שחקן הפועל אילת, ג'ף גריי, ישב עם אתר Sportsrabbi.com לראיון מרתק על התקופה שלו בישראל והקריירה שלו עד עכשיו. גריי סיפר על הילדות שלו, הקשיים ככדורסלן בודד בישראל, ההתמודדות, החוויות ועוד.

איפה גדלת? איך הייתה הילדות שלך?
”גדלתי במאסאצ'וסטס, 20 דקות ממרכז העיר בוסטון. יש שם הרבה יהודים, אני מניח שקרוב ל30 אחוזים מהאזרחים הם יהודים שזה המון, כך שהיו לי הרבה חברים יהודים. למדתי בתיכון בניוטון, זאת עיר גדולה, סוג של בועה, אבל זאת הייתה קהילה מצויינת לגדול בה עם הכיוון הנכון והחינוך הנכון. בסוף קריירת התיכונים חשבתי שעדיף לי להישאר במכללה קרוב לבית אז הלכתי לאמרסון, אהבתי את המאמנים וידעתי שאוכל לשחק וללמוד שם”.

אחרי אילו ענפי ספורט נוספים עקבת?
”שיחקתי פוטבול ברחוב וגם ובייסבול, כדורגל עד כיתה ח', אבל תמיד אהבתי כדורסל ולא היה משהו שייקח את זה ממני. עזבתי את שאר סוגי הספורט כדי להתמקד בכדורסל. אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים של בוסטון רד סוקס, ניו אינגלנד פטריוטס והברונס, והיו לו מינויים כשהסלטיקס היו טובים עם לארי בירד. הוא היה לוקח אותנו לצפות בסלטיקס משחקים”.

האם היה אירוע ספורט מדהים שנכחת בו?
”כשהייתי בכיתה ה' חבר של אבא שלי כתב אימייל לבעלים של הסלטיקס ואמר שאני אוהד ענק, וכמתנה קיבלנו כיסאות על הפרקט ופגשתי את טומי היינס כשהייתי בן 10. ב2007 הם שיחקו נגד המג'יק דווייט האוורד וניצחו בהארכה שנייה, הייתי שם וראיתי הכל, זאת הייתה חוויה מדהימה ועדיין יש לי תמונות, דוק ריברס היה המאמן. זה היה המשחק הכי טוב שהייתי בו. לפני שנתיים הייתי עם אח שלי וחבר שלנו נתן לנו כרטיסים למשחק בין קליבלנד לסלטיקס בגמר המזרח כשלברון קלע 51 נקודות, לראות את השחקן הטוב ביותר ואת הקבוצה האהובה עליי מנצחת בהפרש דו ספרתי היה מדהים”.

האם חלמת בתקופה באמרסון שאולי תגיע לNBA?
”כשגדלתי לכל ילד שאהב כדורסל היה חלום NBA שהופך למכללות ואז גם זה לא נהיה אפשרי, לא הייתה לי קריירת תיכונים כמו שרציתי אבל אהבתי כדורסל והייתה לי הזדמנות נהדרת לשחק באמרסון, זה שינה לי את המשחק ואת החיים כי כשאתה קולע ג'אמפ שוט זה אדיר. קיבלתי אזרחות, אז המחשבה לשחק בישראל הפכה לאפשרית כשהגעתי עם תגלית לישראל. צפיתי בגמר כשירושלים זכתה באליפות וראיתי את התרבות, שמעתי על שחקנים כמו ווילי וורקמן וג'ון דיברתולומיאו שגם שיחקו בדיוויז'ן 3 שהתפוצצו בישראל ואמרתי שאני צריך ללכת על זה כי שחקנים אחרים לא יכולים”.

איך התאפשר לך לשחק פה?
”כשהייתי עם תגלית זה הפך לאפשרי אבל אני לא זוכר מתי רציתי דרכון ישראלי. כשהגעתי לפה בפעם הראשונה ראיתי שזאת תהיה ברכה לשחק פה אחרי הקולג' אז למה לא לעשות את זה”.

מה היה תהליך ההגעה שלך לישראל?
”לא יצרתי קשר עם אף אחד לגבי ישראל ספציפית אבל תמיד דיברתי עם המאמן שלי על זה והוא גם שיחק בNBA, הם נתנו לי את הכיוון הנכון. אני והמאמן שלי היינו מדברים על כך שתמיד נעשה הכל כדי לנצח וכשיגיע הזמן לקריירה בחו”ל נחשוב על זה, היינו עוברים על התקצירים שלי ביחד”.

