הטור “Omertime” (“עומרטיים” בעברית) מתפרסם מדי שבוע באתר
אי שם באמצע חודש דצמבר שיחקה הפועל ירושלים נגד הפועל תל אביב שספגה הפסד מאכזב אחרי רבע רביעי אדיר של האדומים מירושלים. בעיקר, בזכות משחק ענק של ג’יילן אדאמס שקלע 22 נקודות, הוסיף 5 אסיסטים בלי אף איבוד ועם אחוזים פשוט נהדרים מכל הטווחים. מיד לאחר ההפסד הזה הפועל תל אביב יצאה לרצף של 4 ניצחונות משכנעים תוך שהיא רומסת את כל העומד בדרכה. 4 ניצחונות בשבועיים. קורונה, בידודים, ביטולים ובעיות נתנו לאדומים 18 ימים להתכונן לאותו דרבי מול מכבי תל אביב. אותו דרבי בו באמצעות היערכות טקטית נפלאה שיתקה הפועל תל אביב את כל מוקדי הכוח של החבר’ה מהצד הצהוב של העיר וביטלו את השפעתם של סקוטי ווילבקין ואנטה ז’יז’יץ’. גם למשחק הגביע החשוב, להפועל תל אביב היה זמן להתכונן. כמעט שבועיים נטולי משחקים. וכמו שהבנו, דני פרנקו לא מבזבז זמן. הפועל תל אביב הגיעה למשחק מול הפועל ירושלים מוכנה יותר, ערוכה יותר וחכמה יותר. מספיק עדיפה עד כדי שכל פער כישרון שקיים באופן טבעי בין הקבוצות נמחק כלא היה.
דני פרנקו עלה למשחק מול ירושלים עם כיוון מחשבה ופילוסופיה מהפכנית. כזו, שקשה למצוא עוד מאמני כדורסל שמחזיקים בה. הוא החליט, שהוא רוצה, ששחקני כדורסל טובים במדי היריבה, ייגעו כמה שפחות בכדור. מוזר שכמוהו. ואחרי שנזכר פרנקו את אשר עולל לו ג’יילן אדאמס, ואחרי שראה בזמנו הפנוי והנרחב את פרומיטיי משתקת את אדאמס וכפועל יוצא מכך – את ירושלים, הבין פרנקו במי תתמקד ההגנה שלו במשחק הזה. בשחקן הטוב ביותר על המגרש. בג’יילן אדאמס.
לפני שנצלול ונראה איך ההגנה כולה כמו מכונה משומנת שיתקה לגמרי את אדאמס המסכן, אני רוצה שתבינו שזה לא מובן מאליו. כן, זה נשמע הגיוני שאם שחקן מהקבוצה היריבה משחק כדורסל ממש טוב, ינסו בהגנה לשלוח מספר שחקני הגנה רב ככל הניתן כדי לעצור את האיום הנייד. הגיוני. אבל האמת שזה לא בהכרח הדבר היחיד שמבצעים מבחינה הגנתית מול סופרסטארים. יש אי אילו מאמנים שירצו לבודד את הכוכב במערכה. יכול היה לבוא דני פרנקו ולרצות שאותו ג’יילן אדאמס ייגע בכדור, וכמה שיותר. שיעשה ככל העולה על רוחו, אבל שיעשה את זה לבד. מיעוט הסקוררים, בעיית הריווח והרול החדש והבעייתי של אובה – שכנע את פרנקו לבחור דווקא בדרך הראשונה ולהוציא את אדאמס מהמשוואה. איך? למה? מדוע? בואו נתחיל.
