נשבע לכם, לרגע חככתי בדעתי לא לכתוב את הטור הזה. כלומר לכתוב, כי אי אפשר בלי כלום, ובכל זאת התחייבתי, והרי בשביל הרגעים האלה אנחנו חיים, נושמים ואוהבים כדורסל. אבל אולי פשוט לשגר למשפחת הליקמן קובץ מלא באימוג'ים וזהו. אני מודה: התקשיתי למצוא את המילים. ולהסדיר את הדופק. ולהוריד את האדרנלין. בסוף, איכשהו, הצלחתי.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
נבחרת ישראל ניצחה את צרפת ביורובאסקט. זה קרה בפעם האחרונה (למעשה, בפעמיים האחרונות) לפני 28 שנים. עודד קטש היה ילד בן 22, בדרכו לזכייה בתואר מלך הסלים של הטורניר. 34 נקודות בשלב הבתים, ואחר כך עוד 27 במשחק על המקום התשיעי. רק שהפעם הזו מרשימה יותר, כי הצרפתים של אז לא החזיקו סגל מלא בשחקני NBA, בכוכבי יורוליג ובזר הכי טוב של מכבי ת"א. מי כן היו שם? המאמן כיום, פרדריק פוטו, שהיה הסמל של פו-אורטז; וסטפאן ריזאשה, אבא של זקארי.
עכשיו, בואו נודה באמת. אריאל בית הלחמי זרק את המשחק הזה. זרק – וקלע. כל המיינד-סט הישראלי היה הפוך ושונה מזה שהורגלנו אליו מול איסלנד ופולין. פתאום נמרוד לוי פותח בחמישייה, ומקבל הכי הרבה דקות במחצית הראשונה. ותומר גינת עולה מהספסל, וחוזר להיות תומר גינת של הפועל ת"א (או אולי של מטרופוליטנס?!), עם כושר המנהיגות, והפעולות הנכונות, והביטחון העצמי השופע. ואיתן בורג נזרק למים. וים מדר רוקד כמו ים מדר. ודני אבדיה… טוב, אצלו כלום לא השתנה. הוא בשלו. בצורה הכי טובה שיכולה להיות.
Deni Avdija and Ariel Beit Halachmi – Photo credit: FIBA
ישראל הצטרפה למשפחת הנבחרות ה"נורמליות" באליפות הזו. זוכרים את הביקורת שהוטחה כאן אתמול על האוויר שאזל בריאותיהם של אבדיה ורומן סורקין, ועל הספסל הכי קצר ברחבי אירופה? אז הנה, הפעם אף אחד מהשחקנים לא הגיע ל-28 דקות, ועשרה קיבלו נתח דו-ספרתי.
המחשבה הייתה ש-19 שעות אחרי ההפסד האכזרי לפולנים ו-45 שעות לפני משחק העונה נגד בלגיה, אין טעם לשחוק עד דק את הכוכבים שרק עליהם סומכים. והנה, הפלא ופלא, פתאום האחרים עלו רעבים ואמביציוזים, והיו להוטים להוכיח את עצמם. התופעה התבררה כמדבקת, ואט-אט כל החבורה צברה ביטחון, וכולם נכנסו למשחק. אבל נכנסו, ממש, במלוא מובן המילה.
גם הצרפתים עשו את שלהם. 5 דקות לתוך האירוע, הם נתקעו על 4 נקודות. בניצחונות על בלגיה וסלובניה הם כבר הגיעו בזמן הזה ל-10 ו-12 נקודות בהתאמה. וכשפתחו את הרבע הרביעי עם 4 ריבאונדים בהתקפה, הייתה תחושה שמדובר ברמז לבאות; אבל לא לשליטה מתחת לסלים, כפי שחששנו, אלא לרצף החטאות ממושך ולא אופייני (5 מ-22 מהשדה ב-10 הדקות האחרונות). בכל פעם שאלי אוקובו וג'יילן הורד הצליחו לקרב את חבריהם למטרה, נעשתה עוד פעולה גדולה של אבדיה או מדר ועוד פעולה קטנה-גדולה של גינת או סורקין, והבהירה: אל תתערבו, זהו ערב היסטורי.
Tomer Ginat – Photo Credit: FIBA
הספורטאים הישראלים הפגינו לא מעט אופי, קור רוח ועצבי ברזל מאז שגם חייהם המקצועיים התהפכו ב-7 באוקטובר. מול אווירה עוינת ואבטחה מוקפדת, בלי מגרש ביתי ובתנאים לא תנאים – הם הגיעו בשלל ענפים להישגי שיא דווקא בתקופת המלחמה. עכשיו הגיע גם תורה של נבחרת הכדורסל. שריקות הבוז הצורמות שמאיימות להפוך להרגל קבוע בזמן נגינת "התקווה" רק דירבנו ופיקסו את השחקנים, והכניסו אותם למוד הזה שלא מאפשר לזרוק משחק. רק לקלוע אותו.
מותר וצריך ליהנות מהרגע הזה, אבל גם לזכור היטב: היו כבר לישראל ניצחונות יפים, מרגשים ומפתיעים במרוצת שנות היורובאסקט, ותמיד הנחיתה מהם הייתה קשה, כואבת ומפתיעה לא פחות. כך קרה עם גאורגיה ביד אליהו ב-2017, אחרי הניצחון בהארכה על גרמניה; כך קרה עם בוסניה והרצגובינה בהארכה ב-2015, אחרי צמד הניצחונות על רוסיה ופינלנד; כך קרה עם פורטוגל, אחרי הניצחונות הגדולים על סרביה וקרואטיה ב-2007. יאללה, הפעם עושים את זה אחרת.
Deni Avdija – Photo Credit: FIBA
טור מנצח