האם יש שחקנים ששיחקו איתך בקולג' שמשחקים עכשיו במסגרת מקצוענית?
”אין שחקן ממי שהיה איתי בקולג' שמשחק באופן מקצועני חוץ מאני ועוד אחד שסיים קולג' משחק בקבוצה, יש להם כישרון ואני צופה בכל משחק שלהם אבל נראה מה יקרה איתם, זה יהיה נהדר אם זה יקרה שהם יהפכו למקצוענים”.

איך קיבלו ההורים שלך את ההחלטה לעבור לשחק בישראל?
”אני חושב שאבא שלי אהב את העובדה שהוא יכול לראות אותי משחק עדיין והוא צופה בי באינטרנט בכל המשחקים. אמא שלי לא הייתה בדעה חזקה איתו אבל היא לא הבינה מספיק, ברגע שהיא הבינה את ההזדנות שניהם זרמו עם זה, רוב ההורים אומרים שצריך לעבוד בעבודה רגילה. זה נראה טוב לחזור אחרי ששיחקת בחו”ל לעבודה אמיתית, ההורים שלי יגיעו בקיץ לחופש, זאת תהיה הפעם הראשונה של אבא שלי בארץ והראשונה של אמא שלי מאז גיל 16”.

איך זה הרגיש לך פתאום לנחות בישראל?
”אף פעם לא הייתי באילת אבל הייתי בשאר הארץ. ירדתי מהמטוס לאילת לפעם הראשונה, היכה בי חום אדיר בסוף אוגוסט והחום היה מדהים, זה היה ככה למשך חודש. שמעתי על ההזדמנות ועזבתי את החברים אחרי כמה ימים וארזתי מזוודות כדי להגיע לפה, זה קרה כל כך מהר”.

איך זה הרגיש בשבילך לשחק עם שחקנים מבוגרים ממך אחרי שהיית בקולג'?
”זה היה שוק תרבותי בשבילי. אמרתי לאנשים לפני שהגעתי שהכי הרבה זמן שהייתי מחוץ לבוסטון זה לשבועיים בישראל, אף פעם לא עזבתי למשך תקופה ולכן לא הייתי צריך להסתגל למקומות אחרים, ופתאום ירדתי מהמטוס עם המזוודות לאילת. אתה מדבר עם אנשים מהדרום שיש להם אנגלית שבורה כי עברית זו השפה שלהם, אתה משחק עם מקצוענים אמיתיים, כאלה שמשחקים 10 שנים בחו”ל ויש להם משפחה, זה ניסיון טוב בשבילי”.

היו זמנים שרצית לעזוב? שאמרת לעצמך שאתה לא רוצה להיות כאן?
”היו זמנים מבאסים והיה לי קשה ועדיין קשה לי אבל פחות, אבל העונה עוברת בצורה מהירה ואתה שם לב שזה טוב בשבילך להיות כאן לבד וכשתחזור הביתה זה יהיה נהדר, בפברואר אחזור הבית לכמה ימים, זה הופך אותך לחזק ועצמאי יותר, זה טוב כשאתה ללא החברים והמשפחה כי אתה יוצא מאזור הנוחות, אתה מוציא מעצמך יותר ולא תדע מה תוכל להוציא מעצמך”.

אתה מרגיש שהתבגרת כבנאדם?
”התבגרתי על הפרקט ומחוצה לו, גדלתי מוקדם יותר מאחרים כי הם עדיין בקולג', אני מנסה לגלות דברים בעצמי, זה היה קשה ומאתגר אבל אני מרגיש יותר טוב עכשיו, אתה עובר דברים מאתגרים שלא היית עובר במקום אחר”.

איך זה מרגיש לגור בעיר שונה מאוד כמו אילת?
”זה שונה מאוד ממה שמוכר לי. גדלתי בניוטון עם כל כך הרבה אנשים מחוץ לבוסטון, כאן יש רק 50 אלף אנשים, אין פה רמזורים וזה מאוד שקט פה, גדלתי בעיר עם חברים ותמיד היה מה לעשות, כאן זאת הסתגלות לא קלה וקשה לדעת מה אני רוצה לעשות בזמן הפנוי. זאת מלחמה מנטלית לפעמים אבל זה חלק מההתבגרות ומהיציאה מאזור הנוחות. בסופו של דבר התברכתי בזה. עתיד אוכל לעבור דברים שלא יכולתי לעבור לפני כן. אנחנו אוכלים בבית המלון בחינם ויש דברים טובים בעיר”.

האם יש משפחות או אנשים שאימצו אותך כאן?
”הרבה אנשים קיבלו אותי בזרועות פתוחות שעובדים בקבוצה, אם זה לארוחת שבת או ראש השנה. הייתי בבית של הבעלים בשבת. המאמן מסיע אותי למקומות וכשאני צריך משהו הם עושים את זה בשבילי, הם עושים עבודה נהדרת עם הזרים ורוצים לגרום להם להרגיש בבית, ואני מעריך את זה”.

