ג’ני סימס היא אולי השחקנית הכי מדוברת בנבחרת הנשים של ישראל, שתפתח הערב (חמישי, 18:15) את הופעותיה באליפות אירופה שנערכת בארץ, כשהיא תארח את בלגיה באולם הדרייב אין. רגע לפני, הגארדית המתאזרחת (בת 29, 1.83 מטרים) העניקה ראיון מיוחד לאתר “ספורטס רבי”, שבו היא דיברה על הכל.

לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי

ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון

לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד

הירשמו לפודקאסט “התשיעית באירופה” ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.

כמה את מתרגשת לייצג את ישראל ביורובאסקט השנה?

“אני ממש מתרגשת, רק נרגשת להראות מה יש לנו, מה יש לשחקניות בישראל ואת היתרונות שנוכל לנצל”.

את יחסית חדשה בקבוצה. הצטרפת בתחילת השנה כשהתאזרחת – ועל זה נדבר בהמשך. תגידי לי, איך זה היה עד כה לשחק עם הנבחרת?

“זו חוויה טובה, מסבירת פנים. אני מכירה הרבה מהבנות רק מהשנים שהייתי כאן. אתה יודע, הן מאוד מסבירות פנים, הן כאן איתי, אז זו הרגשה נהדרת”.

אני יודע ששיחקת עם מספר שחקנים כאן. יש כאן גם אזרחויות כפולות נוספות – אלכס כהן, אליסה בארון וטל סהר. האם את מרגישה איתן קשר מיוחד לאור הרקע המשותף שלכן כאמריקאיות ואיך הן עזרו לך להשתלב בנבחרת הלאומית?

“ובכן, אני מכירה את אלכס במשך כל השנים מאז שהייתי כאן. שנינו שיחקנו יחד ב-2017 ברמלה, אז אני מכירה את אלכס לדקה וגם היה לי את הקשר הזה. זה פשוט משחק אחר שאנחנו מסוגלות להביא. אנחנו מסוגלות להביא השקפה אחרת, דבר אחר, רק בגלל שלמדנו בקולג’. אנחנו לומדות דברים מסוימים אחרת, בשונה מהכדורסל האירופי. אז אני חושבת שאנחנו מסוגלות להביא קצת יותר ניסיון, קצת יותר דברים כמו ספייסינג שפשוט לא נלמדים באזורים שונים”.

חוויית הקולג’ ההיא, יש לך כמה שחקניות מכללות צעירות בקבוצה שלך – האחיות גרזון ואמי רינת היו עם הנבחרת גם קודם לכן. האם את רואה את עצמך כמנטורית לאותן שחקניות ואיך מערכת היחסים שלך איתן, האם את יכול להדריך אותן בכל שאלה שיש להן על הקולג’ ועל המשחק באמריקה?

“אלה שבקולג’, בכנות, זו הפעם הראשונה שאני באמת באינטראקציה איתן. זה כאילו הכל חדש, אבל כשאת הופכת למקצוענית את תמיד קופצת לקבוצות ועוברת שחקניות, אז את פשוט צריכה להתרגל לדברים מסוימים. צריך רק להיות מסוגלות לראות דברים שונים ובהשוואה למה שאנחנו מביאות באתגרים לשלב את זה במשחק שלנו”.

את יחסית חדשה בנבחרת, אבל את הכוכבת של הקבוצה. אני לא בהכרח מאמין בתוויות וזה לא אני שאומר את זה, אבל ככה מתארים אותך באתר של פיב”א, כנראה שלא ראית את זה – אומרים שאת “כוכבת שעושה הכל ומופיעה בקלאץ'”. האם את מרגישה לחץ נוסף בהתחשב במעמדך בקבוצה והאם זה היה מאתגר להיות מנהיגה בקבוצה כשאת חדשה יחסית?

