קרדיט לתמונות בכתבה: דב הליקמן

בשנתיים האחרונות יצא לי ולעוד מאות אלפי ישראלים לשחק לא מעט שש-בש, סוג של תופעת לוואי של שירות מילואים. המוח עייף מדי בשביל שח-מט, התור לאקסבוקס ארוך מדי והספר ששמת בקיטבג בשביל לקרוא? נו באמת, על מי אתה עובד, הוא לא יצא משם לעולם. יש משהו מיוחד בשש-בש, כן, הוא משחק שתלוי לא מעט במזל, אבל צריך לדעת מה לעשות עם המזל הזה, שחקנים מיומנים לא באמת צריכים לחשוב על מה הם עושים. הם כבר יודעים בעל פה איזה מספרים יובילו לאן ומה הם צריכים לעשות, הכל אוטומטי. אם בשח-מט יש לא מעט דרכים ושיטות לנצח, בשש-בש הכל יותר פשוט, והשיטה הכי טובה די ברורה. תסגור את הבית, ואז תאכל את היריב, הוא יישאר בלי יכולת לעשות שום מהלך.

אבל בעצם, למה אני מספר לכם על זה? הרבה פעמים, כשמאמן כדורסל ממציא תרגיל חדש, מנסה שיטת משחק מיוחדת או סתם שולט במשחק, מנהל אותו נכון ומוביל את הקבוצה שלו לניצחון אומרים עליו שהוא עשה "שח-מט" למאמן היריב. אבל אתמול, בניצחון של הפועל ירושלים על מנרסה, לא היה שום שח ושום מט. היה שש-בש. יונתן אלון לא שינה הרבה, ההגנה שהפועל ירושלים עשתה (וריאציה של האדג' עם עזרה מהוויקסייד והגנת חילופים קלאסית) היא לא משהו חדש, להפך, בשבועות האחרונים היא הפכה לסוג של מוטיב חוזר .

במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק המאמן הירושלמי אמר "מה שחשוב לי זה שהשחקנים יתמקדו באיך עושים, ולא במה עושים". אמנם במחצית הראשונה זה עוד גמגם, אבל המחצית השנייה, שנגמרה בתוצאה 20:60 (לא בדקתי, אבל לדעתי גם בעונת דז'יקיץ' לא הייתה להפועל ירושלים מחצית טובה יותר הגנתית מזו) הייתה מופת של משחק שש בש משובח, כל שחקן ידע בדיוק מה לעשות ומתי, הכל בצורה כמעט אוטומטית – אבל מדויקת. אתמול, אחרי יותר משנתיים, הפועל ירושלים סגרה את הבית בהגנה, ואכלה את היריבה בהתקפה. זה נגמר במארס.

שש-שבע

שישה שחקנים ירושלמים קלעו אמש בספרות כפולות ועוד אחד (לאמב) היה קרוב לשם מאוד, אצל חלק מהם, כמו הארפר וקרינגטון מדובר בסטטיסטיקה שגרתית. אצל השאר (וויילי, סמית', זוסמן ו-ווינסטון) זה סתם לא מפתיע במיוחד. אבל כמעט כל אחד מהם עשה עוד משהו, עוד אקסטרה. אצל הארפר למשל זה בא לידי ביטוי ב-5 ריבאונדים. אצל סמית' בהגנה טובה ואצל קרינגטון באחוזים טובים. אבל השינוי המשמעותי מכולם היה של לאמב. לא מדובר בשינוי סטטיסטי מיוחד, אלא בשינוי באנרגיה, עד אתמול, לאמב שיחק בנונשלנט, גם כשהיה טוב וקלע הרבה – הוא נשאר די אדיש. אתמול, כמעט מהרגע הראשון, זה היה סיפור אחר, פתאום הוא נלחם על כדורים, מזיז רגליים בהגנה ואפילו שואג לעבר הקהל ומטריף אותו.

שישה משחקים בלבד נשארו עד לתום העונה הסדירה של היורוקאפ. הירושלמים יצטרכו לעשות הרבה שטויות בשביל לאבד את המקום הראשון בבית, וגם אם הם לא מודים בזה, הם כבר פוזלים בחצי עין לבית השני, לראות האם יצליחו לסיים את השלב הזה עם מאזן טוב יותר מהמאזן של בורג-אן-ברס שמסתמנת כיריבה החזקה ביותר בדרך אל התואר.

שבע-בום?

אבל למרות הניצחון המרשים, לא הכל ורוד בהפועל ירושלים. רק ביום ראשון הקודם הם הפסידו בצורה מביכה במיוחד להפועל באר שבע, ורק נס בדמות חסימה ענקית של ג'ארד הארפר בשניות הסיום מול רעננה הצילה את האדומים ממבוכה נוספת (את הניצחון על נתניה השבורה אני מוציא מהמשוואה). הסיכוי לסיים את הסיבוב בארבעת המקומות הראשונים שמובילים להגרלה קלה יותר בגביע המדינה כמעט שלא קיים ושני המשחקים הקרובים הם נגד הפועל ומכבי ת"א. בליגה הישראלית, כזכור, מותר לרשום חמישה זרים בלבד, וכשהתרומה מהסגל הישראלי מסתכמת בקרינגטון וזוסמן בלבד – להפועל ירושלים יהיה קשה מאוד לנצח. כרגע, חוץ מלנסות להכניס לעניינים את הובר, פריצקי ונמרוד לוי, אין הרבה מה לעשות, אבל הצוות המקצועי יהיה חייב להפיק לקחים. אם רוצים לזכות בתארים בארץ חייבים סגל ישראלי טוב, אבל בעיקר – ארוך. בקיץ הקרוב תהיה מלחמה על כל ישראלי פנוי, הפועל ומכבי ת"א. נס ציונה והעמק, חולון והרצליה. כולם ינסו להחתים כמה שיותר מהם, וצריכים לבוא לקרב הזה מוכנים, ובעיקר, עם מזומנים.