‏

עבר מספיק זמן, האבק שקע, בדיוק חזרתי מטיול כדורגל באנגליה שאולי עוד ידובר בו באתר הזה, אז נראה שהגיע כבר הזמן לסכם את עונת הביכורים של הפועל תל-אביב ביורוליג. אגב, זו גם הופעת הבכורה שלי (י.כ) בעסק הלא פשוט הזה של כתיבה ופובליציזם סביב המשחק בן 40 הדקות על הפרקט. נקודת המבט שאני מביא תנסה לארוז את כל הביכורים הללו לכדי סיכום של עונה אירופית ארוכה מאוד (42 משחקים) ולזרוק לחלל האוויר טייקים והערכות נועזים ונועזות לגבי המצטיינים, המאכזבים והפורצים לעונה הזו, כמו גם לנסות ולהבין מה חסר להפועל ת״א הזאת כדי לקחת את לגלקטיקוס שלה צעד נוסף קדימה בעונה שתבוא עלינו לטובה.

אם נרצה, נוכל לתת לעונה של הפועל איזו תווית שבא לנו בין הצלחה לכישלון, כי יש לא מעט טיעונים לכאן או לכאן, והם נאמרים לרוב כתלות בפוזיציה של הטוענים המתחלקים בין צהוב לאדום ובתוך האדום לאלה שהם פרו-עופר ולאלה שהם אנטי-ינאי. לצערי ולשמחתי איני תופס צד בוויכוח הזה, מה שנותן לי את החירות להשתמש בכל הטיעונים, ולהנחות אתכם הקוראים, לשפוט בעצמכם. אימא תראי, הבן שלך עושה תקשורת חופשית.

נתחיל בנתונים היבשים, הפועל סיימה במקום השישי ביורוליג, עם מאזן 15:23, שהבטיח לה שני דברים קריטיים להמשך פרויקט הגלקטיקוס האדום בן השנתיים: סדרת חינוך של ארבעה משחקים מול ׳ריאל מדריד של הפלייאוף׳ וחשוב מכך, מקום ביורוליג גם לעונה הבאה.

העונה הזו, נגמרה בהפסד במשחק מס׳ 4 בבולגריה לבלאנקוס. כך תמה לה עונה שהיא רכבת הרים בכל קנה מידה. רכבת הרים מקצועית בין תקופות של דומיננטיות בפסגה לבין משבר לא פשוט שהביא בין היתר לרכישות פאניקה מיותרות יותר או פחות. זו הייתה רכבת הרים לוגיסטית וכלכלית, שהתחילה בגלות בסופיה, חזרה הביתה לישראל לשלושה חודשים קצרים עד אשר חזרה לבולגריה בשל המלחמה באיראן שהביאה לדחיות משחקים ופיצול הקבוצה. זו הייתה רכבת הרים רגשית ותקשורתית, נוכח שינויים במבנה הבעלות, סוגיית האולם הביתי ובצל המשבר המתמשך עם הקהל האדום, שרצה להתרגש מהקבוצה שלו, אבל לא הצליח להזדהות איתה. לפעמים לא רצה אפילו לרכוש כרטיס.

למרות כל הקשיים, האדומים צלחו את העונה הזו וסיימו אותה על הרגליים. הפועל לא שהתה כל העונה מחוץ לשישייה המובילה של אירופה, העמידה שחקן בחמישיית העונה, והשיגה ניצחונות יוקרתיים על פאו, פנר ודומותיהן. העובדה שהצליחה להתגבר על כל הקשיים שהערימה המציאות הביטחונית של המזרח התיכון, על רקע חוסר הניסיון בפורמט האינטנסיבי, מול 17 יריבות חדשות לגמרי (למעט מכבי ו-ולנסיה) ולעמוד במטרות השאפתניות שהן העפלה לפלייאוף בעונת בכורה, היא בגדר ׳בראבו׳.