“למען האמת, אני לא מרגישה הרבה לחץ. כמו שהיה לי את זיו ארז כשהייתי בראשון (הפועל ראשון לציון) והוא ממש עזר לי להפוך למי שאני, ואחר כך עדן (ענבר, מאמן אליצור חולון) בשנה שעברה, השיחות שהיו לנו פעם, דברים שהיו לנו, הוא היה אומר לי בסוף היום שהוכחתי מה אני יכולה לעשות, הראיתי לעולם מה אני יכולה לעשות, אז לא להוסיף לחץ על עצמי והציפיות שלי מעצמי. בסופו של יום, מה שהם נותנים לי, הם נותנים לי. אני זוכרת את המשחק הראשון ששיחקתי, היו לי הרבה אסיסטים וריבאונדים, לא קלעתי. אבל אני גם סקוררית, אז רק מה שהם נותנים לי, מה שהם משלבים בקבוצה, השנתיים האחרונות שלי ושני המאמנים האחרונים שלי, הם האמינו בי והם הראו לי דברים שונים והשקפות שונות על המשחק”.

אם כבר מדברים על דברים שניתנים לך, קיבלת את המספר 77. האם יש משמעות מאחורי זה? אני מנחש שזה לא היה אקראי. למה בחרת בזה או למה זה ניתן לך?

“קודם כל, המספר 7 אומר לי המון. זה מספר ההשלמות – המספר בתנ”ך הוא מספר ההשלמה וזה רק המספר שתמיד נשארתי איתו מאז שהייתי בליגה. זה או מספר 25 או מספר 7. לגילי (אייזמן) יש מספר 7, אז היא הייתה בנבחרת והיא הולכת להיות בנבחרת. בדיוק כמו שאני קוראת לה 7 בייבי ואני 7 גדולה, אז אני אוהבת את 77 רק כדי להמשיך את המספר”.

בטורניר את תתמודדי מול כמה קבוצות גדולות ושחקניות נהדרות. אחת מהן היא אמה מסמן מבלגיה. ברור שאת מכירה אותה. זה עתה היא זכתה בתואר היורוליג החמישי שלה והיא נבחרה ל-MVP של היורוליג. היא MVP של גמר WNBA. היית איתה במיסטיקס בשנת 2017. מה את יכולה לספר לנו על אמה, איך זה היה להתאמן איתה ואיך ישראל יכולה לעצור אותה כשתתמודד מולה ביום חמישי?

“אני חושבת שזה הולך להיות מאמץ קבוצתי, מאמץ קבוצתי גדול. היא שחקנית נהדרת, אבל היא גם אדם נהדר. בשנת 2017 אני זוכרת שתמיד דיברתי איתה, היא תמיד לקחה אותי תחת חסותה. כשהייתי מתוסכלת מעצמי, היא פשוט דיברה איתי וסיפרה על השנים שלה, מתי היא הגיעה לראשונה ושזה הולך להיות בסדר. אפילו כשוויתרו עליי, היא הייתה אחת מאלה שדיברו איתי ואמרו לי להמשיך וזה יהיה בסדר. היא פשוט אדם נהדר מחוץ למגרש וזה הדבר הכי גדול עבור שחקני כדורסל, להיות אדם גדול מחוץ למגרש. על המגרש היא חיה, היא שקטה לגבי זה והיא עושה עבודה נהדרת. בכנות, היא שחקנית נהדרת, זה ייקח מאמץ קבוצתי שלם כדי להיות מסוגלות לנסות לשמור עליה”.

בנוסף לבלגיה, יש לך גם משחקים נגד איטליה וצ’כיה. לאיזה מהמשחקים האלה, כולל המשחק מול בלגיה, את הכי מצפה, ולאיזה אתגר אינדיבידואלי את מצפה?

“בכנות, לכולם. זה הולך להיות עוד שלב במשחק שלי שאני עומדת לקחת, לרמה אחרת. צריך לקחת כל משחק לגופו ופשוט להתברך על ההזדמנות להיות מסוגלות לשחק נגד השחקנים האלה. יש סוגים שונים של שחקניות, כי אני ב-WNBA, אז אלו סוגים שונים של שחקניות, יותר שחקניות עדינות, שחקניות גולמיות, אתה יודע, מוסרות וחותכות, דברים כאלה, הרבה נשים בכדורסל עם אתלטיות. אני מצפה לכל זה, רק כדי להיות מסוגלת ללמוד, לתפוס, לראות וידאו ודברים כאלה, אני יכולה להשתפר בהגנה ובהתקפה, זה תלוי מה הם רוצים לזרוק לכיווני”.

