קרדיט לתמונה הראשית: מיכל בן גיגי, הפועל מידטאון ירושלים

בשנה וחצי האחרונות אוהדי הכדורסל בישראל ובאירופה נוכחו לדעת שג'ארד הארפר הוא שחקן כדורסל לא רע. אני חושב שזאת עובדה שקשה להתווכח עליה. למעשה, לאורך הרבה מדי חודשים, הפועל ירושלים הייתה תלויה בעובדה הזאת. אבל אתמול משהו קרה, לראשונה מאז שנחת בארץ הקודש ג'ארד הארפר שיחק רע. לא "לא טוב", לא "בינוני" ולא "אנמי", משחקים כאלו כבר היו, אלא ממש רע.

מעבר לסטטיסטיקה העגומה של 2/11 מהשדה ו-5 איבודים, הכוכב הבלתי מעורער של הפועל ירושלים הכריח זריקות, היה נראה לא מרוכז ולאורך דקות רבות היה נראה שהוא מזיק לקבוצה כשהוא על המגרש, וכן, 21 הנקודות שלו, שהגיעו בעיקר מקו העונשין בזכות עבירות זולות של לובליאנה (כלומר – לא בחדירה שלו לסל), לא משנות את העובדה שזה פשוט היה משחק רע שלו.

מלבד הארפר גם קשיוס ווינסטון היה לא טוב ורועי הובר לא הצליח להשפיע בדקות שקיבל, מכל הגארדים, היחיד שתפקד בצורה סבירה היה קאדין קרינגטון שגם הוא הסתפק ב-11 נקודות. יש לכך לא מעט סיבות, החל משמירה טובה של הסלובנים/קרואטים לאורך רוב המשחק ועד חוסר מזל והחלטות רעות. אבל למעשה, מדובר בבשורה הכי חיובית שאותה הפועל ירושלים צריכה לקחת מהניצחון על צדביטה לובליאנה אמש. כי לראשונה בעידן יונתן אלון, השחקנים המשלימים, האפורים הם אלו שמנצחים משחק. לראשונה האמירה "תסמכו על התהליך" מביאה תוצאות.

Yonatan Alon and Dan Shamir – Photo credit: Yehuda Halickman

זה התחיל במחצית ראשונה לא פחות ממושלמת של השחקן ההוא שלאף אחד, כולל כותב שורות אלו, לא היה הסבר טוב איך הוא קשור לרמה של הפועל ירושלים, טריפל ג'יי כמובן. ואכן, המשחקים הראשונים שלו היו מזעזעים, מספיק להיזכר במשחק הקודם נגד לובליאנה שם הוא קיבל 19 דקות, משחק בו הוא היה נראה אבוד על הפרקט, בקושיה היה מעורב במשחק וסיים את הערב עם 19 דקות בהן לא זרק פעם אחת לסל ובקושי נגע בכדור. אבל לאט לאט הטריפל הבין את מקומו בקבוצה, הוא הבין שהוא לא הכוכב ולא אמור להיות כזה, הוא השחקן האפור שמזיז רגליים בהגנה, שיכול להתאים את עצמו למה שהקבוצה צריכה באותו הרגע, ובעיקר – הוא אמור לא לטעות, ואתמול, למעט איבוד אחד וזריקה טיפשית לקראת סיום המשחק – הוא אכן לא טעה. בשקט בשקט, ההחתמה הכי לא ברורה של הפועל ירושלים בקיץ האחרון הופכת לבאנקר.

אבל נדמה שלא רק טריפל ג'יי הבין את תפקידו, ועם כל הכבוד, שחקן משלים אחד לא יכול לנצח את לובליאנה, ומי שעשו זאת, יותר מכולם, הם עוד שני שחקנים "אפורים", אוסטין וויילי ואנתוני לאמב. נתחיל הפעם מלאמב, בתחילת המשחק רשמתי לעצמי שללאמב יש שני מצבים מנטאליים. או שהבטחון שלו גבוה מדי – ואז הוא זורק כמעט בכל פעם כשהכדור מגיע אליו, או שהוא לא מאמין בעצמו בכלל – ואז גם כשיש לו זריקה פנויה הוא מתעקש לא לזרוק אותה. אבל איפשהו בתחילת הרבע השני משהו בביטחון שלו התאזן, הוא התחיל לשחק באגרסיביות, זרק כשצריך ומסר כשצריך ובעיקר סיפק שקט. לאמב הוא מסוג השחקנים שצריכים לספק את הנקודות שלהם בשקט, כאלו שאתה לא מרגיש ופתאום קולט שהם בדו-ספרתי. אם להיתלות באילנות גבוהים – קצת כמו ליוואי רנדולף או תומר גינת. אתמול, לאורך שלושה רבעים, הוא היה כזה.

Photo credit: Michal Ben Gigi, Hapoel Jerusalem

ועכשיו לוויילי. ליכולות הריבאונד הדי נדירות שלו נראה שכבר אפשר להתרגל, אבל גם אוסטין וויילי עצמו לא ידע שהוא יכול לנצח משחק בהגנה. ווילי הוא שחקן גדול מאוד. וככזה, קבוצות יריבות נוטות לסמן אותו כמטרה בפיק&רול. אבל אתמול ווילי הצליח לעצור כמעט כל ניסיון כזה, בין אם בעזרת הגנת אחד על אחד טובה גם אחרי חילופים ובין אם בטיפולים הגנתיים שונים כמו האדג' ודרופ שבוצעו בצורה טובה. אחרי כמה פוזשנים כאלו לובליאנה ויתרה וניסתה "להעלים" אותו, לגרום לו להיות רחוק מהאקשן. בשלב הזה וויילי הראה שהוא יכול להיות גם שומר קבוצתי נהדר, בין אם בעזרות על הבייסליין, שינויי זריקות או חסימות. רגע, בוא נדבר על חסימות.

אני שונא חסימות, זה מדד סטטיסטי שיכול לחרפן אותי אפילו יותר ממדד ה+- המעצבן. כי חסימה היא לא מטרה ולא שיטת משחק (למעט אצל שחקנים נורא ספציפיים כמו רודי גובר ו-ויקטור וומבניאמה) למעשה, חסימה היא מהלך "אין ברירה" שקורה רק כאשר כל שאר הפעולות למנוע מהשחקן את הזריקה נכשלו. יותר מזה, יש שחקנים שעל כל חסימה שנרשמת להם בסטטיסטיקה יש שני סלים שנקלעו עליהם כי הם בנו על היכולת שלהם לקפוץ גבוה ולחסום, ג'סטין סמית' הוא דוגמה נהדרת לשחקן כזה שמדי פעם מעדיף את הניסיון לחסום על חשבון הגנה טובה. לכן, בעיניי, חסימות הן מדד שצריך לקחת בערבון מוגבל. ואתמול, כל שש החסימות של וויילי היו בדיוק מה שחסימה אמורה להיות – תוצאה של הגנה טובה, לא תחליף לה.

Austin Wiley – Photo credit: Yehuda Halickman