כדי להראות עד כמה העונה של האדומים מתל-אביב הייתה מוצלחת, אפשר להתחיל מלהסתכל על הצהובים. המעצמה הוותיקה סבלה מאותם קשיים לוגיסטיים, כלכליים, ותקשורתיים שהיו האדומים. הסגל של קטש כמובן פחות איכותי מזה שעמד לרשות איטודיס, אך השוני המהותי באופי של עונותיהן בולט מעבר לכל פער מקצועי שהיה לזכות האדומים. חלום הפליי-אין של מכבי תל אביב הייתה תלוי על חוט השערה מאז סוף נובמבר עד שנגדע בצורה שבדיעבד לא הפתיעה הרבה אנשים. מנגד, אם בתחילת העונה הייתי מספר לאוהד האדום הממוצע שהוא יתאכזב כאשר הוא יסיים רק במקום השישי, מעל הכוכב האדום, ברצלונה ופאו, הוא היה בודק את גודל האישונים שלי.

מהצד השני, אולי המקום השישי שאחריו הגיעה סדרה שנשלטה כמעט לחלוטין בידי ריאל מדריד (נטולת טבארס), הוא לא הישג בכלל לאור הסכומים האדירים שנשפכו בקיץ על כוכבים בקליבר אירופי שלא נופלים ברמתם מפליז, גארובה ושות׳, שלא לדבר בכלל על מה שעשתה ולנסיה. אם בתחילת העונה שפענו מחמאות על הדרך שבה ניהל איטודיס את הסגל הענק (18 שחקנים) שהיה לרשותו, ככל שהתקדמה העונה היווני הידק את הרוטציה כך ששחקנים כמו מדר ומוטלי נשארו בחוץ, והפועל הפכה לקבוצה יותר חד-גונית ממה שהייתה, וכך לא ניתן להפתיע את אריות היבשת. במשך כל העונה הקבוצה של איטודיס לא התחברה לשלם שגדול מסך חלקיו, וזה בא לידי ביטוי בכך שכמעט ולא הצליחה לנצח קבוצות שהיו מעלה ממנה בטבלה.

התקרה שהייתה לסגל הזה מגיעה עד לפודיום עם הקונפטי באואקה בסוף החודש. ואסה מיציץ׳ (עוד נרחיב בו) הוא כוכב עם קבלות והשחקן הכי יקר באירופה, אלייז׳ה בראיינט הוא כוכב יורוליג מוכח כבר 5 שנים, ואוטורו אחד הסנטרים הדומיננטים ביבשת. בעונה שעברה קולין מלקולם עשה חיל עם פריז, כריס ג׳ונס עם ולנסיה ולא נשכח גם את אלו שלקחו יורוקאפ בשנה שעברה: מוטלי, בלייקני, וויינרייט, גינת, ים מדר, רשימה חלקית של שחקני יורוליג לגיטימיים ומעלה. זה סגל מפחיד, זה סגל עמוק, זה סגל שעל הנייר שווה יותר ממקום שישי, סגל שאולי שווה סדרה אחרת מול ריאל מדריד.

מה שמוסיף לתחושת ההחמצה מהעונה הנוכחית, הוא משבר הזהות בו היא נמצאת, דווקא תוך כדי שהיא כובשת פסגה חדשות והיסטוריות. משהו בהתלהבות, בנשמה של המועדון, הלך קצת לאיבוד במעבר למפעל הגדול ביבשת. אולי אלו המהלכים של ההנהלה, שנעשו בחוסר רגישות מול הקהל שראה את הקבוצה שלו הופכת דומה יותר ויותר ליריבה השנואה. אולי זה הייבוש של ים מדר, שהיה היהלום שבכתר הזה של איבוד הזהות הישראלית של הקבוצה, רק כדי להשיג בכל מחיר את הכרטיס לעונה הבאה. אולי זה העובדה שהסכימה למכור את הביתיות שלה בסופיה למרבה במחיר. בסופו של יום, זה שהיו להפועל ת״א השנה הרבה יותר זרים מישראלים על המגרש היא לגיטימית, אבל זה שהיו לה יותר זרים מישראלים ביציעים היא לא פחות קטסטרופה למועדון עם קהל עצום ומלוכד כמו שיש להפועל ת״א.