גדלת באקוקיק, מרילנד. אביך, דאריק סימס, שיחק כדורסל באוניברסיטת וירג’יניה. זו הסיבה העיקרית שהגעת לכדורסל?

“לא, בכנות, אמא שלי הכניסה אותי לכדורסל. אמא שלי הכניסה את אחותי ראשונה לכדורסל. הייתי בבלט, סטפס, ג’אז, בהתעמלות, כל הדברים האלה. ואז בגיל 12 התחלתי לשחק. אמא שלי הכניסה את אחותי ראשונה לכדורסל ואני באתי לאימונים וכאלה וחשבתי, למה אני לא יכולה לשחק? אז התחלתי לשחק ואז אבא שלי נכנס לזה אחר כך, אחרי שכולם אמרו לי ולאמא שלי, היא תהיה טובה, היא תהיה טובה. לא חשבנו – כלומר, אמא שלי חשבה, ‘היא?’. בהשוואה לרמה שראינו, כולם מתחילים מוקדם יותר ואני התחלתי בגיל 12, אני לא יודעת, והם כל הזמן אמרו לי שאני טובה. ואז אמא שלי אמרה לאבא שלי, יש הרבה אנשים שרוצים לגרום לבת שלך לעבוד קשה, אתה צריך להתחיל לבוא למשחקים ולראות. אבא שלי שאל אותי באופן אישי האם זה משהו שאני רוצה לעשות והאם זה משהו שאני אוהבת. הוא פשוט אמר שהוא אף פעם לא רצה לחיות את החלום שלו דרכי, אז הוא לא הציג אותי למשחק. אני זוכרת שתמיד הלכתי למשחקים שלו עם הכדור הקטן שלי, תמיד היה לי חישוק קטן ודברים כאלה, אבל לא ממש שיחקתי כדורסל מאורגן, לא עשיתי את זה עד גיל 12. ברגע שהוא נכנס, למחרת, אמרתי לו שאני מאוד רוצה לשחק והוא ממש התערב. התעוררנו בשעה 6 בבוקר והתחלנו ללכת”.

ציינת שעשית בלט. האם את מרגישה שהעשייה קודם לכן עזרה לך עם המהלכים שאת עושה על המגרש, הפיבוטינג וכו’?

“כן, כמו הדברים הלא שגרתיים. רק הדברים, כמו הדרך שבה אני יכולה לחתוך דרך דברים או לעשות דברים מסוימים עם מבטים מסוימים. ואז כמו האופן שבו אני ואבא שלי מתאמנים, כאילו מעולם לא היה לי מאמן, המאמן הוא רק אבא שלי. בדיוק כמו הדברים הקטנים שהוא הצליח ללמד אותי ודברים כאלה”.

האם כשגדלת היו שחקנים אחרים שהערצת ואהבת לראות, והאם יש מישהו שדגמת את המשחק שלך אחריו?

“סימון אוגוסטוס, היא שחקנית שתמיד הסתכלתי עליה, תמיד צפיתי בה ומאוד הערצתי אותה. בכנות, ביקשתי ממנה את החתימה שלה במשחק הראשון ששיחקתי נגדה באמצע המשחק. מייד אחרי המשחק, אפשר לקבל את החתימה שלך? אז באמת היא. בלברון אני צופה הרבה, אבל הגברים הם מסוגלים לצעוד יותר ולעשות דברים. אז זה שונה עם המשחק שלנו. אבל בתוך כדורסל הנשים, סימון אוגוסטוס. יש הרבה נשים שהסתכלתי עליהן – בריטני גריינר, דיאנה טוראסי וסקיילר דיגינס. סקיילר דיגינס ודיאנה טוראסי הן שני השחקניות הטובים בעולם בעמדות שלהן. אז עצם היכולת ללמוד אחריהן, לספוג דברים, מה לעשות עם מרווחים, דברים כאלה, הן באמת לימדו אותי ואני מסוגלת לראות איתם את המשחק מהיבט אחר”.

אני רוצה לחזור לקריירת הקולג’ שלך. שיחקת עונה בווסט וירג’יניה ואז עברת לאולד דומיניון. לפי חוקי ההעברה של NCAA, היית צריכה לשבת בחוץ עונה. כמה קשה זה בתור מתחרה, לשבת בחוץ ולהיות מסוגלת להתאמן עם הקבוצה, אבל לא באמת להיות מסוגלת לשחק את המשחקים?

