אחת הקלישאות האהובות עליי בתחום הספורט היא האמירה של קבוצה שהגיע מעט רגועה מדי למשחק גדול שאין לה "Sense of urgency", שאין לחץ או הרגשה שמשהו דחוף, הכל מאוד נינוח – וזו בדיוק התחושה שפוגעת בקבוצה ברגעי האמת. במהלך העונה האמירה הזאת די ליוותה את הפועל ירושלים. החל מאי החתמתו של מחליף לנמרוד לוי בתחילת העונה, דרך ההחתמה הכושלת של טאריק פיליפ ועד לחוסר בחיזוק בסיום חלון ההעברות ביורוקאפ. אבל בפלייאוף – משהו השתנה. ההנהלה, הצוות המקצועי, הקהל, השחקנים – כולם הרגישו את הדחיפות, לכולם יש את ה"Sense of urgency", וכן, זה היה שם גם אתמול בהפסד למכבי תל אביב במשחק מספר 1 בגמר הפלייאוף.
לחצו כאן כדי להצטרף לקהילת ספורטס רבי
ספורטס רבי – גם באפליקציה! כל העדכונים והתוכן האיכותי ביותר על הכדורסל הישראלי היישר לידיים שלכם!
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באייפון
לחצו כאן להורדת אפליקציית ספורטס רבי באנדרואיד
הירשמו לפודקאסט "התשיעית באירופה" ב-iTunes, Spotify או Google Podcasts.
אבל לא תחושת הדחיפות היא זאת שהביאה את הירושלמים עד לגמר, זאת לא הייתה התחושה שהדיחה את רמת גן, ובטח לא הייתה התחושה שהדיחה את הפועל תל אביב רק לפני כמה ימים. כי מה שהוביל את הפועל ירושלים בחודש וחצי האחרונים היה זעם, איזשהו כעס, רצון פנימי להגיד לכדורסל הישראלי "אל תספידו אותנו, אל תזלזלו בנו". "Sense of anger" אם תרצו. אבל נדמה שהתחושה הזאת נעלמה רגע אחרי השלשה הגדולה של ג'ארד הארפר בחצי הגמר. הפועל ירושלים הגיעה אתמול עם תחושת דחיפות, אבל לא זעומה מספיק.
מגדלים באוויר
זה היה ידוע עוד לפני המשחק, אבל ספק אם עד כדי כך ברור. להפועל ירושלים יש בעיה הגנתית בולטת מעל כולן, וזאת אי היכולת של אוסטין וויילי להיות יעיל מחוץ לאזור הצבע. קטש הבין את זה – וניצל זאת היטב ממש מהרגע הראשון. סורקין, וויליאמס, אפילו הורד. כולם קיבלו הוראה לצאת לכיוון קשת השלוש. אזור הצבע הוכרז כשטח צבאי סגור עבורם אפילו יותר מהרגיל אצל קטש, ואוסטין וויילי ונמרוד לוי באו בעקבותיהם. הגבוהים הירושלמיים ניסו. אבל הרגליים שלהם לא מספיק מהירות, בין אם זה בפיק&רול, ובין אם זה בכך שהגבוהים התל אביביים היו אחראים ל-3 מתוך-7 השלשות שנקלעו. לבעיה הזאת יש פתרונות – קוראים להם ג'סטין סמית' וכריס ג'ונסון, אבל הפתרונות האלו יוצרים בעיות חדשות – מחסור בריבאונד. בטח במקרה של סמית'. יונתן אלון יצטרך להשקיע לא מעט מחשבה בפתרון יצירתי לקראת משחק 2.
Yonatan Alon – Photo Credit: Dov Halickman
הנעלמים
קאדין קרינגטון מציג את אחד מהחודשים הכי גרועים שלו במדי הפועל ירושלים. זה בא לידי ביטוי גם בסטטיסטיקה של 12.7 נקודות ב-36% מהשדה, אבל גם בתחושה ובמבחן העין. המתאזרח של נבחרת ישראל לוקח זריקות קשות, כופה את עצמו על המשחק לעיתים, ומרבה לטעות ולאבד את הראש. המדע האנושי עדיין לא הצליח להמציא מכשיר כמו מיקרוגל – רק שמקרר, אבל נדמה שקרינגטון, שכונה בעבר ע"ש המכשיר החשמלי, מהווה לאחרונה פריצת דרך בנושא. גם נמרוד לוי, שחזר בצורה טובה מהפציעה – נעלם. למעט דקות בודדות – הוא רך ומבולבל בהגנה. ובהתקפה – הוא לא מהווה איום אמיתי מ-3, מה שמגמד את התרומה שלו בשני צידי המגרש. גם לוי וגם קרינגטון רוצים, הם מלאי מוטיבציה, אבל פשוט לא מצליחים לעזור. אם הפועל ירושלים רוצה לנצח את שני המשחקים הבאים – לפחות אחד מהם חייב להשתפר ולתרום יותר.
על מה ולמה
את פניהם של האוהדים האדומים (וחלק מהצהובים) שבאו אתמול לאולם קידמו מכלאות בידוק, מגנומטרים, אוהלי הפשטה, סוסים ומאות שוטרים. לצערנו – זה מראה די נפוץ בשנתיים האחרונות במגרשי ארצנו, ואין לכך הצדקה אמיתית. ניסיונות העבר הוכיחו שאין באמצעים האלו כדי למנוע הכנסת פירוטכניקה – שנעלמה כמעט לגמרי ממגרשי הכדורסל בזכות ענישה מחמירה של בית הדין. בין הקהלים של שתי הגדולות של הכדורסל הישראלי אין היסטוריה של אלימות, להפך, לפני ואחרי המשחק סביבת האולם הייתה שקטה, ידידותית וספורטיבית להפליא. חשוב להדגיש: ההחלטה על רמת ואמצעי האבטחה נתונה בידי משטרת ישראל כאשר הקבוצות והמנהלת משלמות לה בהתאם לכמות כוח האדם והאמצעים. הניסיונות של שתי הקבוצות ושל המנהלת לשנות לא ממש מתקבלים, ואיזה מסכנים האוהדים.
Photo Credit: Yehuda Halickman
0 תגובות