מצטיין העונה

אלייז׳ה בראיינט הוא הברומטר של הפועל ת״א העונה. בימים שהוא לא היה (או לא היה טוב), הפועל ת״א הפסידה בערימות. ברוב הימים האחרים הוא היה (בצוותא עם אוטורו) הלב הפועם של ההתקפה הפשוטה כל כך של איטודיס. בזכות האיכות שלו במסירה, בקליעה ואחד על אחד תוך כדי ניצול מקסימלי של הגודל שלו, הגיעה קבוצתו לטופ 6. בראיינט שסיים עם ממוצע המדד למשחק השלישי בטיבו ביבשת (20.6) היה ראש אחד מעל אוטורו ושני ראשים מעל כל שאר הקבוצה.

אכזבת העונה

עפ״י הערכות זהירות, בשכר של ואסיליה מיציץ׳ אפשר לקנות שני אלייז׳ה בראיינטים. נכון, למה או או כשאפשר גם וגם, אבל עכשיו ברצינות. מיציץ׳ חזר משארלוט כדי להיות MVP, אבל עשה לא מעט נזק על הפרקט, והקרדיט הגדול שקיבל מקיר לקיר במועדון היה נראה רוב הזמן לנטל. בסוף, בכל האלמנטים האפשריים בהם הסרבי תורם לקבוצה, אי אפשר לומר שלא היה שחקן אחר באדום שעשה זאת טוב ממנו. מאכזב.

תגלית העונה

מי שניצח בנקודות את טאי אודיאסי הוא קסלר אדוארדס. האמריקאי בא מהג׳י-ליג עם אפס ציפיות והראה שיש לו משהו שלא היה בסגל האדום. רעל, רבאק, אש, יו ניים איט. קסלר שקיבל בעיקר פירורים מאיטודיס, היה השפן היחיד שהצליח לאתגר איכשהו את ריאל מדריד בסדרה, עם הגנה חזקה ואקטיבית וריבאונד הגנה (!). הוא בא משום מקום והראה שיש לו פוטנציאל להיות החתיכה החסרה בעמדה מספר 4.

החתיכה החסרה (האמיתית)

בתחילת השבוע שעבר צפיתי במשחק בטרף מור (Turf Moor), הוא איצטדיונה הביתי של ברנלי מהליגה האנגלית בכדורגל. ברנלי, שאיבדה סיכוי להישרדות כבר לפני חודש, פגשה את אסטון וילה החזקה שנלחמת על כרטיס לליגת האלופות ונמצאת רגע לפני גמר אירופי. כיאה ליורדת ליגה, הסגל של המארחת היה נחות לאין שיעור מזה של אסטון וילה. נדהמתי שהצליחה לעלות ראשונה על הלוח, ולקראת סוף המשחק גם לחזור מפיגור ל-2-2 דרמטי ומהנה תחת שמש שוטפת. אני מאמין שהיא הצליחה כי הקהל עמד מאחוריה בהתלהבות, האמין בכדורגל שלה ועזר לשחקניה לרוץ מהר יותר ולדחוף חזק יותר כדי להשיג עבורם ניצחון. הפועל תל-אביב ניצחה שנה עבור המועדון, עבור הבעלים ואולי גם עבור המאמן, אבל לא עבור האוהדים. גם אם הסגל על סף השלמות, הפועל חייבת להתחבר מחדש לקהל שלה, לא משנה איך. כי כאשר עולים לשחק עבור האוהדים, ה-100% הופך 200%. ואז, אולי, הפלייאוף יהפוך פיינל-פור.