“בכנות, היו לי הרבה מאוד געגועים הביתה. כשהפסקתי לשחק בווסט וירג’יניה, הפסקתי לשחק בדצמבר, אפילו לא השלמתי שם עונה שלמה. ירדתי הרבה במשקל, היו לי ממש געגועים הביתה ולמען האמת, לא ידעתי אם אני רוצה לשחק שוב. רציתי ללכת הביתה, רציתי לשחק קרוב לבית, לא היה אכפת לי באיזה דיוויז’ן. אבל אבא שלי והם לא נתנו לי להפסיק, הם לא עשו זאת, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר עבורי אי פעם, אז בנוגע למעבר לאולד דומיניון, אני חושבת שאחד משני הדברים הכי גדולים שהרבה אנשים צריכים להבין זה שזה לא באמת משנה לאיזה קולג’ אתה הולך, אלא שמה שמשנה זה אם המאמן באמת מאמין בך. בכל רמה היו לי אנשים מסוימים שהאמינו בי, עזרו למשחק שלי ללכת קדימה. בקולג’ זו הייתה קארן ברפוט, היא הייתה המאמנת שלי באולד דומיניון. ואז כשהגעתי לרמה המקצועית הזו, זה היה זיו ארז ברגע שנכנסתי לזה. אלה היו אנשים שהיו אומרים שעשיתי טוב אבל זה לא היה מספיק טוב, והצלחתי באמת לקחת את זה וחלק מהימים היו טובים, חלק מהימים היו רעים, בחלק מהימים היינו נכנסים לזה. אבל דבר אחד שאני יכולה להגיד על זיו זה שברמה המקצועית הוא דחף אותי לימים שיכולתי לעשות טריפל-דאבל, אבל את יכולה לעשות יותר טוב מזה, ובאימונים הוא דחף אותי כל יום ודחף את כל הבנות שלו להיות הכי טוב שהן יכולות להיות. אני חושב שהם באמת עזרו לי לעשות את המעבר הזה בצורה מקצועית. בגלל ששיחקתי כאן הרבה שנים, תוך שנה זו הייתה עוד שנת פריצה עבורי”.

נבחרת במקום ה-18 בדראפט ה-WNBA ב-2017 על ידי המיסטיקס. ויתרו עלייך ומאז את עם האינדיאנה פיבר והפיניקס מרקורי לתקופות קצרות, במחנות אימונים ובחוזי קצרים. הרבה אנשים מדברים על כך שב-WNBA הכי קשה לעשות סגל ורואים את זה עם כמות השחקניות המוכשרות שלא נמצאות בסגל. ברור שאין מספיק מקומות. תגידי לי, כמה זה קשה ומאתגר, במיוחד כשבכדורסל הגברים השחקנים עוד יכולים לעבור לאירופה, אבל כאן העונה האירופית היא לא באותו הזמן?

“זה פשוט קשה. כמו שאמרת, קשה מאוד להיכנס לליגה. זו ליגה לא קלה, יש הרבה שחקניות. עכשיו, יש 136 או 138 שחקניות בליגה, אז יש הרבה שחקניות שנבחרות בדראפט ואפילו לא מקבלות את ההזדמנות לצאת למחנה. אז אני חושבת שהתגלגלתי, ואם זה פשוט משהו שאני רוצה להמשיך, אני אמשיך לנסות ואני אמשיך ללכת אחרי זה, כי אני יודעת שאני כן שייכת לליגה, אני יודעת שאני שחקנית שנמצאת בקליבר של הליגה. הוכחתי זאת בכך שהצלחתי להצטרף לקבוצות מסוימות, להיקלט בזמנים מסוימים וברגעים מסוימים. אני רק חושבת שבסופו של יום, בתוך זה, אני מתעכבת, לא מסורבת. אז הזמן שלי יגיע, בדיוק כמו ששיחקתי חמש שנים ואז הפכתי ל-MVP של הליגה הזו. עדיין לא סיימתי, עדיין לא האטתי, ואני אמשיך לכוון לזה”.