הפועל ירושלים הבינה, מהר מאוד, מצמד המשחקים מול פרומיטיי שכשג’יילן אדאמס מתחיל ומנהל את ההתקפה ומתחילתה ועד סופה – דברים רעים קורים. הוא לא מוביל כדור טבעי, האפקטיביות שלו יורדת בעקבות לחץ והוא מתעייף מאוד מהר בעקבות מלאכת הובלת הכדור. אז הרעיון? רכז X יתחיל ויוביל את ההתקפה, בזמן שג’יילן אדאמס יצא על אי אילו חסימות רחוקות מהכדור כדי לקבל את הכדור במצב הכי טוב ונוח האפשרי. פשוט, קל והגיוני. עבור דני פרנקו? מעמסה. כאב ראש. מטרה לחיסול. והוא בהחלט חיסל אותה. לדוגמה כאן, אדאמס שמתחיל רחוק מהכדור ועובר בין שני הצדדים כדי להניע את ההגנה עוד קצת מנסה לעלות על חסימת אוף-בול של אגבונו. לגיל בני והפועל תל אביב? יש תוכניות אחרות. בני מגן בהגנת ריג’קט שמונעת מאגבונו אפילו לבצע את החסימה. הסיכון לבק דור של אדאמס? ההפקרה הגמורה של העזרה על חדירה אפשרית של אובה? לא רלוונטי. אדאמס הוא המטרה, וזה מה שחשוב.
גם כאן, מתחיל ג’יילן אדאמס בפינת המגרש. לא מיקום אופייני כשאתה הסקורר המרכזי. אותו טריק ואותו שטיק מוכר וידוע. גם כאן, בפעולה זריזה ומהירה מפנה דוברת את הטופ-אוף-דה-קי ועולה ידידנו אדאמס על חסימה של וורקמן. שוב, יאנג דומיננטי בחסימה, הולך מעליה ולא נותן לאדאמס את היתרון שהוא כל כך רוצה. מרגע שקיבל את הכדור, הכל בסדר. מחכים לפיק&רול והפועל תל אביב מיד מגיבה ושולחת עזרה אגרסיבית בדמות טוקוטו. הלחיצה שלו קדימה, למעלה וחזק היא רק ההתחלה – מיד מגיעה עזרה נוספת שחוסמת לאדאמס נתיב חדירה נוסף. אם היה עד כה ספק, אדאמס לא יקלע בהתקפה הזו.
שוב, הפועל ירושלים מעלה את אדאמס למעלה מהפינה ושוב הפועל תל אביב לא מתפשרת. בראון דוחה לא רק את החסימה אלא כל אופציה למשימה. סוג ההגנה הזאת, ריג’קט באמת לא פופולארי בעידן של היום. העידן ששם דגש כל כך על עזרה, על הגנה של 5 שחקנים וכן הלאה. איך הגיוני להפקיר את העזרה על הרכז? איך זה הגיוני לתת מקום לבק-דור קל להתרחש? ועדיין, דני פרנקו, בעזרתו של בראון, עושה את זה. לא מתפשר על שום ניסיון הגעה של כדור לאדאמס. וכך, ההתקפה מתחילה עם אדאמס, רק עם 9 שניות על השעון. ושוב, אין שעון, יש ג’יילן אדאמס וזה אוטומטי לגמרי לבוא לדאבל טים שיכריח מסירה קשה לזריקה הזויה. וכשמגיע מגיע – קרדיט ענק לג’ייקובן בראון. פוזשן הגנתי ענק.
אנחנו הרבה פעמים מדברים, דנים וגם מתבלבלים בין שני הצדדים של התפר הדק שבין איכות ביצוע לטקטיקה. הסוד בניצחון של הפועל תל אביב זה החיבור בין השניים. הרעיונות הטקטיים הנפלאים שהותאמו בצורה פנטסטית ליריבה ובוצעו בצורה מושלמת. לדוגמה כאן, הפעם לא על אדאמס, בואו נראה את היופי. כאן, ירושלים מבצעת חסימה רחוקה מהכדור שמטרתה להעלות את אובה להנד-אוף על קשת השלוש. ובדבר זוטר שכזה, רחוק מהכדור, בצד החלש – הפועל תל אביב מגיבה, ומגיבה טוב. שימו לב לחילוף המשולש הזה ששם את גיל בני על אובה ושולח את יאנג לפינה. אותו חילוף שמונע מאובה יתרון גדול, מאפשר לזלי להיות בדרופ ובעצם, מנטרל את ההתקפה. אבל רגע, בואו נחזור אחורה – חילוף משולש! על חסימה רחוקה מהכדור! אמרנו כבר, יצירתיות, טקטיקה, דינאמיות ואיכות ביצוע. השילוב המושלם.