האם יש משהו שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
”אני מתגעגע לבית, לחברים ולמשפחה. אני מתגעגע גם לקולג' ולכיתות ולקפיטריה של אמרסון כי עשיתי שם הכל, התקלחתי, אכלתי וראיתי את החברים שלי. כאן אתה מתעורר, הולך לאימון והולך למלון, אין הרבה אנשים, ובקולג' תמיד היה לי מה לעשות, כאן זה לא ככה”.

איך מתמודדים עם הלחץ של הכדורסל המקצועני?
”יש לחץ בבוגרים, כאן זה ביזנס בשונה מהקולג' ואתה צריך לספק, מרגישים את הלחץ. בסופו של דבר זה הכדורסל והתשוקה שלך, אתה שוכח מהדברים האחרים ומשחק את מה שעשית במשך כל החיים שלך, אתה לא צריך לחשוב על שום דבר אחר, זה לא קל להשתלב אבל אם אתה מאמין בך הכל אפשרי”.

איך אתה מסתגל בפן המנטלי לכדורסל הבוגרים ולכך שאתה משחק פחות דקות?
”אני חושב שפגעת בול. הדבר הכי גדול זה להסתגל ולדעת איך להגיע מלהיות כוכב לשחקן רוטציה. הכל היה עובר דרכי ועכשיו זה כמה דקות פה ושם. בכדורסל המקצועני הזדמנויות לא ניתנות אלא נלקחות, אתה יכול להפוך 45 שניות ל2 דקות. אתה צריך להיות מרוכז כי בסופו של דבר זאת העבודה שלך, אתה אולי לא תקבל הרבה הזדמנויות, יש סייז וכשההזדמנות מגיעה אתה צריך לנצל אותה”.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד מספר שנים?
”ספנסר וייס הוא דוגמא טובה. אני רוקי בליגה הבכירה, המטרה היא להישאר בליגה וגם להוכיח לכולם שאולי אני לא האתלט הכי טוב והייתי בדיוויז'ן 3, אבל אני יכול לשחק ברמה הזאת, אני בליגה הבכירה וזאת ברכה בפני עצמה. המטרה היא להישאר בליגה ולהראות לכולם שאני לא יכול להיות רק שחקן לכמה דקות אלא יותר מזה, אני חושב שאני שייך וארצה להוכיח את זה”.

אתה מרגיש יציב מנטלית בנוגע לנושא דקות המשחק?
”זה קשה במיוחד כשאתה אוהב כדורסל ואתה רוצה להוביל קבוצה, אבל באותו הזמן אתה צריך להיות מאוד מאוד סבלני ולדעת שלכל הדברים הטובים לוקח זמן, אם זה היה קל כולם היו עושים את זה. אתה מופיע בכל יום ועובד כמה שיותר קשה”.

נגד מי הכי התרגשת לשחק העונה?
”עכשיו זה יהיה חייב להיות אמארה סטודמאייר שהרגע חתם כי משחקים נגדו בעוד מספר ימים, היו עוד שחקנים שאהבתי לצפות בהם אבל הוא היה באולסטאר במשך 10 שנים וכשגדלתי הייתי צופה בו, יש אחרים כמו דקוואן קוק שהיה בתחרות השלשות באולסטאר. יש עוד שחקנים שצפיתי בהם במכללות כמו דשון באטלר שהיה במערב וירג'יניה, לא שמתי לב אפילו שאות'לו האנטר שיחק בהוקס עד שהגעתי לישראל, סקוטי ווילבקין היה בפלורידה”.

מאילו מקומות בישראלי הכי התרשמת?
”חלק מהאולמות שהייתי בהם מאוד מגניבים כמו מנורה מבטחים, הארנה, חולון והדרייב אין, מחוץ לפרקט זה הכותל מבחימה רוחנית, מ2 הצדדים יש דברים מגניבים”.

מה המאכל האהוב עליך בישראל?
”שווארמה זה דבר נהדר”.

לסיום, אילו מטרות נוספות תרצה להגשים העונה?
”הדבר הראשון שעולה לי להיות זה להגיע לפלייאוף כי אנחנו רחוקים משחק אחד ויש לנו את הכישרון, כי אני יכול להיות חלק מרכזי ורוצה לעשות את כל מה שאפשר, אם כמה דקות או יותר, כדי לעזור לקבוצה להגשים את זה, בעונה שעברה הם הגיעו לפיינל פור”.