דיברת על ההגעה לישראל. הגעת לראשונה ב-2017. זכית בגביע המדינה עם ראשון לציון וגם נבחרת ל-MVP כפי שציינת. ברור שאת נהנית לשחק כאן. איך נוצרה לראשונה ההזדמנות לשחק בישראל ומה את הכי אוהבת בליגה הישראלית?

“ההזדמנות הגיעה עם הסוכן שלי! זו הייתה הפעם הראשונה זאי פעם הגעתי לחו”ל. פשוט לקחתי את זה כמו מה שזה היה, ובשבילי בליגה הזאת רואים שיש הרבה צעירות מוכשרות בליגה שיכולות להיות טובות מאוד והן רק צריכות שאנשים מסוימים יאמינו בהן. אם יש לנו אמריקאיות שמאמינים בהן, ואני חושבת שבראשון זה שכולנו האמנו אחת בשנייה היה אחד הדברים הכי גדולים, כולנו סמכנו אחת על השנייה, אפילו שהן היו הצעירות ביותר ומשהו שלעולם לא היינו אמורים לעשות. הולכים מלמטה למעלה. פשוט להאמין בה, להבין את היכולת שלהן, מה הן מסוגלים לעשות אם הן רק לומדות דברים מסוימים. אני חושבת שרק להיות מסוגלת להראות זה הדבר הכי גדול בכל הנוגע ללשחק בישראל עכשיו. השם של אחד המאמנים ג’ים קוריגן מהאולד דומיניון, והוא תמיד אמר לי, ‘ג’ני, את שחקנית טובה, אבל את תהפכי לשחקן גדולה כשתשפרי את כולן כשתהפכי לטובה. בעיניי אלו האתגרים שאני לוקחת על עצמי בתוך עצמי ובמשחק שלי בזמן שאני עובדת על עצמי, איך אני הולכת לשפר את האחרות”.

ראינו שאת וג’יליאן אליין חתמתן השבוע ברמלה. מה גרם לך לחתום ברמלה ומה מרגש אותך לקראת העונה הקרובה?

“כמו שאמרתי, זה קרה בעיכוב ולא הייתה דחייה. כששוחרתי או נחתכתי משם ועברתי בטרייד או מה שאתה רוצה להגיד, איך שלא תנסח את זה, אחרי ששיחקתי אצלם קודם אז נסעתי לפתח תקווה. זה לא באמת משהו שעשיתי בסוף היום, אז זה פשוט התעכב, לא הייתה דחייה. הם פשוט רצו לראות את הערך שלי ועכשיו זה קורה. אני חושבת שזו קבוצה נהדרת, ארגון נהדר, זו זכות רק להיות מסוגלת לשחק במפעלים מסוימים, בין אם זה יורוליג או יורוקאפ, להתחרות ברמה הזו ולהראות מה יש לישראלים להציע, לחזק את הליגה הזו עוד קצת”.

דיברנו כאן על הכדורסל, אבל מה הם כמה מהדברים האהובים עליך במדינה עצמה? האם אלה האנשים, החופים, האוכל?

“אני אוהבת רק את הרעיון של משפחה. האמת, אני חושבת שבאמריקה אנחנו מתרחקות מזה הרבה, וכאן רק יש את היכולת לעשות ארוחות שבת שזה משהו שאני אוהבת, אני תמיד נוסעת למאי רווח לארוחת הערב שלה, המשפחה שלה היא כמו המשפחה השנייה שלי כאן. אז רק להיות מסוגלת באמת לעשות את הארוחות המשפחתיות ואת החגים, והאנשים טובים בסך הכל, הרבה ישראלים הם אנשים טובים והם לא מובנים. דבר אחד שאני אומרת על עצמי זה שאני אדם מאוד לא מובן, וזה בסדר. אני חושבת שזה בסדר להיות מובן לא נכון, אבל אתם מי שאתם, ברגע שאתם באים לכאן ורואים ומתקשרים עם ישראלים, אתם מבינים מי אתם כאנשים”.