מביצוע מושלם אחד, לביצוע מושלם אחר. וכאן, שוב הפועל תל אביב מבצעת הכל טוב, חד, מהיר ומפתיע. שוב, אדאמס עולה מהפינה בדרישה לקבל את הכדור אליו. כי כבר הבנו את המשוואה, אדאמס מוביל התקפה – ההתקפה מצליחה. טוקוטו מתעקש ולא נותן לכדור להגיע בקלות לסקורר הבלתי מעורער. עוד ריג’קט, עוד תנועות ידיים, עוד מנח גוף מוצלח. כך, אדאמס מקבל את הכדור רחוק מאוד מעמדת איום ועם 12 שניות על השעון. מגיע לפיק&רול – חילוף אגרסיבי. מנסה לחדור – חילוף נוסף רחוק מהכדור באדיבותו של ג’ייקובן בראון. הכל מתוזמן מושלם, מבוצע נהדר ובמילה, מדהים.
דרך אגב, הפועל תל אביב יודעת שכשהיא לא מבצעת את הרעיונות ההגנתיים שהגתה ושכשהיא לא מבצעת אותם באיכות מספיק טובה – היא משלמת על זה. לדוגמה בדוגמאות מטה, אפשר לראות את העבודה והגמול. כשההגנות הם אינן אגרסיביות, החילופים רפויים, המלחמה על חסימות רחוקות מהכדור פשרנית – התוצאה בהתאם. לאדאמס יש מרווח, יש מרחב. יש לו מגרש משחקים קטן משלו. הוא יוצר לו, יוצר לעצמו ומייצר נקודות לקבוצה שלו. שזה, בשורה התחתונה, לא מה שדני פרנקו רוצה ומכוון.
מהצד של הפועל ירושלים, ברור שהמצב מדאיג. היעדר סקוררים, מחסור בפליימייקרים, חוסר היררכיה בקו האחורי ובלאגן בקו הקדמי כולם בעיות טקטיות ומקצועיות חמורות ביותר. כאלו שמאפשרים למאמנים כמו דני פרנקו להכין תוכניות מפורטות ופשוטות לנטרול הקבוצה שלך. יותם הלפרין, לתשומת ליבך.
מהצד של הפועל תל אביב, שאפו. פעם אחר פעם, הפועל תל אביב בראשותו של המאמן דני פרנקו, זה שקראו לכדורסל שלו אפור, בינוני, משעמם ומה לא – מצליחה ובגדול. פעם אחר פעם, תוכניות טקטיות מבריקות ופשוטות בו זמנית מיושמות כנגד קבוצות מוכשרות ועדיפות – ומנטרלות אותן. וזה, בפועל, מייצר ניצחונות. ועל זה, כל הקרדיט לדני פרנקו. טוב, לא כל הקרדיט, כי גיל בני, ג’יי פי טוקוטו וג’ייקובן בראון – כולם חלק מהעניין. וכשטקטיקה ואיכות ביצוע משתלבים יחדיו – זה מתפרץ. והפועל תל אביב, מתפרצת. אין מילה אחרת.
ואף מילה על השיפוט השערורייתי? בשיטת נפוצץ אותו 8 פעמים השופטים ישרקו 3?
לעשות את גיל בני וטוקטו במשחק הזה ׳מגיני על׳ זה רק במשחק של 8 נגד 5.
הגיע לתל אביב לנצח, אבל ההגנה שלהם לא הייתה שווה כלום בלי השיפוט הרחום…