראלי לא עשה אותו, עשו אותו רק זרים במכבי, וכמובן האליפות הראשונה בהפועל ירושלים”.

איפה הייתה התקופה הכי טובה שלו בכדורסל הישראלי: “אני חושב בשנים הראשונות שלי במכבי, אולי אפילו אחרי זה כשחזרתי מספרד, אבל גם בירושלים הייתי שחקן העונה וזכינו באליפות. היו תקופות יפות”.

האם הוא מתגעגע לימים בירושלים? “אני מתגעגע הרבה פעמים לשחק כדורסל, ברור, זה הגיוני, אבל אני יודע הרבה פעמים מה זה מביא איתו, ההתעסקות של ה-24/7 סביב זה, היום אני נמצא בנקודה שאני מצליח להגשים את עצמי יותר מלבד הכדורסל, אם זה משפחה, ילדים, הנגרות שזו תקופה שהייתה החלום, ההתפתחות העסקית שלי היום, אני מספיק לעשות הרבה דברים שאני יודע שאם הייתי משחק כדורסל לא הייתי יכול לעשות אותם. הייתי מרוויח כדורסל כמובן, אבל היום אני נמצא בנקודה שאני מעדיף לפתח את עצמי כבן אדם מעבר לכדורסל”.

האם בראייה לאחור ההגעה שלו ושל הלפרין לירושלים באמת חוללה מהפכה כלשהי בכדורסל הישראלי: “מעבר לזה שהיא חוללה שינוי באותה תקופה, אני חושב שיש הפועל ירושלים של לפני ואחרי. זה לא רק העניין שלי ושל יותם אלא גם עניין של ההנהלות שהתחלפו, קרו שם המון-המון דברים. גם יש סוג של הכשרה למהלכים גדולים לשחקנים, זאת אומרת שיכול להיות שבא שחקן אחרי המהלכים שאני ויותם עשינו, ושברנו תקרת זכוכית כזו של ‘אני לא אעבור ממכבי לירושלים’ או משהו כזה, ואז יכול ששחקנים דוגמת יובל זוסמן או עוז בלייזר או כאלה ואחרים עכשיו שנמצאים בירושלים אומרים ‘לא, הייתי במכבי, אני לא אלך לירושלים’. נשברה תקרת זכוכית שאולי פרצה סדר של מעבר בין הקבוצות האלה שהוא יותר קל עכשיו”.

האם האן.בי.איי הוא פספוס: “אני לא יודע אם אני אגיד פספוס כי אני חושב שבאמת עשיתי מהצד שלי הכל. למעשה, הבחירה בדראפט בסיבוב השני הייתה מכשול מאוד-מאוד גדול בשביל לסיים את הגשמת החלום הזה. פעם היה מאמן שאמר ‘אין בעיה להפסיד, אבל אם תסתכל על עצמך במראה ותדע שלא עשית הכל, שם תהיה התחושה הרעה שלך’. אני לא חושב שהיה משהו שיכולתי לעשות בשביל לנסות להגיע לאן.בי.איי ולא עשיתי כולל פעמיים ליגת הקיץ. היו שיקולים כאלה ואחרים מכלכליים לדברים שלא הסתדרו בגלל בחירת הדראפט שהייתי והייתי מחויב לקבוצות מבחינת הזכויות שלי, אז זה מורכב יותר מפספוס כזה או אחר”.

לסיום, אליהו הביא סיפור מיוחד מהשנים שלו בכדורסל לטובת “פינת סיפור”: “היה משחק עם גליל ששיחקנו נגד קאזאן הגדולה עם שאמונד וויליאמס וקאמבלה, 20 שנה אחורה. הם היו קבוצה של 15 מיליון דולר, וניצחנו אותם באיזה 11 הפרש אצלנו. היינו בבית של 4 והם היו אחת מהקבוצות, ואז נסענו למשחק חוץ בתחושה שאפשר לנצח כמו שניצחנו אצלנו. הפסדנו את המשחק הזה ב-50 הפרש, נגמר 109:59. בסוף המשחק עודד שהיה המאמן הסתובב אליי אחורה ואמר לי ‘ליאור, לפני המשחק שאלו אותי כמה ייגמר ואמרתי פיפטי-פיפטי'”.