אני רוצה לדבר מהר על כך שהפכת לאזרחית. בכדורסל הישראלי הרעיון הזה של מתאזרחים הפך פופולארי בשנה האחרונה. אני לא יודע אם שמת לב לזה בגברים, אבל בנבחרת ספרד לורנזו בראון של מכבי התאזרח וזכה איתם ביורובאסקט בשנה שעברה, ויש דיווחים על כך שקאדין קרינגטון הירושלמית יקבל אזרחות ישראלית. איך בעצם נוצר הרעיון הזה והאם התייעצת עם אנשים אחרים שהתאזרחו כאן בדרכים שונות, כמו אלישה קלארק למשל, לפני שעברת את התהליך?

“בכנות, לא עשיתי זאת. התפללתי על זה ופשוט הלכתי עם מה שהתפללתי עליו. הסימנים שקיבלתי, תמיד חלמתי לשחק בנבחרת, תמיד חלמתי לשחק באולימפיאדה וזה הצעד הבא שלי והרמה הבאה שלי שאני רוצה להגיע אליה. זו הרמה הבאה הכי גבוהה שאני יכולה לומר. אז בכנות, התפללתי על זה, דיברתי עם ההורים שלי על זה, כי זה דבר גדול שאני לא אהיה שם רוב הזמן. דיברתי איתם על זה ואני חושבת שבסביבות הזמן שזה קרה, זה היה כשהתבגרתי לשלב הבא, להבין שזו עבודה וזה בסדר. באמת הרגשתי שאני מתקבלת כאן בברכה, אז זו הייתה החלטה גדולה, לא באמת התייעצתי עם אף אחד בקשר לזה חוץ מאלוהים בכנות”.

התייעצת, אמרת את תפילותייך וזה נתן לך את התשובה. מבחינת המשפחה שלך וההורים שלך, מה הם חשבו על זה כשסיפרת להם?

“הם פשוט חשבו שזו הזדמנות מצוינת, בכנות. ההורים שלי מאוד תומכים בהחלטות שאני מקבלת. הם רק רצו לוודא והם הבינו שזו מדינה בטוחה. אז הם רק רצו שאהיה בטוחה, כל מה שיעשה אותי מאושרת, מה שיעשה אותי מאושרת ויעזור לשלב הבא בקריירה שלי”.

האם מישהו מהם יבוא לראות אותך משחק ביורובאסקט?

“אמא שלי בעצם מגיעה מחר ואני דווקא מאוד שמחה”.

מה תכננת לעשות איתה מחוץ לכדורסל?

“בכנות, שאלה טובה! אמא שלי ואבא שלי הגיעו לחודש שלם ב-2017, אז זה היה דבר גדול עבורם. זו הייתה הפעם הראשונה שביליתי את חג המולד לבד ואת השנה החדשה לבדי, אז הם יכלו להגיע וזה היה דבר טוב. הלכנו לים המלח, עשינו את כל הדברים בירושלים, הכל, הלכנו לכל מקום. אז עכשיו אמרתי לאמא שלי, ‘את פשוט תבואי להיות בחופשה, תחיי את החיים שלי ואת מה שאני עושה כל יום. יש לנו יום חופש בשבת, אז אני מקווה שאוכל לעשות איתה משהו, אבל זה שבת, כך שהדברים יהיו קצת אחרת. אני מקווה שאוכל לעשות איתה משהו, אבל עצם היכולת להיות בנוכחותה יהיה טוב”.

החוף עדיין פתוח בשבת אז זו תמיד אופציה!

“משהו שנעשה כל הזמן הוא החוף, היא אוהבת את החוף!”

אני רוצה לסיים בלחזור ליורובאסקט. אנחנו יודעים שהטורניר מתחיל בתל אביב כאן בדרייב אין ב-15 ביוני. היכן מסתיים הטורניר עבור ישראל ועבור ג’ני סימס?

“המקום שבו זה מסתיים זה להיות ווינריות. בכנות, להיות ווינריות, פשוט לצאת לכאן ולהתחרות, להבין את הפלטפורמה שאנחנו עומדות להיות בה ופשוט להיות מסוגלות ליהנות מהרגע הזה. כל רגע בסופו של יום, זו עבודה עבורנו עכשיו, זה לא רק כיף, אבל צריך להמשיך ליהנות ולהבין שאלו זיכרונות חיים ורגעי חיים, וכשאת נהנית מהרגע שבו את מצליח יותר את עושה טוב. עבורנו זה לנצח ופשוט להיות גדולות”.